ארבעת שמות חג השבועות • שבועות הוא החג היחיד שאין לו תאריך קבוע • המשמעות הרוחנית של התלות בחג הפסח בקביעת התאריך של שבועות • פסח מסמל את האמונה הפשוטה ושבועות מייצג את האמונה המורכבת • תהליכי ההכנה לקראת החג שתחילתם בפסח, ומשמעותה העמוקה של ספירת השבועות • פירוש השם עצרת, ומעמד הר סיני כעצרת הגדולה בכל הזמנים • האם ראוי היה לקבל את האפיפיור בכבוד כה גדול?
ארבעה שמות ישנם לחג: חג השבועות, חג הקציר, יום הביכורים ובלשון חכמים הוא גם נקרא עצרת. נעסוק הפעם בשמות שבועות ועצרת.
חג השבועות
זמנו של חג השבועות מיוחד. לכל החגים ישנו תאריך בחודש, כמו למשל פסח שזמנו בט"ו בניסן, ואילו לחג השבועות אין תאריך, אלא זמנו נקבע על פי ספירת העומר. קורבן העומר הוקרב ביום שלמחרת החג הראשון של פסח, ומאותו יום סופרים שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה ימים, ולמחרת ביום החמישים חוגגים את חג השבועות. שנאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כג, טו טז). וכן נאמר: "שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. ועשית חג שבועות לה' אלוקיך" (דברים טז, ט י).
ואמנם כיום חג השבועות חל תמיד בו' בסיוון, אולם זה מפני שנתבטלה הסמיכה ואנו מקדשים את החודשים על פי החשבון. אבל בזמן שבתי הדין היו מקדשים את החודשים על פי ראיית מולד הירח, זמנו של החג היה יכול לצאת גם בה' בסיוון או בז' בסיוון.
משמעות הדבר היא שמועד חג השבועות נשען על חג הפסח, ורק מתוך חג הפסח אפשר להגיע לחג השבועות ומתן תורה.
הקשר בין הלאומיות לתורה
חג הפסח מבטא את הצד הלאומי הישראלי, שביציאת מצרים נתגלתה סגולת ישראל, שבחר בנו ה' מכל העמים למרות היותנו שקועים במ"ט שערי טומאה. וחג השבועות מבטא את הצד הרוחני של ישראל, שאז הגענו לפסגה הרוחנית של קבלת התורה. וזהו שאנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" בפסח, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו" בחג השבועות.
ואין לאומיות בלא תורה, ואין תורה בלא לאומיות.
בין האמונה הפשוטה לתורה העמוקה
עוד צד לדבר. בחג הפסח מתגלה האמונה הפשוטה, הטבעית, שגנוזה בנשמתו של כל יהודי. אמונה שנשמרה גם בשנות השעבוד במצרים, ובזכותה נגאלנו ממצרים. ובחג השבועות זכינו להתעלות אל האמונה המפותחת, המבוארת והמורחבת על ידי התורה. לאמונה הטבעית יש כוח רב והיא הבסיס לכול, אולם אין ביכולתה לכוון את החיים ולתקנם. על ידי התורה ומצוותיה אנו יכולים לקשר את כל מרכיבי חיינו – המחשבתיים, הרגשיים והמעשיים – לאמונה.
מתוך האמונה הפשוטה בה' ובגאולה שהתגלתה בפסח אפשר להתעלות לחג השבועות, למדרגת התורה, שבה מבוארים החזון והדרך לתיקון עולם בפועל.
ואין תורה בלא היסוד של האמונה הפשוטה והתמימה, ואין קיום לאמונה הפשוטה בלא התורה שמלמדת כיצד להגשימה.
התהליך המבורך מדי שנה
זיכה אותנו הקב"ה במצווה לחגוג בכל שנה את חג הפסח ואת חג השבועות, כדי שנזכה בכל שנה לחזור מחדש אל המאורע הגדול של יציאת מצרים ולגלות בתוכנו שוב את סגולת ישראל ואת האמונה הפשוטה, ומתוך כך לעלות בתהליך הדרגתי דרך ספירת העומר אל היום המקודש של מתן תורה, שבו אנו זוכים לקבל את התורה. ובכך אנחנו הולכים ומתעלים משנה לשנה, עד אשר יתוקן העולם בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, ותימלא הארץ דעה את ה'.
ההכנה וההיטהרות בספירת העומר
היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל נמשל ליחס שבין חתן וכלה, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה). יציאת מצרים נחשבת כמעשה האירוסין, שכן אז הבדיל ה' אותנו מכל העמים וקידש אותנו להיות לו לעם סגולה. ויום מתן תורה נחשב כיום החתונה והנישואין (תענית כו, ב), משום שעל ידי התורה אנו חיים בדבקות עם הקב"ה.
