סדקים באמונה מביאים לחורבן

חכמינו לא חששו להודות ב"קלקול חשבונות" שחל בקביעת הצום בחודש תמוז # חמשת המאורעות שאירעו בי"ז בתמוז מלמדים כי פגיעה רוחנית שלא תתוקן, תביא לחורבן גמור

תקנת הצומות אחר חורבן בית המקדש הראשון

לאחר שנחרב בית המקדש הראשון תקנו הנביאים ארבעה צומות: בעשרה בטבת שבו התחילו הבבלים לצור על ירושלים, בתמוז שבו הובקעה העיר, בט' באב בו נחרב בית המקדש, בג' תשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם. ותקנו את הצומות כדי לעורר את העם להצטער ולהתאבל על החורבן והגלות, ומתוך כך לחזור בתשובה ולתקן את המעשים הרעים שגרמו לכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד היום.

בימי בית המקדש השני לא צמו

כך התענו במשך כשבעים שנות גלות בבל. וכשזכו לבנות את בית המקדש השני, התעוררה שאלה אם צריך להמשיך להתענות באותם הימים. ויען זכריה הנביא (ח, יט): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". כלומר, במשך ימי בית המקדש השני אותם הימים נהפכו לימים טובים של שמחה וששון.

וכשנחרב בית המקדש השני חזרה התקנה למקומה והתענו בכל ארבעת הצומות.

זמן הצום של י"ז בתמוז השתנה

תאריכם של שלושה צומות (י' טבת, ט' באב, ג' תשרי) נשאר כפי שנתקן לאחר חורבן בית המקדש הראשון. אולם זמן הצום שנתקן על הבקעת העיר השתנה. שבחורבן הבית הראשון הובקעה העיר בט' בתמוז, ובו צמו במשך שבעים שנות גלות בבל, אבל בחורבן השני הובקעה העיר בי"ז בתמוז, ובו צמים מאז ועד היום.

אמנם עצם תקנת הצומות על ידי הנביאים נקבעה על חורבן בית המקדש הראשון, ולכן אנו צמים בעשרה בטבת, שבו הטיל נבוכדנאצר מלך בבל מצור על ירושלים בחורבן הראשון, וכן מתענים בצום גדליה שבו נתבטלה שארית שלטון ישראל בתום תקופת הבית הראשון. מכל מקום, לגבי הצום על הבקעת חומת העיר, כיוון שצער החורבן השני קרוב אלינו יותר, תקנו לצום בי"ז בתמוז, יום הבקעת העיר בחורבן השני.

ואמנם אילו הבקעת העיר היתה מתרחשת בחודש אחר, לא היו יכולים חכמים לשנות את זמן הצום, מפני שתקנת הנביאים היתה לצום בחודש הרביעי הוא חודש תמוז, וחכמים לא שינו את עצם תקנת ארבעת הצומות. אבל כיוון שגם הבקעת העיר בחורבן השני היתה בחודש תמוז, יכלו חכמים להזיז את תאריך הצום מט' בתמוז לי"ז בתמוז (תשב"ץ ב, רעא, עפ"י הבבלי תענית כח, ב).

ולגבי צום תשעה באב לא התעוררה שום שאלה, מפני ששני בתי המקדש, הראשון והשני, נחרבו באותו יום.

דעת הירושלמי

אכן בתלמוד הבבלי (תענית כח, ב) מבואר שהצום על הבקעת העיר נשתנה, שבחורבן הראשון היה בט' בתמוז, וכך צמו במשך שבעים שנות גלות בבל, ואילו בחורבן השני הובקעה העיר בי"ז בתמוז, וכך צמים מאז ועד היום.

אולם דעה מעניינת מובאת בתלמוד הירושלמי (תענית פ"ד ה"ה), לפיה גם בחורבן בית המקדש הראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, ומה שכתוב בספר ירמיהו (לט, ב; נב, ו) שהובקעה העיר בט' תמוז הוא מפני שנשתרשה טעות אצל המוני העם שהבקעת העיר היתה בט' בתמוז, ולא רצה הפסוק לשנות ממה שחשבו, אבל באמת הבקעת העיר גם בחורבן הראשון היתה בי"ז בתמוז. שאילו באמת הבקעת העיר היתה בט' תמוז, גם היום היינו צמים בט' תמוז, כי עיקר תקנת הצומות על החורבן הראשון.

