כדי לצאת מהמשבר יש צורך בבירור יסודי ● שורש הכישלון בהחלטת מועצת יש"ע והרבנים שעמה נגד סירוב פקודה ● גם גינוי ההפגנות בכבישים פגע בעוצמת הטענה המוסרית נגד הגירוש
הקדמה
המשבר שאנו עוברים חייב להוביל אותנו לבירורים יסודיים, שמתוכם נוכל לצמוח למרחב.
אם לא נברר את מה שעברנו, לא נפיק לקחים. אינני שמח לבקר את ראשי מועצת יש"ע ואת הרבנים שתמכו בדרכם. אני אוהב אותם, ואף מעריך אותם בתחומים רבים, ולוואי וימשיכו לפעול לטובה למען הרחבת הישובים ובניין הקהילות. אולם חובה לברר את הדברים. הביקורת הנכתבת כאן נועדה כדי לתקן, כדי לתת מבוא לדיון מעמיק ופורה, כדי לעודד צמיחת מנהיגות אמיצה, חכמה ושקולה, שתוכל להביא את המיטב שבמורשת הנפלאה שלנו לידי ביטוי בחיים הממשיים.
כשלון המאבק
רבים שואלים, כיצד הפסדנו במערכה. הלא מנהיגי המאבק הבטיחו שננהל מאבק נחוש שיש בכוחו לסכל את הגירוש, ואיך לבסוף בימים ספורים נפלו כל היישובים? מדוע נכשלנו?
כמדומה לי שמועצת יש"ע והרבנים שעמם בחרה ללכת הכשילו את המאבק מראשיתו. מאותו השלב שבו הם התנערו מהעמדה ההלכתית הקובעת איסור חמור לחיילים לבצע את פקודת הגירוש, היה לי כבר ברור, כי בלא נס משמים, אין להם סיכוי למנוע את הגירוש. מי שאומר שאסור לסרב לפקודת גירוש יהודים, אינו יכול במקביל לטעון כי מעשה הגירוש חמור ופסול לחלוטין. הרי זה טובל ושרץ בידו. אם זה חמור ומתועב כל כך, איך אפשר שלא לסרב לפקודה שכזו? עמדתם הפכה את המאבק לעקר מיסודו.
כדי להתמודד עם סוגיות כאלה ישנה הלכה פסוקה שמגדירה באופן חד ובהיר את המציאות. אבל המנהיגות הרשמית התנגדה לפסק ההלכה על סירוב פקודה וסירסה את המאבק.
הם יכלו ללכת על פי הוראתו הברורה של מורנו ורבנו הרב הראשי מרן הרב אברהם שפירא שליט"א, וכפי שכבר פסק בעבר מורנו ורבנו הרב הראשי לישראל ולפני כן הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן זצ"ל, ועמהם רוב בניין ומניין רבנינו הגדולים, אבל הם בחרו ללכת עם מי שהלכו.
הגינוי לחוסמי הכבישים
כהמשך לזה, מועצת יש"ע ועמה כמה רבנים גינו את המפגינים על הכבישים. ושוב, אפשר לטעון (לדעתי שלא בצדק) כי זה אינו מועיל למאבק. אולם הם טענו שהפגנות אלו פסולות מבחינה מוסרית. מי שטוען שאסור לחסום כבישים כדי למנוע החרבת ישובים וגירוש יהודים מאדמתם וגזלת בתיהם ופרנסתם – אומר שבעצם המאבק אינו צודק מספיק כדי להפגין נגדו כפי שמקובל.
משקל גדול ישנו ל'מנהג המדינה'. במדינת ישראל מקובל לבצע שביתות שפוגעות פגיעה קשה באזרחים, וזאת כדי למנוע פיטורים או כדי להשיג העלאה במשכורת. השביתו לשם כך בתי ספר, ומיליון הורים נאלצו לשמור על ילדיהם שנשארו בבית. רופאים ואחיות שבתו וגרמו סבל רב לחולים. עובדי נמל שבתו וגרמו נזקים עצומים למשק, ואף היו מפעלים שהתמוטטו בעקבות שביתתם. גם עובדי נמל התעופה, פקידי ממשלה, אוספי זבל, וכמובן עובדי חברת החשמל שבתו, ואלה רק דוגמאות ל'מנהג המדינה'. חסימת כבישים גורמת לאזרחים סבל מתון יחסית, פחות מהסבל שנגרם משביתות קשות. אם מה שמותר לעשות כנגד פיטורים אסור לעשות כנגד הגזירה להחריב ישובים וכדי למנוע נסיגה שתגרום להגברת הטרור, סימן שהמאבק איננו מספיק מוצדק. סימן שאנו מוכנים לקבל את הגזרה.
