חשיבות מצוות תלמוד תורה והצורך של כל יהודי להתמסר לכך מספר שנים * הצורך בדחיית השירות וקיצורו למי שמיועדים לתפקידי מורים ורבנים * שחרור העוסקים בתורה מגיוס משתנה לפי מידת ההכרח הביטחוני בגיוסם * קשה לסמוך על הצהרות הפוליטיקאים, שעמדתם בנושא משתנה לפי האינטרס הפוליטי * הסיבה הלא מוצדקת והסיבה המוצדקת להימנעות חרדים מגיוס
שאלה: בעקבות ביטול חוק טל והתחדשות הדיון הציבורי במעמדם של תלמידי הישיבות והגיוס לצבא, ברצוני לברר מה עמדת ההלכה לגבי שירות צבאי של בחורי ישיבה. האם נכונה הטענה של החרדים שכל מי שלומד תורה פטור משירות צבאי? ואם כן, עד כמה? האם גם במצב שהמדינה נמצאת בסכנה קיומית בחורי הישיבה פטורים מגיוס? ומה אם תשעים אחוז מצעירי ישראל ילמדו בישיבה, האם גם אז כולם יהיו פטורים מהצבא ונסמוך על הנס?!
מצוות השירות בצבא
המצווה להתגייס לצבא מבוססת על שתי מצוות גדולות. האחת – הצלת ישראל מסכנה. שגם על הצלת יהודי בודד נצטווינו "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), ואמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה) "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". על אחת כמה וכמה גדולה החובה להשתתף בהצלת העם כולו. וכן למדנו שכדי להציל ציבור מישראל מסכנים נפשות ומחללים שבת (שו"ע או"ח שכט, ו), על אחת כמה וכמה שכך עושים כדי להציל את כלל ישראל. וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם: "ואי זוהי מלחמת מצווה?… עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (הל' מלכים ה, א). ומצווה זו מחייבת מסירות נפש, ודוחה את חובת היחיד לשמור על נפשו (מרן הרב קוק במשפט כהן קמג; שו"ת ציץ אליעזר יג, ק).
המצווה השנייה היא מצוות יישוב הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ" (במדבר לג, נג-נד). ואמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פרשה נג). ומצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, ומכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה ותרד, משפט כהן עמ' שכז). על אחת כמה וכמה שעלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו, וכל חייל שמשרת בצה"ל שותף במצווה הגדולה הזו.
התנגשות בין תלמוד תורה לשאר מצוות
למרות שמצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, הכלל היסודי הוא שכל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה תלמוד תורה (מו"ק ט, א). וכן הדין לגבי מצוות הגיוס לצבא: כל זמן שאין מספיק חיילים לשמירה על ביטחון ישראל, מבטלים תורה כדי לשרת בצבא. ואמנם מבואר בתורה ובדברי חכמים (סוטה מד, ב) שיש אנשים שחוזרים מהמלחמה ואינם משתתפים בה, כגון מי שבנה בית ולא חנכו, או נטע כרם ולא חיללו, או אירס אישה ולא לקחה, אולם שחרור זה נוהג רק במלחמת רשות. אבל כאשר מדובר במלחמת מצווה, כמו המלחמה להצלת ישראל מיד אויב – "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים ז, ד).
וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך היו יוצאים למלחמה ולא סמכו על הנס ולא חששו לביטול תורה. ומה שאמרו (ב"ב ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, הכוונה במצב שאין בו ספק סכנת נפשות, אלא הם פטורים מהשתתפות בשמירה שנועדה בעיקר למניעת גניבות. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), ומצוות פיקוח נפש – מצווה לקיימה על ידי גדולים תחילה (מ"ב שכח, לד).
