הוא פרש בשיא מתפקידיו השונים באומרו שצריך לתת מקום לצעירים * הוא היה מזכיר תנועת השמאל הדתית 'עוז ושלום', אך היה מוכן להילחם בגופו על גוש עציון * הוא ציווה שלא יספידוהו, מחשש שיפריזו בשבחו * כשנשאל אם הוא רואה כישלון בכך שבניו היו למתנחלים, השיב: העיקר שכולם שומרי תורה ומצוות * הרב אליעזר מלמד מספר על סבו, פרופ' יוסף ולק ז"ל
סבא יוסף ז"ל
לפני פחות מחודש, בי"ז אייר תשס"ה, נפטר בשיבה טובה, בגיל תשעים ואחד, סבי מצד אימי, פרופ' יוסף ולק. מכיוון שהיה מחנך חשוב וחוקר החינוך היהודי בגרמניה, יש תועלת להעלות קווים לדרכו והשקפתו החינוכית שצמחה במקום הולדתו.
אשת נעוריו, סבתי, רבקה לבית ווייל, נפטרה עליו בהיותו בן 44. ממנה נולדו לו שלושה ילדים – השלישית היא אימי. לאחר כשנתיים התחתן עם סבתא עדה שתיבדל לחיים ארוכים, ממנה נולדה לו בת נוספת. לסבתא עדה כבר היו שלושה ילדים, והוא נעשה להם כאב. הגדול שבהם, שהיה אז בן 16, הוא הרב איתן איזמן שליט"א, ראש מוסדות צביה.
על הספדים
בהלוויה של סבתי מצד אבי, רעיה מלמד ז"ל, שהיתה אישה אידיאליסטית מאוד, נתבקשתי לומר דברי הספד. לאחר מכן אמר לי סבא יוסף שההספד היה מרגש, והוסיף לציין את העובדה שלא הפרזתי בשבחים אלא בעיקר ספרתי מעשים, ומתוך כך נצטיירה דמותה. אע"פ כן אמר לי שהוא מבקש שלא יספידוהו לאחר מותו, מפני שכמעט תמיד נוטים הספדנים להפריז בדברים ולסטות מהאמת.
ואכן בהלווייתו, על פי בקשתו, לא הספידוהו.
ברסלאו
מקור משפחתו מליטא. סבו היגר לגרמניה יחד עם בניו. סבי כבר נולד בעיר ברסלאו שבגרמניה, שם למד והתחנך במוסדות דתיים בשיטת 'תורה עם דרך ארץ', כאשר רוב הזמן הוקדש לדרך ארץ ומיעוטו לתורה. פעם אמר לי כי הרב שהוא משתדל ללכת לאורו הוא רבי ישראל סלנטר זצ"ל, מייסד תנועת המוסר.
שדה יעקב
בשנת תרצ"ו עלה לארץ. תחילה חינך בעליית הנוער. בתרצ"ט הגיע למושב הדתי שדה-יעקב שבעמק יזרעאל, שם התחיל כמחנך. אח"כ ניהל את בית הספר במושב, ובהמשך נתמנה למפקח מחוז הצפון של החינוך הממלכתי דתי.
בחינוכו בגרמניה לא הספיק להתרגל בלימוד גמרא. כאשר התחיל ללמד ב'שדה-יעקב', הרב שלמה מן ההר זצ"ל היה המנהל, והוא הרגילו בלימוד הגמרא. מאז התחיל ללמוד באופן קבוע דף בכל יום, עד שהספיק במשך חייו לעבור על הש"ס כשבע פעמים, והגיע לבקיאות יפה.
במושב שדה יעקב של אותם הימים, בני נוער רבים הפסיקו לשמור מצוות, והתפתח ויכוח אם אפשר שבן שאינו שומר מצוות ימשיך את נחלת אביו במושב הדתי. עמדתו של סבא היתה כי רק שומרי מצוות יוכלו להיות בנים ממשיכים.
שמירת מצוות ואידיאליזם
בעבודתו החינוכית הדגיש מאוד את הצד האישי-מוסרי. אבל מוסריות אישית לא יכלה לבוא במקום שמירת המצוות כפשוטה. פעם אמר לאמי שאם אחד מילדיו יפסיק לשמור מצוות, לא יוכל להמשיך לשמש כמחנך, כי לא יוכל יותר לשמש דוגמא אישית.
במשך שנים רבות שימש כחזן בימים נוראים, בדרך כלל בתפילת מוסף.