וכדרך אגב למדנו שחכמינו לא נבהלו לומר שחל שיבוש בחשבון "קלקול חשבונות", וכך נכתב בירמיהו.

חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז

אף שעיקר הצום נתקן על הבקעת העיר, אמרו חכמים שעוד דברים רעים אירעו ביום זה, וגם אותם צריך לזכור בצום. וכך אמרו חכמים במשנה (תענית כו): "חמשה דברים רעים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל".

לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה, שהה משה רבנו על הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה ולמד תורה מפי הגבורה. וכשירד מההר כשבידיו לוחות הברית שבהם חקוקים עשרת הדיברות, ראה והנה נעשה עגל זהב, וחלק מהעם טועה ונוהה אחריו, מיד תשש כוחו ושיבר את הלוחות. כלומר, לא רק הלוחות נשתברו בי"ז בתמוז, אלא אף חטא העגל עצמו אירע בי"ז בתמוז.

המקרה השני: בטל התמיד. התמיד הוא הקורבן החשוב ביותר שהיו מקריבים בבית המקדש. חשיבותו נובעת מקביעותו, שבכל יום היו מקריבים את התמיד, אחד בבוקר ואחד בערב. בעת המצור הראשון שצרו הרומאים סביב לירושלים, היו מספקים כבשים להקרבת התמיד עד ט"ז בתמוז, וי"ז בתמוז היה היום הראשון שבו נתבטלו מלהקריב את התמיד (עי' ב"ק פב, א).

המקרה השלישי: שריפת התורה על ידי אפוסטמוס, אחד משרי רומא. המקרה הרביעי: העמדת פסל בבית המקדש. יש אומרים שהיה זה בימי בית ראשון על ידי מנשה. ויש אומרים שהיה זה בימי בית שני על ידי אפוסטמוס הרשע (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה).

אולם הדבר שעליו בסופו של דבר נקבע הצום, הוא האירוע החמישי: הבקעת חומת העיר ירושלים. כשלוש שנים צרו הרומאים סביב לחומות ירושלים ולא יכלו לה. ולבסוף, בגלל שנאת חינם ומלחמת אחים נחלשו המגינים היהודים, והרומאים התגברו, עד אשר ביום י"ז בתמוז הצליחו לבקוע את חומת העיר ירושלים ולחדור פנימה. בהבקעת העיר הוכרע למעשה גורל המערכה לרעתנו. עוד שלושה שבועות נמשכו הקרבות בתוך ירושלים, ולבסוף בתשעה באב, נכבש הר הבית ונשרף בית המקדש השני, והחלה הגלות הארוכה.

משמעות העניין

כשנתבונן נראה כי יש קשר פנימי בין חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז. בכולם יש ביטוי למשבר שפוגע תחילה בשורשים הרוחניים, סודק את חומת האמונה, וגורם לפגיעה קשה שאם לא תתוקן בהקדם תגרום אח"כ, בתשעה באב, לחורבן גמור. בחטא העגל לא היתה כפירה גמורה, עדיין האמינו בה' בורא העולם, אלא שסברו שגם לעגל יש כוח מסוים. אך כיוון שהחלו לחטוא בעבודה זרה, לא היה בהם אח"כ כוח לעמוד בפני עצת המרגלים, ומרדו בה' ובמשה עבדו, וחטאו כנגד המטרה שלשמה נוצר עם ישראל, גילוי השכינה בעולם, בארץ שנועדה לכך – ארץ ישראל.

וכן ביטול התמיד, העמדת פסל בהיכל ושריפת התורה, אין בהם עדיין חורבן, אבל יש בהם פגיעה שורשית בצד הרוחני, פגיעה שאם לא תתוקן, הבקע יתרחב עד לחורבן גמור.

תיקונים לי"ז בתמוז

כנגד חטא העגל צריך להתחזק באמונה טהורה, כנגד שבירת הלוחות ושריפת התורה – צריך להתחזק בלימוד והתקשרות לתורה. כנגד ביטול התמיד והעמדת צלם בהיכל צריך להתחזק בתפילה ובלימוד ענייני המקדש, וכנגד הבקעת העיר צריך לחזק את ירושלים ברוחניות וגשמיות.

