שבט לוי – משרתי ציבור

בניגוד לטענה שבני שבט לוי היו לומדים תורה ולא משתתפים במלחמות ישראל, התורה וחז"ל מציינים שורה של תפקידים ציבוריים שהיו מוטלים על הלוויים והכהנים • הלוויים שימשו בתפקידי שיטור נגד פושעים וחיילים עריקים, ובשעת הצורך גם הצטרפו לסיירות המובחרות ביותר במלחמה עצמה • לימוד התורה שלהם היה ברובו בדרך של הוראה לכלל ישראל ולא לימוד לעצמם

תפקידו של שבט לוי

שאלה: יש אומרים שתלמידי הישיבות שאינם מתגייסים לצבא הם כמו בני שבט לוי שהיו לומדים בישיבות ובכוללים ולא השתתפו במלחמות ישראל. לדבריהם כך גם כתב הרמב"ם. האם דבריהם נכונים על פי התורה?

תשובה: אין בסיס לדבריהם. להפך, בני שבט לוי הוקדשו לענייני הציבור ולכך היו מסורים. בימי שגרה תפקידם היה לצאת אל העם וללמד תורה, להורות הלכה, ולשמש כשוטרים לכל ענייני החוק והסדר בעניינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.

ובימי מלחמה, תפקידם היה לחזק את רוח הלוחמים כדוגמת הרבנות הצבאית וחיל החינוך, ולשמש כמשטרה צבאית שאכפה את חוקי הגיוס על כל העם, והענישה בחומרה את העריקים ואת הבורחים משדה הקרב.

כמו כן הם הגנו על ארון הקודש שיצא עם הלוחמים, ועל הפיקוד הבכיר שהיה סמוך לו, בבחינת "לגיון של מלך" (סיירת מטכ"ל). ומי שנותר בלא תפקיד היה מהראשונים שיוצאים לקרב עם שאר החיילים, כראוי למשרתי הציבור מהדרגה העליונה.

לאחר הגדרת כל תפקידיהם, נבאר בקצרה כל פרט.

תפקיד שבט לוי להורות דרכי ה' לישראל

קידש ה' את בני שבט לוי, ובראשם את הכהנים, לקיים את עבודת המקדש וללמד תורה לכל ישראל. בפועל העבודה בבית המקדש הייתה רק כשבועיים בשנה, על פי חלוקת משמרות כהונה ולוויה, ובשאר השנה לימדו תורה לכל ישראל. שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). וכן שימשו בתפקידי רבנות ומשפט, שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך… ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח-ט). וכן אמר הנביא מלאכי על בני לוי: "בריתי הייתה איתו החיים והשלום… תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב, ה-ז).

כדי שהכהנים והלוויים יוכלו למלא את תפקידם קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא יהיו פרוסים בכל גבול ישראל, וכל שבט ושבט יקצה להם ערים למגורים בנחלתו (במדבר לה, א-ח). וכן עשו בני ישראל (יהושע כא, ג).

התרומות והמעשרות כדי שיהיו מלמדי התורה

ציוותה התורה לבני ישראל לפרנס את הלוויים והכהנים בתרומות ובמעשרות כדי שלא יצטרכו לעסוק בפרנסתם ויהיו מלמדי תורה ומורי הלכה. ואין הכוונה שילמדו בהיכלי ישיבות שנים רבות, אלא שילמדו תורה על מנת ללמדה לציבור. וכפי שכלל מצוות תלמוד תורה נזכרה בתורה כמצווה ללמד את התלמידים והבנים (דברים ו, ז; יא, יט, ספרי שם; קידושין לא, א).

והם נקראו מחזיקי התורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו: "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוויים למען יחזקו בתורת ה'" (דברי הימים ב' לא, ד). אמרו חכמים: "כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' – אין לו מנת" (חולין קל, ב). לדעת ר"ש ורא"ש, אסור לתת מתנות לעם הארץ. מנגד, לרמב"ם מותר לתת מתנות לעם הארץ, אלא שהמצווה לכתחילה לתת לכהנים ולוויים שמלמדים תורה. והלכה כדעת רוב הראשונים, שמצווה לתת את מתנות הכהונה דווקא למלמדי תורה, ורק אם אין שם תלמיד חכם נותנים לעם הארץ (תוספות, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א ומאירי לחולין קל, ב; שולחן ערוך יורה דעה סא, ז. ראו פניני הלכה כשרות ז, ג, 1).

שוטרים

בני שבט לוי גם היו השוטרים שהשליטו חוק וסדר בישראל (דברי הימים א' כג, א-ד; שם כו, כט). וכן בימי יהושפט: "ושוטרים הלוויים לפניכם, חזקו ועשו ויהי ה' עם הטוב" (דברי הימים ב' יט, יא). וכן בימי יאשיהו: "ומהלוויים סופרים ושוטרים ושוערים" (שם לד, יג). וכן אמרו חכמים (ספרי דברים טו) שהלוויים היו השוטרים שהתלוו לשופטים להעניש את החוטאים.

וכן אמרו חכמים: "בתחילה (בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים, שנאמר: ושוטרים הלוויים לפניכם" (יבמות פו, ב). בימי בית המקדש השני, מכיוון שמעט לוויים עלו מבבל, השוטרים היו מכל השבטים.