אמרו חכמים שלאחר שיצאו ישראל ממצרים, עוד לא יכלו לקבל את התורה, מפני שבעת שהיו משועבדים במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה. וכמו אישה נידה שצריכה לספור שבעה ימים כדי להיטהר לבעלה, כך היו ישראל צריכים לספור שבעה שבועות כדי להיטהר מטומאת מצרים ולהיות ראויים להתקשר אל הקב"ה (זוהר אמור ח"ג צז).
משמעות ספירת שבעת השבועות
המספר שבע רומז למציאות הטבעית על כל מרכיביה, שכן העולם נברא בשבעה ימים. וכן בפועל, לכל דבר גשמי יש שישה צדדים – ארבע רוחות, למעלה ולמטה, ועוד בחינה שביעית, שהיא המרכז הפנימי שלו. ולכן משך הזמן שלוקח לאדם לעלות מטומאה לטהרה הוא שבעה ימים, שבמשך שבעה ימים אדם מתכונן בכל בחינותיו לעלות ממצב הטומאה למצב הטהרה. לכן נידה סופרת שבעה ימים כדי להיטהר לבעלה.
אולם כדי שישראל יוכלו להידבק בה' ולקבל את התורה האלוקית ששייכת לעולם העליון, היו צריכים לספור ספירה הרבה יותר עמוקה. במקום שבעה ימים – שבעה שבועות. בספירה זו כל אחד משבעת המספרים מופיע אף הוא בכל שבע בחינותיו, כדי שכל המדרגות הכלולות בעולם הזה ימוצו עד תום. על ידי כך ההיטהרות לקראת מתן תורה נעשית בשלמות, וכל צד באופי שלנו עובר זיכוך ומבטא את כמיהתו וציפייתו לקבלת התורה. ועל ידי כך אנחנו זוכים להתעלות אל המעלה העליונה, שמעל ומעבר לטבע, ולקבל את התורה האלוקית שעל ידה אנו יכולים לתקן ולרומם את העולם אל גאולתו.
ספירת העומר – הציפייה לתורה
וכל אותם שבעה שבועות היו ישראל מצפים ומייחלים לתורה. וכפי שנתבאר במדרש, שכאשר בישר משה לישראל שאחר צאתם ממצרים יעבדו את ה' על הר סיני ויקבלו את התורה. שאלוהו: אימתי תהיה עבודה זו? אמר להם: לסוף חמישים יום. ומרוב חיבה היו מונים כל יום ואומרים: הרי עבר יום ראשון, הרי עבר יום שני, וכך בכל הימים (שבולי הלקט רלו). ועל ידי כך התורה התקיימה בידם, וכמו שאמרו חכמים: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת" (אבות ג, ט).
וכל כך חשובה ההיטהרות וההתכוננות לקראת קבלת התורה, עד שעל שם כך נקרא שמו העיקרי של החג – חג השבועות, שנאמר: "שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. ועשית חג שבועות לה' אלוקיך" (דברים טז, ט י). וכן נאמר: "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות לד, כב).
משמעות המילה עצרת
בלשון חכמים נקרא חג השבועות עצרת. ולכאורה יש לתמוה, הלוא בתורה מצינו שקוראים עצרת לאחרון של פסח ולשמיני עצרת שלאחר הסוכות, ומדוע שינו חכמים וקראו לחג השבועות עצרת?
נתבונן תחילה במשמעות המילה עצרת. עצרת מלשון עצרה, שאנשים רבים עוצרים את עצמם מכל עיסוק ומתאספים ומתכנסים בחגיגיות, ואוצרים וקולטים בנפשם את תוכן ההתאספות. על כן מובן שעם סיום ימי חג הפסח וימי חג הסוכות, ציוותה התורה לעשות יום טוב, כדי שכל עולי הרגל יתאספו בחגיגיות סביב המקדש לעצרת סיכום ופרידה, ועל ידי כך יאצרו וינצרו בלבבם את חוויות הימים הקדושים של החג. וגם מי שלא זכה לעלות לרגל, צריך לעצור ביום טוב האחרון ממלאכתו, ולאצור בלבבו את כל ההשגות הרוחניות והשמחה שקלט בימי החג, כדי שיחזקו וירוממו אותו בכל ימי החול העומדים לבוא.
העצרת הגדולה ביום מתן תורה
לפי זה לא היה יום עצרת גדול יותר בעולם ממעמד הר סיני, שבו התאספו כל ישראל באחדות גמורה לקבל את התורה. וכפי שנאמר: "וייחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) – "כאיש אחד בלב אחד". שבכל החניות נאמר לשון רבים, כי בכל ציבור יש תמיד מחלוקות וקטטות, ורק שם אל מול ההר, על ידי כוונתם לקבל את התורה, נעשו כולם מאוחדים.
