ההבדל בין אמונת ישראל לאמונת הגויים • הניסיון לתור אחר ניסים בתוך החיים הארציים טומן בחובו כפירה • בארץ ישראל פסקו הניסים, והעיקר הוא לקיים את המצוות על פי המציאות הטבעית • מצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים מתוך שיקולים ריאליים
חזון ישראל – גילוי הקדושה בארץ
החזון הגדול של עם ישראל הוא תיקון העולם על ידי גילוי הערך המקודש שבכל דבר: מתחומי הרוח ועד תחומי המעשה, בכל המחשבות שמעסיקות את האדם, בכל הרגשות שיש בו, בכל המקצועות שהוא עוסק בהם. ודווקא על ידי כך מתגלה האמונה השלמה, שה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. זאת לעומת התפיסה הרווחת בכל העמים והדתות, שהעניין האלוקי קשור לשמיים ואילו הארץ מנותקת ממנו, ולכן לדעתם הרוצה להתקדש צריך לבטל את ענייני הארץ כדי לדבוק במלכות השמיים. תפקידם של ישראל הוא לגלות שעל פי הדרכתה של התורה, הקדושה מתגלה גם בכל העניינים הארציים.
בשורתם של ישראל
אחד הפרקים שמבטאים את התפקיד המיוחד של עם ישראל לעומת שאר העמים והדתות הוא פרק צ"ו בתהלים: "שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ. שירו לה' ברכו שמו, בשרו מיום ליום ישועתו". השיר החדש הוא השיר שמתגלה בכל המסגרות המוגבלות, בכל הארץ ובכל הימים. ודווקא בכך הוא פורץ כל גבול. מפני שכבר לא מדובר באור אין סופי שהאדם צריך לנסות להתנתק מהעולם כדי לדבוק בו. ואף זאת בלא הצלחה, כי אחרי הכול האדם מוגבל והאור הוא אין סופי, ועל כן הם מוכרחים להגדיר באופן מוגבל ואלילי את האור שהם מנסים להתקרב אליו. הבשורה היא שהאור האלוקי האין סופי מתגלה בכל האופנים השונים שבעולם, הוא מתנוצץ בגוונים רבים לאין ספור, בכל המקומות ובכל הזמנים. זו הבשורה הגדולה של ישראל לעולם, ועל כן: "ספרו בגויים כבודו, בכל העמים נפלאותיו. כי גדול ה' ומהולל מאוד, נורא הוא על כל אלוהים. כי כל אלוהי העמים אלילים, וה' שמיים עשה". כל האמונות הרואות את העניין האלוקי בתחום שמימי מסוים, על פי ערך רוחני מוגדר ומוגבל, השמיים שלהן מזויפים, כי האמת היא שה' ציווה את התורה מן השמיים אל עולם המעשה שבארץ. ומתוך כך מתגלה כבודו במקדשו, וכל בני האדם יכולים להתקרב אליו בהדרת קודש, באהבה ויראה. "הוד והדר לפניו, עוז ותפארת במקדשו. הבו לה' משפחות עמים, הבו לה' כבוד ועוז. הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובואו לחצרותיו. השתחוו לה' בהדרת קודש, חילו מפניו כל הארץ". ומתוך כך כל הגויים יכירו במלכותו, ויקבלו את דינו ומשפטו הישר והטוב, והאמונה והצדק יתגלו בארץ, ושמחה גדולה תתפשט בכל העולם. "אמרו בגויים ה' מלך אף תיכון תבל בל תימוט, ידין עמים במישרים. ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלואו. יעלוז שדי וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער. לפני ה' כי בא, כי בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים באמונתו".