עידוד הצבא והלוחמים

תפקיד נכבד נוסף היה לשבט לוי, לעודד את לוחמי ישראל. לשם כך, בנוסף לכהן הגדול שהיה אחראי על עבודת המקדש, משחו בשמן המשחה כהן נוסף, שנקרא "כהן משוח מלחמה". תפקידו היה לצאת עם הלוחמים ולעודד את רוחם להילחם בגבורה (דברים כ, ב-ד).

ומצווה הייתה על הכהנים לצאת עם הלוחמים ולתקוע בחצוצרות כדי לבטא את קדושת שליחותם של הלוחמים, שנאמר: "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות… וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י, ח-ט).

שוטרי המלחמה

יחד עם דברי העידוד של כהן משוח מלחמה היו השוטרים קובעים מי יצא לקרב: במלחמת רשות פטרו מהגיוס את נוטעי הכרמים ובוני הבתים והחתנים בשנתם הראשונה, וכן את רכי הלבב. במלחמת מצווה, היינו במלחמת הצלה מיד האויב, לא פטרו שום לוחם מלבד מי שבפועל לא היה מסוגל להילחם. זהו שאמרו חכמים במשנה: "במלחמת מצווה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה ח, ז).

לאחר שהתחילה המלחמה, עמדו השוטרים כזקיפים גיבורים כדי להקים את מי שנפל בקרב ולהעניש בחומרה יתרה את הבורחים מהמערכה. וכדברי המשנה: "וכשילין (קרדומות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור (לברוח), הרשות בידו (של השוטר) לקפח (לחתוך) את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה" (סוטה ח, ו). כלומר, אם ייתנו לחיילים שמפחדים לברוח, לבסוף ייפלו כל ישראל ביד האויב.

כתב רש"י: "ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא במדרשים אחרים), שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רש"י לבמדבר כו, יג).

נושאי הארון והתפילות

הכהנים גם נשאו את ארון הקודש שהיה יוצא עם הלוחמים למלחמה, לקיים מה שנאמר: "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם" (סוטה מב, ב; ספר יראים תלב, ועוד).

במקביל ליציאת הלוחמים לקרב, היו לוויים שעמדו בשירה ותפילה למען חלוצי הצבא הלוחמים, כפי שנאמר בימי יהושפט: "ויקומו הלוויים מן בני הקהתים ומן בני הקרחים להלל לה' אלוקי ישראל בקול גדול למעלה… ובעת החלו ברינה ותהילה, נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה ויינגפו" (דברי הימים ב' כ, יט-כב). ויש אומרים שמזמור "יענך ה' ביום צרה" שבתהילים (פרק כ) נכתב בשביל הלוויים המתפללים על הלוחמים בקרב (מאירי סוטה מב, ב).

שבט לוי נלחמו בשם כלל ישראל

לאחר שהכהנים והלוויים מילאו את כל התפקידים המיוחדים להם: עידוד הלוחמים, משטרה צבאית, משוררים ומתפללים, רבים שימשו כחיילים גיבורים. וכך מצינו שכאשר באו להמליך את דוד, מספר חלוצי הצבא "מן בני הלוי ארבעת אלפים ושש מאות", ומהכהנים "שלושת אלפים ושבע מאות". כאשר מיהודה באו 6,800, משמעון 7,100 ומאפרים 20,800 (דברים הימים א' יב, כה-כח).

על פי כל זה אפשר להבין את דברי הרמב"ם: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך, הובדלו מדרכי העולם (לא עוסקים בפרנסתם אלא בשירות הציבור), לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר: אני חלקך ונחלתך" (הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג).

פירש מרן הרב קוק זצ"ל שהם פזורים בכל גבול ישראל, ולכן אינם נלחמים לכבוש את נחלתם השבטית אלא נלחמים במלחמות של כלל ישראל. כלומר "כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחויבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר כל העם". והוסיף הרמב"ם שכל מי שרוצה להיות כשבט לוי יכול להקדיש עצמו, אבל אין הכוונה שהוא נפטר בכך מהשירות הצבאי אלא להפך, הוא נעשה יותר מסור לשירות העם והצבא.

שכן החיילים שנלחמים בצבא ישראל נלחמים על כבוד שמיים וכבוד ישראל, וכפי שכתב הרמב"ם על כלל הלוחמים שצריכים להתאזר בגבורה: "יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד" (מלכים ז, טו). כמו הלוויים שלא נלחמו על נחלתם השבטית אלא על כבוד ה' ועמו.

סיכום

הרי שתפקיד הלוויים והכהנים להיות משרתי הציבור, מלמדי תורה ושופטים ושוטרים למען כלל ישראל. בתפקידם היו צריכים לפעול בגבורה נגד פושעים ואלימים, כמו גם נגד חיילים עריקים. לשם כך רבים מהם היו צריכים להיות מאומנים כלוחמים, ולכן בשעת מלחמה התגייסו למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כפי שהיה בימי חשמונאים, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם, והכהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, ובית דין של חשמונאים הורו שמצווה להילחם גם בשבת, והחזירו את מלכות ישראל למקומה ליותר ממאתיים שנה, ולכן עד היום אנחנו חוגגים את חנוכה (עיינו רמב"ן לבמדבר ח, ב).