שו"ת עמונה

הזדהות עם מקדשי שם שמיים בעמונה ● בעד פשרות עם הרשויות, נגד תיאום אופי המאבק ● נגד הגינויים ● יש להשתתף בהפגנות גם במחיר פגיעה בשירות הצבאי

הפצועים היקרים והגיבורים 
לאחר שנודע כי מאות מנאמני העם והארץ שעמדו על נפש עמם בעמונה נפצעו באכזריות בעמונה והם מאושפזים בבתי חולים, התעוררתי לנסוע לבקרם ולומר להם שהם מקדשי ה'. באתי אצלם במוצאי יום רביעי, בליווי רופא בכיר, ומצאתים פצועים בגופם ואיתנים ברוחם, מלאי גבורה ואמונה. רציתי להביע את הזדהותי עם מעשיהם, ונתתי לכל אחד מהם ספר, לאות הוקרה. יהי רצון שיזכו כולם לבריאות טובה במהרה, ומתוך המשבר יצאו מחוזקים יותר, ויזכו לחיים טובים ומאושרים.

שאלות אחרי עמונה 
שאלות רבות הגיעו בעקבות האירועים המסעירים והמזעזעים בעמונה, ואענה על מקצתם בקיצור.
שאלה: האם נכון מעתה ואילך להתנגד כפי שהתנגדנו בעמונה לכל החרבת בית ביהודה ושומרון?
תשובה: בהחלט. בנסיבות הנוכחיות ההתנגדות היא הדבר הנכון ביותר. אי אפשר שהחלטות מרושעות כאלה יעברו בשתיקה. 

האם נכון לחתור לפשרה עם השלטונות 
שאלה: האם נכון במקרים כאלה להציע פשרה, כגון להעתיק את הבתים למקום אחר, או שמא אין מקום לשום פשרה עם השלטון שכוונתו רעה?

תשובה: אני אישית בעד פשרות. ולכן אם אפשר למצוא פתרון לפיו יועתקו הבתים למקום סמוך ללא נזק כספי משמעותי, מוטב לקבל פשרה ולמנוע עימות. ולכן טוב שמצאו פשרה בחברון. ובזה אפשר לסמוך על חברי הכנסת וחברי מועצת יש"ע שפועלים לעיתים בדרך השתדלנות והפשרה. אבל אם השלטונות אינם מוכנים לפשרה הוגנת, אזי יש להתנגד להחרבת הבתים בכל תוקף, תוך שמירת הגבולות המוסריים הנדרשים, שלא כאן המקום לפרטם. ובשום פנים אין לתאם עם הצבא והמשטרה את גבולות המאבק. המעשה המכוער של הגירוש וההחרבה צריך להיות כולו באחריות השלטונות, ללא שום סיוע או תיאום מצד מנהיגים או רבנים. 

הטעות החמורה של המנהיגות בגוש קטיף היתה שתיאמו את אופי הגירוש עם המגרשים והמחריבים – ראשי הצבא והמשטרה, וכך הגירוש נגמר בחרפה. הם חשבו שאם יימנעו ממאבק חריף "העם יהיה אתנו". והנה לפי הסקרים, לפני הגירוש קרוב לחמישים אחוז תמכו בנו, ולאחר הגירוש נותרנו לבדנו, ומפלגת הגירוש נסקה בסקרים. 

לא לגנות בתשקורת 
גם בולמוס הגינויים העצמיים הוא טעות חמורה. למשל, גינוי הנערים המואשמים בזריקת אבנים ובלוקים. היה נער אחד שראה שוטר מכה באלות שוב ושוב את חברו בן ה-15 ששכב על הרצפה חסר אונים. הוא הרים בלוק והכה קלות על קסדת השוטר. השוטר נפל והפסיק להכות. האם צריך לגנות את הנער הזה, שאולי מנע רצח?! כל גינוי כזה, כשהוא נשמע בכלי התשקורת, משמש דלק לשנאה ולהגברת האלימות כלפי היהודים הנאמנים ובני הנוער היקרים.