בחיבוקים ונישוקים, ואף בצעדות בנגב החם, אי אפשר למנוע מרשעים לבצע את זממם.
חינוך ועשייה ציבורית
טוענים שהעיקר הוא חינוך, וההתרשלות בחינוך לערכי האמונה, העם והארץ, היא הסיבה השורשית ללידתה של תוכנית החורבן והגירוש. טענה זו נכונה ביסודה. אבל חובה להוסיף, כי חינוך שאין עמו חכמה מעשית ועצמה מוסרית להתקומם כנגד הרשע – לא יצליח. לא מספיק לחנך לחזון, חייבים גם לחשוב ולתכנן כיצד מגשימים אותו בתוך המציאות המסובכת, שבה תמיד יימצאו אישים ותנועות שילחמו כנגדו.
כשאין חכמה מעשית ומנהיגות, כל המגדלים שבונים על ידי חינוך מתפוררים. הרי משרד החינוך נשלט על ידי שרים דתיים במשך כמעט עשרים שנה. באותן השנים מצבה של מערכת החינוך הכללית לא השתפר – להפך, השמאל החילוני העמיק את שליטתו בכל מערכות החינוך, מהגנים ועד האקדמיה.
התוצאה של הגינוי
בפועל, עמדת הגינוי כלפי המפגינים על הכבישים שמטה את הסיכוי לגבש מאבק שבכוחו לסכל את החורבן והגירוש. ברור שאין אפשרות לכפות על הציבור לעשות ההפך מרצונו, אבל יש בכוחו של מרי אזרחי מתון להכריח ממשלה להתפשר עם יריביה. אולי לסכם על בחירות חדשות, אולי למצוא פשרה אחרת.
העמדה של מועצת יש"ע והרבנים שעמה נגד חסימת הכבישים, שנתפסה כמייצגת את המנהיגות של הימין, שללה מההפגנות הללו את האפשרות להועיל ופוררה את הנחישות והמסירות של הצעירים הנפלאים שהיו מוכנים לסכן את חירותם ולעמוד בגידופים כדי להציל את העם והארץ. יותר מזה, הגינוי הפקיר את המפגינים על הכבישים לאלימות ורשעות מצד המשטרה והפרקליטות. חוששני שהפרקליטות ובתי המשפט ישפטום בחומרה יתירה אחרי שהותרה הרצועה כנגדם, כמו שעשו למי שהיה בכפר דרום בעקבות גינויי מועצת יש"ע.
רבים מבני גוש קטיף היקרים שאלו, מדוע בעת שבאו לגרשם ולהחריב את יישוביהם הארץ לא רעשה. זאת התשובה.
משל לעובדי חברת חשמל, אם כולם יחד ישבתו, לא יוכלו לעמוד נגדם. אבל אם אפילו רק שליש מהם יאמרו כי אסור לנתק את החשמל, תישבר החזית שלהם. לא יתחשבו בהם. אלה שינתקו את החשמל יישבו בכלא חמש שנים.
השבר וההשפלה
קשה להאמין איך בימים ספורים החריבו יישובים מפוארים שהוקמו בדם, יזע ודמעות. איך הושפלו המתנחלים, איך עשקו מטובי האנשים את בתיהם הטובים וזרקום בבושה לרחוב. גם לתת קראוון (קראווילה) של ששים מטר למי שהתגורר בבית של מאה וחמישים מטר זה עושק והשפלה. מחריבי היישובים לא רצו רק לסגת מחבל עזה, הם גם רצו להשפיל את המתיישבים ואת תומכיהם ולשבור את רוחם. אי אפשר להתעלם מזה.
לאחר חורבן הישובים שמעתי נציגים מיש"ע משתבחים באוזני מראייניהם השמחים לאידם – "לפחות הצלחנו לנהל מאבק ללא אלימות. הוכחנו כי המתנחלים אינם אלימים". זה אמור לנחם?! האם כל המאבק נוהל כדי להצטדק מפני עלילת הדם שטופלים עלינו במשך שנים?!
המנהיגות הרשמית קראה לפעילים לבוא לצומת כיסופים כדי לחסום בגופם את הגירוש ולסכלו. הם הלכו עשרות קילומטרים, הם הגיעו לכביש קבוצות קבוצות, ואז היו מגיעות פלוגות של שוטרים, ועל פי פקודה מגבוה הפליאו בהם את מכותיהם. לא חסו על זקן ונער, פצעו גברים ונשים. למחרת, המנהיגים התחבקו עם מפקדי המשטרה, וטענו: "באהבה ננצח".