היה ישר ואמיתי, והתאמץ שלא לקחת פרוטה שאינה שלו. כשהיה נודע בציבור על פיחות קרוב, רבים היו מנסים להחליף את הכסף הישראלי בכסף זר, או לקנות בו מוצרים לפני הפיחות, כדי שלא להפסיד מערכו. אולם הוא, גם אם היה צריך לכסף או לקנות דבר מה, המתין עד אחר הפיחות, כדי שלא לפגוע בכלכלת המדינה…
בית יתומים בבלגיה
לאחר השואה נתבקש לצאת מהארץ לבלגיה, כדי לנהל שם בית יתומים לילדים יהודים שניצלו מהשואה. שנים נוראות עברו על הילדים הללו, ולאחר סיום המלחמה קיבצו אותם ממקומות מחבואם. חלק שהו במנזרים וחלק התחבאו במחסנים נטושים וביובים שבצדי הדרכים. במשך שנה, יחד עם סבתי, הוא בנה להם בית חם. רבים מהם עלו לארץ והתערו בה. חלקם הקימו משפחות למופת בקיבוצים הדתיים.
מחנך
היה מורה מצטיין שידע להפוך את השיעור למעניין וחווייתי. פעם כשלימד ב'שדה יעקב' רצה להמחיש לתלמידיו את האווירה של המהפכה הצרפתית. הוא פתח את חלון הכיתה והתחיל לצעוק "מהפכה!" "עלו על הבריקדות!" "הפילו את השלטון!". לאחר כמה דקות התחילו להגיע אנשים מבוהלים מהכפר ששאלו אם צריך לעזור.
לעיתים כשהיה מלמד את מקצוע החיבור, היה מציג בפני הילדים הצגה אילמת, והילדים היו צריכים לכתוב סביבה חיבור. אגב, גם כשהיה בא למסיבות משפחתיות, היה מכין סיפורים בעלי תוכן מוסרי ומספרם בצורה דרמטית. כאשר שכבתי כילד בבית חולים 'שערי-צדק', ערך הצגה של תיאטרון בובות לי ולשאר הילדים במחלקה.
כיבוש וגירוש ואלדהיים
במלחמת השחרור גויס לחיל המשמר, והצטרף לסייע בכיבוש בית לחם הגלילית וואלדהיים וגירוש תושביהם מהארץ. ביישובים אלו חיו גרמנים טמפלרים שתמכו בערבים. בשנות המאורעות, כנופיות הערבים מצאו בהם מחסה. כאשר צה"ל גבר, הוחלט לגרשם מהארץ. סבא כתב על רשמיו מאותם ימים, ועל מבול הרגשות השונים שסערו בו. מצד אחד, זכר השואה ורשעות הגרמנים היה עוד טרי. בבתי הגרמנים היו תלויות תמונות של מנהיגי הנאצים. ואילו היו הערבים מנצחים היו נוהגים ביהודים ברשעות מרובה. אך עם זאת, היתה בו גם רחמנות. הגרמנים קיבלו פקודה לארוז את מטלטליהם תוך זמן קצר ולצאת מהמקום. הוא ראה גרמניה זקנה שמתקשה בקשירת מטלטליה, וסייע לה תוך שהוא נזכר כיצד נהגו הגרמנים בזקני העם היהודי בשואה.
'עוז ושלום'
בענייני השקפת עולם היה תלמיד של פרופ' עקיבא ארנסט סימון, ולאחר מכן נעשה לחברו. פרופ' סימון גדל בבית חילוני, ומתוך בחירה אישית נעשה ציוני וקיבל על עצמו עול תורה מצוות. הוא נחשב כדמות מופת לנוער הדתי והציוני בגרמניה. כמו חבריו המבוגרים, מרטין בובר והוגו ברגמן, דגל ארנסט סימון בהשקפת עולם פציפיסטית, והאמין באפשרות לחיות עם הערבים בשלום. לשם כך הם היו מוכנים לוויתורים מפליגים. אמנם, בשונה מפרופ' סימון ועוד משכילים שעלו מגרמניה, סבא היה חבר בתנועת 'הפועל המזרחי', ושמירת המצוות והערכים הלאומיים היו חשובים לו יותר.
לאחר מלחמת ששת הימים השתתף סבא בהקמת תנועת 'עוז ושלום', שהיתה נכונה לוותר על חלקים מארץ ישראל לשם השגת שלום. אמנם על גוש עציון אמר סבא שהוא מוכן להילחם בגופו. הוא הכיר חלק מהנופלים שם בזמן קום המדינה. אימי סיפרה שכאשר שמע שכפר עציון נפל – בכה.
פעם שאלוהו בראיון לעיתון (כמדומה לי מעריב) אם הוא מרגיש כישלון בזה שחלק מילדיו ונכדיו בעמדות ימניות. והשיב, שמה שחשוב לו שכולם שומרי תורה ומצוות.