הנס והטבע
בעלי האמונה המצומצמת, שיש צד אלילי מסוים בתפיסתם, סבורים שעיקר האמונה בנוי על הניסים, וככל שיהיו יותר ניסים כך האמונה תגדל. ולכן הטבע בעייתי עבורם, מפני שהוא מפריע לאמונתם. לכן הם משתדלים לתאר כל דבר בדרך נס. למשל: "ציפיתי לטרמפ וכבר עמדתי להתייאש, לא היו כמעט מכוניות בכביש, או היו אבל אף אחד לא עצר. לא ידעתי איך אצליח להגיע. ופתאום בניסי ניסים בדיוק הגיע פלוני עם רכבו, ובדרך נס היה לו מקום פנוי, ובחסדי ה' זכיתי להגיע". או "הגעתי לחנות וכבר כמעט נגמרו כל המלפפונים, ובניסי ניסים נותרו עוד כמה אחדים בדיוק כפי צורכי ואפילו עוד נשאר… ובחסדי ה' קניתי אותם! ברוך ה' שלא עזב חסדו מאיתי ועשה למעני את הנס הגדול הזה במלפפונים!". זוהי אמונה מצומצמת. הם סבורים לפי קוצר דעתם שאלוקים מתגלה רק במה שמעבר לטבע, ולכן הם משתדלים לבטל את דרכי הטבע המציאותיים. אולם באמת יוצאת מדבריהם כפירה חמורה, לפיה הטבע עצמו מרוחק מאלוקים ח"ו (עיין שבת נג, ב, שיותר קל לעשות נס גלוי מלשנות את סדרי הטבע הקבועים).
הנס, המדע והרפואה
המדע הוא בעיה גדולה בעיני בעלי האמונה המצומצמת, שכן לדעתם הוא מבטא את גדולת החוכמה שבטבע על חשבון הנס. לכן אנו שומעים לפעמים אנשים שמספרים: "כל הרופאים כבר אמרו שאין לו סיכוי לחיות, והלכנו למקובל פלוני ובניסי ניסים החולה הבריא. וכל הרופאים עמדו משתוממים וקיבלו על עצמם לשמור מעתה את כל המצוות וללבוש שטריימל…". כנראה שנסחפתי מעט, הרופאים לא קיבלו על עצמם ללבוש שטריימל, ולצערנו גם לא קיבלו על עצמם לשמור מצוות, ואולי גם לא כל כך השתוממו, מפני שלא אמרו מתחילה שאין סיכוי שהחולה יבריא, עובדה שניסו למצוא תרופה למחלתו. בסך הכול מתוך נימוס הסכימו לדברי זה שאמר שהיה כאן נס, ואולי אף הסכימו שיש אמת מסוימת בדבריו, שכן בלא סייעתא דשמיא שום תרופה לא תועיל. בנוסף לכך שפעמים רבות יש הגזמה רבה בתיאור המציאות מצד אלה שמחפשים ניסים, אין בכך שום מעלה אלא רק חיסרון. שכן ה' הוא שברא את השמיים ואת הארץ, הוא שנתן שכל לאדם לפתח את המדע ואת מקצוע הרפואה, והרי זה בכלל המצווה "לעובדה ולשמרה", להוציא את הכוחות הגנוזים בטבע. אמנם כן, מפני שיש היגיון בטבע, יש אנשים שמסתפקים כיום בהסברים מוגבלים בלא לחשוב על הבורא והאמונה, ולעומתם יש אנשים שמשתדלים להדגיש את הנס. אבל האמונה השלמה רואה את הטבע כולו כבריאה אלוקית, ואינה מסתפקת בזה אלא שואפת לגלות על ידי הדרכת התורה את הערך הקדוש שבכל דבר שנמצא בטבע.