מה עדיף, השתתפות בהפגנה או שירות בצבא?
שאלה: האם אין חשש שהעימותים הללו עם השוטרים והחיילים יגרמו לבני הנוער שלא יוכלו לשרת בצבא?
תשובה: בהחלט יתכן. אמנם אני מאוד מקווה שראשי הצבא יחזרו בתשובה וימצאו את הדרך לפייס את בני הנוער הנפלאים הללו. מכל מקום, אם יעמוד השיקול האם לוותר על עמדתנו ולהימנע מללכת להפגנות או שלא להתגייס לצבא, מוטב ללכת להפגנות. ואם המצב בצבא יישאר כל כך חמור, אזי מוטב שבני הנוער היקרים ילמדו בישיבות גבוהות ולא ישרתו בצבא, עד אשר תחזור השפיות לפיקוד הצבא ויוכלו לחזור לקיים את המצווה החשובה, לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ. 

מה מעמדם של השוטרים והחיילים המכים? 
שאלה: מה מעמדם של השוטרים החיילים והמפקדים שהיכו באלות באכזריות חייתית את המפגינים בעמונה?
תשובה: מובא בתלמוד (סנהדרין נח, ב): "אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא היכהו – נקרא רשע, שנאמר: (שמות ב, יג): 'ויאמר לרשע למה תכה רעך'; למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה – אף על פי שלא הכהו נקרא רשע". ואם המרים יד על חברו נקרא רשע, המכה אותו באלה על אחת כמה וכמה, והמפקד האחראי על כל המכים על אחת וכמה שנקרא רשע גדול. 

אגב, מסתבר שבקרוב יתפרסמו בכלי התשקורת כתבות מחמיאות לשוטרי היס"מ וחיילי מג"ב ומפקדיהם. הם יוצגו כאנשים עדינים שכל חפצם הוא לעזור לנזקקים ולנשק ילדים ומזוזות, ורק במקרה יצא להם לפצוע אנשים במכות. 

שאלה: אבל השוטרים והחיילים שהיכו פעלו בצו הממשלה ובית המשפט. האם אין זה מכשיר את מעשיהם?
תשובה: שלטון שמצווה לעשות עוון אינו מכשיר את העוון, ועל כל חייל ושוטר להימנע מלעשות ומלהרשיע (עיין סנהדרין מט, א; רמב"ם הל' מלכים ג, ט). החטא כאן כפול ומכופל: גם למנוע מיהודים ליישב את הארץ, גם להפר הבטחות שניתנו למתנחלים – שהרי ראש הממשלה עצמו ביקש מהמתנחלים ליישב כל גבעה שמא אח"כ יהיה מאוחר – וגם להכות באלות רשע אנשים טובים וצדיקים.
לעודד את בני הנוער לשרת במסגרת מקוצרת

שאלה: שלטונות הצבא הודיעו כי כל נער שיורשע בבית המשפט על השתתפותו בהתנגדות לא יגויס לצה"ל. כיצד יש להתייחס לכך?
תשובה: המטכ"ל של היום נוהג מצד אחד בכניעה יתירה לאיומים מסביב, ומאידך, באלימות וגסות כלפי הציבור הדתי והלאומי. לאחר גירוש היהודים מכפר דרום הכריז הרמטכ"ל שלא יגייס לצבא את כל הנערים שהיו שם על הגג. הערכתי שמדובר באיום מתלהם של אדם כוחני וגס רוח, וכתבתי כי אם לא יגייסו אותם אתרום עשרת אלפים ש"ח לצדקה. כפי הנראה אצטרך למצוא סיבה אחרת לתרום לצדקה. חסרים לצבא כיום כשלושת אלפים חיילים, והוא מגייס חיילים שבעבר היו פטורים מסיבות רפואיות. נודע לי כי הם מחפשים סולם לרדת מהגג ולהסכים "ברוב טובם" לגייס את אותם בני נוער.