ולא רק ישראל שבאותו הדור עמדו ליד הר סיני, אלא כל נשמות ישראל שבכל הדורות ואף שורש נשמות כל הגרים התכנסו ליד הר סיני וקיבלו את התורה, ועל ידי כך פסקה מהם הזוהמה שנמשכה מחטא אדם הראשון (עיין שבת קמו, א).
ואכן התורה עצמה קראה ליום מתן תורה "יום הַקָּהָל", היינו יום ההתאספות של כל הקהל. שנאמר: "ככל הדברים אשר דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל" (דברים ט, י. וכן שם י, ד; יח, טז).
שבועות ועצרת
והאמת שגם השם חג השבועות מבטא את המשמעות של עצרת, כי משמעותו סיכום וכינוס כל המדרגות שקנינו במשך ספירת שבעת השבועות. ומכיוון שהספירה מתחילה בחג הפסח, הרי שחג השבועות מסכם וחותם את המהלך שנמשך מתחילת הפסח.
לפיכך מובן שחכמים לא שינו דבר בכך שקראו לחג השבועות עצרת, שכן באמת חג השבועות הוא חג שיש בו התאספות וסיכום של חג הפסח וספירת העומר. אלא שהתורה הדגישה בשם חג השבועות את ההכנות של ישראל לקראת מתן תורה, ואילו חכמים הדגישו בשם עצרת את ההתכנסות לקבלת השפע שהקב"ה מעניק לנו לאחר סיום ספירת העומר.
היחס לביקור האפיפיור הקתולי
שאלה: האם נכון היה לקבל את האפיפיור הקתולי בכבוד רב?
תשובה: דרכי שלום מחייבים את עם ישראל לקבלו בכבוד, וכפי שהוא עצמו כיבד אותנו בביקורו. ועל כן צדקו הרבנים הראשיים לישראל שקיבלו אותו בנימוס ובכבוד כקודמיהם. ומעולם לא היו רבנים חשובים שביזו את ראשי הדתות השונות כאשר באו אליהם לביקור מכובד.
בנוסף לכך, יש להעריך את השינוי המשמעותי, מבחינתה, שעשתה הכנסייה הקתולית בעשרות השנים האחרונות ביחסה ליהודים ולמדינת ישראל, שינוי שגם האפיפיור הנוכחי מזדהה עמו.
לפני מאה ועשר שנים סירב האפיפיור פיוס העשירי לתמוך בבקשתו של הרצל לתמוך בתנועה הציונית ובתביעתה על ארץ ישראל, שכן לפי אמונת הקתולים עם ישראל הוחלף על ידי הכנסייה ואיבד את זכותו על הארץ. ואילו עתה בא האפיפיור לכבד את זכרו ולהניח זר על קברו של חוזה המדינה. אמנם עדיין רחוקים אנחנו מהמצב המתוקן שבו תכיר הכנסייה בחטאיה כלפי העם היהודי, אבל דרכי שלום מחייבים שלא להרחיב בזה סביב הביקור המכובד, אלא דווקא לבטא הערכה והוקרה לשינויים לטובה.
כדרך אגב ראוי לציין שהאוונגליסטים מתייחסים לעם היהודי ולתורת ישראל ולזכותנו על הארץ באופן הרבה יותר חיובי. לעמדה זו היו השלכות היסטוריות משמעותיות ביותר, שכן הלורד בלפור, בעת כהונתו כשר החוץ של בריטניה הגדולה, מתוך אמונתו הדתית כאוונגליסט, קידם את הצהרת בלפור, המכירה בזכותו של העם היהודי על ארצו ומקדמת את חזרתו אליה. הלורד בלפור כיהן בשורה של תפקידים חשובים ביותר, ואף כראש ממשלת בריטניה, ואף על פי כן בערוב ימיו החשיב את פועלו למען העם היהודי כגולת הכותרת של מעשיו: "בסיכומו של חשבון היה זה, בהשקיפי לאחור, הדבר הראוי ביותר שעשיתי בחיי".
בשולי הדברים, ראוי להביע צער על דבריו המתרפסים של שמעון פרס, נשיא המדינה. יש מקום גם להביע צער על כך שנציגי הכנסייה שמעו את שקריהם החצופים של הערבים ושתקו. הם הרי יודעים מי גרם לבריחת הנוצרים מבית לחם ומרמאללה ומכל שאר המקומות. הם גם יודעים שבית המקדש היה בהר הבית. אמנם אפשר אולי להבין שבעת הביקור העדיפו לנהוג בנימוס ולא לחרוג מכללי הטקס. אבל לאחר תום הביקור היה ראוי לפרסם גינוי לשקרים שהם רגילים להפריח תדיר בעזות מצח.