חשיבות לימוד התורה של תלמידי הישיבות
עם זאת צריך לדעת שהמצווה החשובה ביותר היא תלמוד תורה, ואין מצווה ששומרת ומקיימת יותר את עם ישראל מלימוד התורה. ולכן יחד עם המצווה לשרת בצבא, יש הכרח לשלב בסדר החיים של כל יהודי שנים שבהן הוא מתמסר כפי יכולתו ללימוד התורה. וזהו שאמרו חכמים "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות" (מגילה טז, ב), מפני שהצלת נפשות נוגעת להצלה עכשווית של הגוף, ואילו תלמוד תורה מחייה את הנפש והגוף של האומה הישראלית לטווח ארוך.
כאשר יש הכרח מתגייסים, וכשאין הכרח – דוחים
למעשה, כאשר יש הכרח להתגייס לצבא כדי להגן על העם והארץ, מצוות תלמוד תורה אינה דוחה את הגיוס, כפי שתלמוד תורה אינו דוחה את קיום מצוות החתונה והצדקה ושאר המצוות שאינן יכולות להתקיים על ידי אחרים. וכן הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בעת מלחמת השחרור, שבחורי הישיבות צריכים להתגייס לצבא, מפני שהמצב הביטחוני הקשה חייב את גיוסם של כל הבחורים.
אולם כאשר אין הכרח לגייס את כל הבחורים, אזי חובתו של עם ישראל לפטור את הראויים להתעלות בתורה למען כלל ישראל, שהם אלה שיצמחו להיות רבנים ומחנכים. וכך אמר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לראש הממשלה מר בן גוריון בפגישה המפורסמת שלו עם ראשי הישיבות. וכן הדריך את תלמידי הישיבה השקדנים, שכל זמן שאין הכרח ביטחוני שיתגייסו, מוטב שימשיכו להתעלות בלימודם כדי ללמד תורה לרבים, ולתרום בכך תרומה מכרעת לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל וליישוב הארץ. ובתנאי כמובן שיעשו זאת מתוך כבוד גדול לחיילים העומדים על משמר עמנו וארצנו, מפני שרק לימוד מתוך עמדה זו יוכל לתרום את מלוא תרומתו לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל.
על פי העקרונות הללו, היה מו"ר הרצי"ה מדגיש שבחורי הישיבה אינם פטורים מהגיוס, אלא רק דוחים את הגיוס כל עוד הם מתעלים בתורה ואין הכרח ביטחוני שיתגייסו. אבל בשלב שבו הם עומדים לצאת מהישיבה כדי ללמד, הם מתגייסים כפי צורכי הצבא.
מי קובע מתי בחורי הישיבה חייבים להתגייס
במצב מתוקן, ראשי מערכת הביטחון, שכל הנתונים הצבאיים והמדיניים מונחים לפניהם, אמורים לקבוע כמה בחורי ישיבה אפשר לפטור משירות צבאי. אולם כאשר קשה לסמוך על דבריהם, יש צורך לבחון את המציאות לפי התנהגותם בפועל.
הנה למשל, עמדתו של שר הביטחון אהוד ברק בנושא נראית כמבוססת בעיקר על האינטרס הפוליטי שלו. כאשר חשב שיועיל לו לפטור את בחורי הישיבות, הוא תמך בחוק טל. כאשר הבין לאחרונה שיועיל לו יותר לתמוך בגיוסם, החל לומר שביטחון המדינה מחייב את גיוס כל בחורי הישיבות מלבד ארבע מאות עילויים. מן הסתם בעתיד הקרוב נשמע גם את ראשי הצבא (שתלויים בו) טוענים אף הם שצריך כיום לגייס את כל בחורי הישיבות, למרות שבפועל הם אינם עושים את המינימום הנדרש כדי להתאים את הצבא מבחינה דתית לקליטתם.
וכן יש לשער שאם ראש הממשלה יעריך שמשתלם לו פוליטית לתמוך בשחרור עשרות אלפי תלמידי ישיבות, כך תהיה עמדתו, והוא כמובן יגבה אותה בהסברים ממלכתיים למהדרין.