חשוב שראשי הצבא יידעו שככל שיתעמרו יותר בנערים הנפלאים שלנו כך הם יתגייסו לפחות זמן לצבא, ויסתפקו בהכשרה בסיסית, אך ורק לצורך המצווה להיות נכונים לעת מלחמה עם האויב האמיתי. כל נער שייפגע מתגרת ידם, אם מאלות אכזריות ואם במעצר ומשפט, מן הראוי שבתגובה חבריו ימצאו את הדרך לצמצם את שירותם. אם חשבו ללכת לשלוש שנים, יילכו לישיבת הסדר. אם חשבו על מסלול של שירות במסגרת ההסדר, ייכנסו למסגרת של "תורתו אומנותו". כך ינהגו עד שראשי הצבא יחזרו בהם מרשעותם או עד שיוחלפו בטובים מהם. 

שאלה על ילד שנחשד בגניבה 
שאלה: בננו הקטן התחיל לקנות בזמן האחרון דברים שונים. אחיו הגדולים טוענים שאת הכסף לכך הוא 'גנב' מתוך הקופה הקטנה שלנו, שמשם אנו נותנים לילדים כסף לצרכים שוטפים. כעונש על כך הם החרימו לו את דמי החנוכה, כדי להחזיר מתוכם את הכספים שהוציא (14 שקלים) לקופה הקטנה. הילד לעומתם טוען שברחוב פלוני מצא כמה שקלים ובהם קנה מסטיקים, וברחוב אלמוני מצא עוד כמה שקלים ובהם קנה וופלים. 
כיצד צריך לנהוג? האם נקבל את טענת הגדולים כי הילד 'גנב' את הכסף ועל כן הוא צריך להשיב את הגנבה, או שעלינו להאמין לילד שמצא כסף ברחוב? ואף אם אין אנו בטוחים שאמת דיבר, מכל מקום בלי הוכחות אי אפשר להרשיעו ולהכתימו באשמת הגנבה.
תשובה: הפתרון לכך פשוט. ההלכה היא שכל כסף שילד הסמוך על שולחנם של הוריו מוצא הרי הוא שייך להוריו (משנה ב"מ יב, א, שו"ע חו"מ ער, ב), ואם כן הילד צריך להביא לכם את הכסף שמצא. ואם לא הביא לכם את הכסף וקנה בו ממתקים בחנות, עליו להחזיר לכם כנגד זה את הסכום שמצא מתוך דמי החנוכה שלו. 

על ידי כך שתסבירו לו את ההלכה הזו תרוויחו כמה דברים: ראשית, הצדק נעשה כהלכה, שגם אם גנב הרי שהחזיר את הגנבה. שנית, אין כאן עלבון לילד, מפני שיוכל לטעון לעצמו ולאחיו שלא ידע כי עליו להביא את הכסף שהוא מוצא להוריו, ועתה שהוא יודע ישיב את הכסף בשמחה מתוך דמי החנוכה. שלישית, תסתמו בכך פרצה העלולה לקרוא לגנב, שכל זמן שהילד יודע שיכול הוא לטעון כי מצא כסף ברחוב יהיה לו סיפור כיסוי לכסף שיגנוב, אבל אם יידע שלא יוכל לטעון כך, גם לא יגנוב. 

כיצד להתייחס לילד שגנב 

חשוב להוסיף דבר ששמעתי מאמי מורתי, כי אסור להגדיר ילד שלקח כסף מארנקם של הוריו כ'גנב'. המושגים 'גנב' ו'גניבה' טעונים משמעות חמורה ביותר בעיני המבוגרים, שכן המבוגרים מבינים את משמעות הבעלות וערכה, שכל ערכי העבודה והכלכלה מבוססים עליה, ואילו הילד אינו מבין בכלל את חומרת הגניבה. דומה הדבר בעיניו למי שלוקח עוגיה נוספת על מה שהתירו לו. על כן יש להתייחס לכך כאל בעיית משמעת, בלי לטעון אותה במשמעות חמורה וכבדה, ובסבלנות להסביר להם שאסור לקחת כסף ללא רשות.

בנוסף לכך צריך להעיר כי הורים שמשאירים כסף במקום גלוי אשמים במידה רבה ב'גנבותיהם' של ילדיהם, מפני שברבות הזמן הילדים עלולים להתפתות לקחתו, ונמצא שנתנו מכשול לפני עיוור.