מצוות יישוב הארץ
מכאן אפשר להבין את חשיבותה ומרכזיותה של מצוות יישוב הארץ, שכן מצווה זו מכריחה אותנו לגלות את כל הערכים שבתורה במציאות הארצית, עם כל השיקולים הארציים המציאותיים. לפי התפיסה המצומצמת, המצווה צריכה להתגלות בלי להתייחס לשום שיקול ריאלי, שכן אם נצטווינו לכבוש את הארץ, הרי שצריך לכובשה בלא שום התחשבות ביכולתנו הצבאית ובכוחות שעומדים נגדנו. ומכיוון שתפיסה זו מנוגדת להיגיון ולא ניתן להגשימה, ממילא הדוגלים בה טוענים שהמצווה תתקיים רק כאשר יבוא המשיח, ואזי על ידי נס גלוי שמעבר לכל שיקול ריאלי נכבוש את הארץ. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל אין נזקקים לניסים, שכן הקדושה מתגלה בארץ. לעומת האותות והמופתים שהתגלו במצרים, באדמת בני חם, ואחר כך הניסים הגלויים שהתגלו במדבר, עם הכניסה לארץ הניסים מתבטלים, המן והשליו כבר אינם יורדים, הנעליים והבגדים מתחילים להתבלות כדרך כל הארץ, עמוד האש והענן והבאר כבר אינם מלווים את מחנה ישראל. וכל הניסים שהתרחשו בארץ לא נועדו אלא להצביע על רעיונות מסוימים, אבל הם אינם כאלה שבלעדיהם לא ניתן להתקיים. וכן למדנו בחומש הפקודים, שה' ציווה את ישראל להתכונן לכיבוש הארץ, ועל כן ציווה את משה לספור את כל יוצאי הצבא, הגברים מגיל עשרים שנה ומעלה.
היאך הוא קידוש השם הגדול
וכן מצינו במדרש: "ארבעה מלכים היו… דוד אמר: ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויביי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה" (איכה רבה פתיחתא ל'). קטני האמונה עלולים לחשוב שחזקיהו הגדול שבהם, אולם האמת הפוכה. המדרש מבטא את ההידרדרות הנוראה של ישראל, מהימים הגדולים של דוד המלך עד סמוך לחורבן.
דוגמה מאברהם אבינו
וכן מצינו שלאחר שעלה אברהם אבינו על פי הציווי האלוקי לארץ, הגיע רעב גדול והוא נאלץ לרדת למצרים. ולימוד גדול למדנו בזה, שכך היא מצוות יישוב הארץ, מצווה ארצית. אם זו הייתה מצוות ניסית, הרי שגם בעת רעב לכאורה יש לסמוך על הנס ולהישאר בארץ. אולם מכיוון שזו מצווה ארצית, הרי שכאשר קשה מאוד להתקיים בארץ, מותר לרדת. והמצווה היא להתאמץ ליישב את הארץ באופן שחיים בה בצורה סבירה.
גודל המצווה שמתקיימת על ידי השיקול הריאלי
לכאורה אם השיקול הריאלי קובע, כבר אין בזה מצווה. אולם זו בדיוק המצווה, לזכור את הייעוד ולעשות כל מאמץ ריאלי כדי להגשימו. ובשעת האונס, המצווה נדחית עד הזמן שהאונס מסתיים, ואזי צריכים מיד לחזור ולהתאמץ לכבוש את הארץ וליישבה. זוהי מצווה שצריכה להתגלות בארץ! בכלים המעשיים והריאליים. לא כמו החרדים שמתרשלים מהצורך לקיימה בארץ, ולא כמו השמאל שמתעלם מהמצווה הגדולה שבדבר. והגילוי האלוקי שבמצוות יישוב הארץ יותר עמוק מהגילוי שבמצוות רגילות, שפעולתן ניכרת יותר בעליונים. שכן על ידי המאמץ שלנו לקיים את מצוות יישוב הארץ, המציאות הארצית הולכת ומשתנה. היא אמנם נשארת ארצית, אבל החידוש הגדול, שעל ידי ישראל שעוסקים בתורה ושומרים את המצוות בתוך המציאות הארצית, המציאות הארצית הולכת ומתברכת. נפתחים בה שבילים והעניין האלוקי מתגלה בה. ואזי כל המציאות אומרת שירה, כולה כלי לגילוי דבר ה'. ישמח ה' במעשיו.