אגב, למרות השוני הגדול בעמדות הלאומיות, לא נוצר סביב זה מתח במשפחה. לאחר שהורי עברו לגור בבית-אל, הוא נמנע מלכתוב ב'הצופה' את דעותיו, כדי שלא לתקוף את דרכם של ילדיו בפומבי. מנגד, בכל מסיבה משפחתית בקשו ממנו לומר דבר תורה, וכך היה דורש פעמים רבות בפני תלמידי חכמים מישיבת 'מרכז הרב'.
בדרך כלל לא היו מדברים איתו על נושאים ששנויים במחלוקת. אולם אני שוחחתי עמו על הכול, ובכלל זה גם על עניינים לאומיים. שוחחנו גם כשהוא עוד שימש כמזכיר 'עוז ושלום' ואני כמזכיר ועד רבני יש"ע. אולם שיחות אלו לא העיבו על היחסים הטובים, והן תמיד נוהלו בכבוד.
הטור ב'הצופה לילדים'
במשך שנים כתב מדור קבוע ב'הצופה לילדים'. בתחילה נקרא המדור: 'מה דעתך', לאחר מכן 'לדעתי'. המדור נפתח לאחר כיבוש ואלדהיים, כאשר סבא העלה בפני הילדים את השאלה: האם ראוי היה לעזור לגרמניה הזקנה או לא? הילדים השיבו תשובות שונות, שהטובות שבהן פורסמו.
המדור כל כך הצליח, עד שהוחלט להמשיכו. וכך במשך שנים היה מעלה שאלות מוסריות שהילדים היו צריכים לתת להם פתרונות.
זו היתה שיטתו גם בשיעורי חינוך וחיבור בכיתות שלימד.
מנהל ומפקח
בשנת תשט"ו-תשט"ז מילא את מקומו של יהודה מוריאל כמנהל הסמינר הדתי למורים 'תלפיות' שבתל אביב. לאחר מכן ניהל במשך כשש שנים את סמינר 'אפרתה' בירושלים. אח"כ התמנה למנהל ומפקח מחוז ירושלים מטעם משרד החינוך. תחת אחריותו היו כל בתי הספר, הדתיים והחילונים. באותם שנים ייסד ביום שישי שיעור קבוע בפרשת השבוע לכל המפקחים. גם החילונים שבחבורה השתתפו והודו לו על הלימוד.
היתה בו מידה רבה של ביקורת עצמית, וגמר בדעתו שבכל מקום בו יעבוד, יעזוב לפני שיהפוך למעמסה. הוא רצה שלא ייווצר מצב בו יהיו אנשים שיחשבו שהוא כבר עייף ומיצה את יכולתו, אולם כדי שלא לביישו ימנעו מלבקשו לעזוב. כך יצא שאת כל תפקידיו עזב כשהוא במלוא כוחו. גם לאחר שהיו מפצירים בו להישאר, עמד על דעתו, והוסיף שצריך לתת מקום לצעירים ממנו.
במקום עבודתו האחרון, כמנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך, נפגש עם לחצים מצד גורמים שונים שרצו לקדם את המקורבים אליהם. הוא כמובן לא הסכים לשתף פעולה, אבל הלחצים העיקו עליו.
כשאימי התחילה לעבוד בהוראה, כדי שלא יהיה לאיש שמץ של ספק שמא קיבלה עבודה בזכות מעמדו, ביקש שתעבוד בבתי ספר שבהם שום מורה לא רצה לעבוד. וכך למרות שחברותיה קבלו עבודה במקומות מבוקשים, היא היתה צריכה לעבוד בבית ספר קשה ולהתגורר בישוב עולים. לאחר מכן בחרה ללמד ב'חורב' שהיה בית ספר פרטי ו'נזקו' של סבא לא הגיע אליו.
מורשת השואה
לאחר סיום עבודתו החינוכית התמסר למחקרים סביב השואה, ובמיוחד בנושא החינוך היהודי בשנות השואה.
המשך הקיום היהודי היה חשוב לו, וראה ערך גדול בהרחבת המשפחה. היה מבקש לדעת בהקדם האפשרי על כל לידה (והיה שמח לדעת גם על הריון). מיד לאחר שהיה מקבל הודעה על לידה, היה מחשב אימתי שעת הביקור הקרובה, ובה היה מגיע יחד עם סבתא עדה לבקר את היולדת. כך יצא שכמעט תמיד היה הראשון לאחל 'מזל טוב'.
היה רגיל לתת לכל ילד נוסף מתנה גדולה יותר. למשל, להולדת הילד השישי – שש מאות ש"ח, לשביעי – שבע מאות, וכן הלאה. השאיר אחריו ארבעה ילדים, 23 נכדים, 64 נינים. ועוד ילדים, נכדים ונינים, שהיה להם כאב וסב בהיותו נשוי לסבתא עדה. יהי זכרו ברוך.