על החישוב הדמוגרפי

מכמה קוראים וקוראות הגיעה ביקורת צודקת על החישוב הדמוגרפי של השפעת הקדמת גיל הנישואין בשנתיים. ואמנם בחישוב כמה צאצאים יהיו לכל בת החשבון היה מוצדק, כאשר גיל הנישואין הממוצע הוא 22, ולמשפחה יש בממוצע חמישה ילדים, בגיל שבעים יהיו לבת 31 צאצאים, ואם גיל הנישואין הממוצע ירד ל- 20, יהיו לה בגיל שבעים 40 צאצאים.

אמנם כאשר מדובר על גידול האוכלוסייה, כיוון שיש לכל בת שותף, נמצא שהגידול נמוך יותר. אולם חישבנו שוב חישוב מציאותי יותר, לפי המקובל בציבור התורני, כאשר למשפחה יש בממוצע שבעה ילדים (ולא חמישה), וההפרש בין הלידות הוא כשנתיים (ולא שלוש), ואזי יצאו המספרים תואמים את החישוב הקודם, לגבי האישה הפרטית: אם תינשא בגיל 22, יהיו לה בגיל שבעים – 57 צאצאים, ואם תינשא בגיל 20, יהיו לה בגיל שבעים – 76. ומבחינה לאומית, על כל מחזור של אלפיים בנות שיקדימו את גיל הנישואין בשנתיים, יתווספו לעם ישראל תוך חמישים שנה – 36.000 נפשות. ועל עשרה מחזורים כאלה – 360.000. וכל זה בלי לקחת בחשבון כי הקדמת גיל הנישואין עשויה להגדיל במידה מסוימת את מספר הילדים הממוצע לכל אישה.

מכונת הולדה

מכתב שקיבלתי: "כבוד הרב, האמת קשה לי לכבד אותך אחר הדברים שכתבת בקשר ל'שירות הלאומי'. אתה רואה את האישה כמכונת הולדה, כאילו כל תפקידה בחיים הוא ללדת, ומה על הרגשות שלה? ומה אם תרצה לפתח קריירה? אולי היא רוצה ללמוד באוניברסיטה? אתה לא חושב שזה מאוד פוגע לחשב חישובים כאלה? כנראה אתם לא מבינים מה זאת אישה. אתם מפחדים שנשים יצליחו יותר מהגברים ולכן אתם רוצים להחזירן למטבח".

תשובה: כפי הנראה לא קראת את המאמר (השלישי, שעסק בהיבט הדמוגרפי) עד סופו. גם לא את המאמר הראשון והשני, בהם הובלט הערך שנשים יממשו את כשרונן גם בלימודים גבוהים. את חושבת שאת יודעת מראש מה רבנים אמורים לחשוב ולכתוב, ועל כן את מתנדבת להוכיחם ולאלפם בינה, למען ידעו מהי אישה. לא נותר לי אלא להציע לך לקרוא את המאמרים מתחילתם ועד סופם.[1]

[1] כבר במאמר השלישי על ההיבט הדמוגרפי הדגשתי, כי "אין בדברים אלו תביעה כלפי כל בחור ובחורה לאבד את אישיותם המיוחדת, לבטל את כל תוכניותיהם, ולהתייצב בשורה… למען הגדלתו של העם היהודי. האדם אינו מספר סטטיסטי… וישנם ערכים רבים… אחד מהערכים החשובים הוא הולדת הבנים, אבל הוא בהחלט לא היחיד. וכך אנו מוצאים בהלכה: חובה על היחיד להינשא ולהוליד בן ובת. מעבר לכך, אף שיש מצווה גדולה, אין חובה. לפיכך אין לבוא לבנות בתביעה להקדים את גיל נישואיהן, אבל אפשר להמליץ על כך, ובודאי שצריך לתמוך ולעודד את הרוצות בכך. הרי כולנו יודעים שיש בנות שמעדיפות להתחתן בגיל צעיר יותר, מדוע שלא נקל עליהן לממש את רצונן…"