בכל אופן, מעצם העובדה שנראה כי הם מחליטים בעניין לפי האינטרס הפוליטי שלהם, ניתן לשער שאין הכרח ביטחוני לגייס את מרבית בחורי הישיבה.
גם העובדה שהצבא משחרר ספורטאים ומוזיקאים משירות משמעותי, מקל מאוד בפטור מגיוס על סעיף של אי התאמה, ומאפשר קיומה של אבטלה סמויה בקרב חיילים שאינם קרביים, מצביעה על כך שהמצב הביטחוני אינו מחייב את גיוס כל הבחורים.
הבעיה הלאומית
אמנם העובדה שהציבור החרדי ככלל אינו מתגייס לצבא יוצרת קרע לאומי נורא. למרות שמבחינה ביטחונית ייתכן שהדבר נסבל, מבחינה לאומית מצב זה הרה אסון. חובה לציין שגם העובדה שהציבור החילוני הפקיע את עצמו משותפות בלימוד התורה וקיום המצוות כמסורת ישראל סבא מהווה בעיה לאומית נוראה, שמעמידה בספק את יכולתו של ציבור זה להעמיד דורות נאמנים לעם היהודי.
יחסנו לעמדה החרדית
אין לנו מחלוקת עקרונית עם הציבור החרדי על הצורך לדחות את גיוסם של בחורי ישיבות שקדנים שעתידים להיות רבנים ומחנכים. הדחייה הראויה למיועדים להיות מורים היא של שנים ספורות, ואילו למיועדים להיות רבנים ראויה דחייה לשנים רבות יותר. ואף שיש תלמידי חכמים אמיתיים ששילבו גיוס צבאי בשנות לימודם הראשונות בישיבה, מכל מקום לרבים מאלה שראויים להיות רבנים ומחנכים עדיף לדחות את הגיוס למשך השנים שבהן הם מתפתחים בישיבה.
אמנם ברור שרוב הבחורים שרשומים בישיבות החרדיות אינם עומדים לשמש כרבנים ומורים. חלקם לומדים יפה, וחלקם בקושי לומדים. על פי ההלכה, הלומדים יפה צריכים לשלב יחד עם לימודיהם בישיבה שירות צבאי קצר ואיכותי, בדומה למסגרת ההסדר, ואלה שאינם לומדים כראוי צריכים להתגייס לשירות מלא.
הסיבות לאי גיוס הבחורים שלא יהיו רבנים ומורים
שתי סיבות עיקריות גורמות כיום לציבור החרדי שלא לעודד את גיוסם של הבחורים שאינם עתידים להיות רבנים ומורים, האחת רעה והאחת טובה. הסיבה הרעה – יותר נוח ובטוח להשתמט מהצבא. בבית ישנים יותר טוב, כאשר פורצת ח"ו מלחמה לא נהרגים, וההורים והנשים פטורים מנטל הדאגה. הסיבה הטובה – השירות הצבאי עלול לגרום לירידה רוחנית עד כדי עזיבת התורה והמצוות. זו כבר בעיה קיומית שלא ניתן להתפשר בעניינה. אמנם במשך עשרות השנים האחרונות המצב הדתי-הלכתי בצבא השתפר, אך המצב הרוחני-מוסרי התדרדר, בהתאם למצב בחברה הכללית. בכל אופן, למרות השיפור המסוים באפשרות לקיים את ההלכה בצבא, עדיין ישנן בעיות קשות שגורמות לרבים מבני הציבור הדתי לרדת מבחינה רוחנית בצבא. וכאשר מסתבר שאין הכרח בגיוס כל הבחורים, סבורים תלמידי חכמים רבים שעדיף להבטיח את עתידם הרוחני של הבנים על פני מצוות השירות בצבא.
יהי רצון שבמהרה יתוקן המצב, וכל ישראל יתגייסו למען העם והארץ.