אפילו את הזכות לטעון שהמעשה הזה מרושע ואסור להשתתף בו, המנהיגות הרשמית שללה. ברוך ה' שגדולי הרבנים ועמם חיילים רבים עמדו בגבורה על עמדתם וסרבו להיכנע לפקודה הרעה הזו. בזכותם נשמר כבודנו. לפחות הגדרנו את מה שנעשה לנו כתועבה.
כשלון המאבק
כדי לבצע פעולה חריפה כהחרבת ישובים וגירוש תושביהם, צריכים במשטרים דמוקרטיים רוב גדול. להחרבת גוש קטיף אפילו רוב מוכח לא היה. מי שסומך על הסקרים בעיתונים אינו רציני. אילו היה רוב ברור, בוודאי הממשלה היתה מעדיפה להעביר את ההחלטה במשאל עם. אולם לדעת מומחים רבים, היה סיכוי סביר שהמתנחלים ינצחו במשאל עם.
מנהיגות יעילה, תפקידה להביא ציבור עצום כזה לידי ביטוי ולמנוע את החורבן והגירוש. וכשלא מצליחים – צריכים להגדיר זאת ככישלון. רק לאחר הגדרה מדויקת של המצב אפשר יהיה להיערך נכון לקראת הבאות.
מאבק עקר
מועצת יש"ע והרבנים שעימה טענו שאפשר למנוע את החרבת היישובים על ידי הפגנות ומצעדי אמונה בנגב. הם נטעו תקוות שווא בלב הפעילים הטובים והתמימים. בפועל, לאחר שעיקרו את המאבק מכל מה שמקובל במאבקים דומים, הם שלחו אותם למאבק אבוד. לפחות היו צריכים לומר למתנדבים שכל מה שעושים בגוש קטיף נועד כדי למחות ולא יותר. כשלא אמרו כך, הגדילו את החרפה ואת התסכול בקרב המתנדבים, במיוחד הצעירים.
כששאלו אותי אם יש תועלת בהליכה לגוש קטיף למניעת הגירוש, עניתי שאין סיכוי למנוע את הגירוש בדרך הזו, אבל יש בזה תועלת מחאתית. והוספתי: מי שחושב שהגעתו לשם תמנע את הנסיגה, מוטב שלא יגיע. חבל שיתאכזב או יעשה מעשים לא שקולים.
שאלו: האם אין מקום לצפות לנס? עניתי שאין לסמוך על הנס.
שאלו: אבל האם מסירות הנפש והתפילות שלנו אינם עושים אותנו ראויים לנס? עניתי, נסתרים דרכי ה'. אולם ברור שאי אפשר לטעון שאנו זכאים לנס כאשר המנהיגות הרשמית אינה מוכנה אפילו לקרוא לחיילים לסרב פקודה. כאילו פקודות הצבא זה הדבר הקדוש ביותר עלי אדמות, עד שהקב"ה צריך לשנות סדרי בראשית כדי שלא נצטרך לעבור עליהן?!
על גבורה וחירות
אבל נחמה יש לנו מגילויים של גבורה, אומץ לב ומסירות, במיוחד בקרב הנוער. הם היו מוכנים לשלם מחיר אישי למען עמם ומולדתם. כאלפיים מהם זכו למעלת אסירי ציון. יש מהם שעוד עלולים לשלם מחיר נוסף במשפט הצפוי להם על ידי שלטון מרושע, שמשלב בתוכו שופטים ערלי לב, שוטרים אכזרים וכזבנים, ופרקליטים נקמנים וזדוניים. נראה כאילו הם איבדו את חירותם לזמן מה, אבל באמת הם זכו לקנות במחיר נמוך יחסית את חירות הרוח. וכמו שאמר רבי יהודה הלוי: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבדו חופשי". מתוך החירות והעצמאות הזו תוכל לצמוח מהפכה רוחנית, ומנהיגות שראויה לגאולת ישראל.
שורות אלה כתבתי כדי שלא רק השמצות וגינויים יוטחו בצעירים הנהדרים שלנו, אלא גם מילות עידוד הערכה ואהבה. הם והוריהם ראויים באמת לחיבוקים ונישוקים. בהזדמנות זו אני רוצה לקבל על עצמי התחייבות בלי נדר, שכל אימת שתזדמן לי אפשרות לסייע למי ששילם מחיר אישי במאבקו הראוי הזה – אעשה כל שביכולתי למענו. כולי מלא אמונה כי אם ימשיכו בדרכם יזכו לראות ברכה גדולה בחייהם האישיים ובפעולתם למען כלל ישראל.
