סדום – ממלכת החומרנות

החומרנות של אנשי סדום הולידה השקפה שחייו של עני הם חסרי ערך * הערצת העושר והעשירים הרווחת בימינו יש בה משהו מרוח סדום * בגלל השיעבוד לתרבות החומרנית, המשכורת לעולם לא מספיקה * הסביבה החברתית מכתיבה רמת חיים שמי שאינו עומד בה מרגיש מסכן * מצוות ברית המילה משחררת מהשעבוד לחומר * מצוות המילה דווקא ביום השמיני, ודחייתה במקרה של מחלה * הסברו של הרופא המוהל: מהי מחלת היום השלישי למילה ומדוע אינה מוכרת בימינו

חטאם של הסדומיים – חומרנות

חטאם של הסדומיים היה שהאמינו בחומרנות שהיא תכלית חייו של האדם, אותה העריצו, לה הקריבו קרבנות, וכל חוקיהם כוונו למענה. חייו של עשיר נחשבו אצלם כחיים שיש בהם ערך, ולכן ראוי לו להמשיך להרוויח ולהתעשר. לעומת זאת, חייו של אדם עני לא נחשבו אצלם כבעלי ערך, ולכן דאגו שהעניים ימותו, או לכל הפחות ייעלמו ממדינתם. והיו מענישים בחומרה נוראה את מי שהיה נותן מאכל לעניים, מפני שהחשיבו אותו ככופר ומתריס באלילי כספם וזהבם.

לעומת אברהם אבינו, שהיה מחזר אחר אורחים, אמרו אנשי סדום: למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסר אותנו ממון. תיקנו שלא יארחו יותר שום אורח. ואם היה בא בקרבם אורח עם ממון, היו מוצאים תואנה חוקית להורגו וליטול את ממונו, כפי שרצו לעשות למלאכים שבאו אצל לוט (עיין סנהדרין קט, א-ב).

גם הנפש לא תימלא

אבל כמה שירוויח אדם ויתעשר, יקנה בגדים ורהיטים, בתים ומכוניות, חייו לא יהיו טובים יותר. כיסופיו הפנימיים הם לחיים עשירים ברוח, בערכים. להיפך, הריצה אחר האתגר הלא נכון, שאינו מביא לסיפוק אמיתי, רק יעשה את החיים שלו חלולים יותר. החורבן שבא על סדום ביטא את המציאות האמיתית של אלה שכל חייהם סביב החומרנות, אין בהם רוח חיים והם נחרבים, ואפילו האדמה שהם משאירים אחריהם נותרת שוממה.

סיגי סדום בימינו

בימינו, לאחר שערכי התנ"ך נפוצו בעולם, כבר אין רשעים שמעיזים להצהיר הצהרות מרושעות כבסדום, אבל נותרו עדיין סיגים רבים. רבים מאמינים שערכו של האדם נמדד לפי עושרו, לפי הבית שבו הוא מתגורר, לפי הרכב שברשותו ולפי המותגים שהוא לובש. להקות של חנפנים ומעריצים מקיפות עשירים, כלי התקשורת עוסקים באירועים הנוצצים שהם מארגנים, כאילו אלו הם החיים האמיתיים. גם רוב נבחרי הציבור סוגדים להם.

כאשר הם פוגעים במשאבי הטבע, באינטרסים הציבוריים, עושקים את עובדיהם – מעטים מעזים לעמוד נגדם. כך הם קונים מהמדינה חברות ברבע מחיר, מקימים קרטלים, מונעים תחרות הוגנת, מעלים מחירים, ממשיכים להתעשר על חשבון האזרחים. זהו המחיר שמשלם הציבור עבור טיפשות סגידתו לאילי ההון.

החיים במינוס

יאמרו אנשים רבים, אנחנו לא מעריצים עשירים, וגם לא שופטים אדם לפי רמת הכנסתו. ואע"פ כן גם הם משועבדים לתרבות החומרנית. עובדה שכל כך הרבה אנשים מסיימים את החודש במינוס בבנק. הם מרגישים שהם חייבים לקנות עוד ועוד, וכמה שירוויחו – תמיד ימצאו סיבות להוציא את כל הכסף שברשותם. כשהרוויחו 7,000 ש"ח חשבו שאם יהיה להם 8,000 הכול יהיה בסדר. והנה כשהם מרוויחים 10,000 הם טוענים שהם צריכים עוד 2,000 לחודש, וגם כשהכנסתם עלתה ל-15,000 מתברר שהם זקוקים לעוד.

תמיד מרגישים שחסר, ותמיד מרמים את עצמם שאם ירוויחו מעט יותר כבר לא ירגישו חיסרון. אבל באמת החיים סביב החומרנות יוצרים תמיד תחושת ריקנות וחסרון.

הפתרון – חיי רוח

הפתרון לכך הוא לדעת שתכליתו האמיתית של האדם היא רוחנית. הכסף והרכוש הם כלים חשובים לסיוע לחיי הרוח, אבל הם אינם התכלית. כאשר אדם עסוק כל הזמן בכספו ורכושו, הוא הופך את היוצרות, והכלים הופכים אצלו לייעוד, וממילא חייו אינם חיים.

אם יזכה לעשות חשבון נפש אמיתי, יראה שאת רוב כספו הוציא על מותרות, ואת הדברים החשובים הזניח. לא השקיע מספיק בהרחבת משפחתו ובהענקת חינוך ערכי, לא השאיר לעצמו זמן ללימוד ולמעשים טובים.

החברה

הבעיה היא שגם מי שמצליח למלא את חייו בתכנים רוחניים, יודע ליהנות מלימוד, שמח לעזור לחבריו, לתרום לחברה, ליישב את הארץ, בעל כורחו הוא מושפע מהתרבות החומרנית שסביבו שמכתיבה רמת חיים, שמי שאינו עומד בה מרגיש מסכן.

החברה מכתיבה רמת דיור גבוהה מדי, ואפילו בתחום החינוך – החברה מכתיבה עלויות גבוהות מדי. רק חברה שתציב לעצמה אידיאלים ערכיים תוכל ליצור פתרון לבעיה הזו. אחד העקרונות שצריכים להנחות חברה כזו הוא, שאדם שמשתכר שכר מינימום צריך להסתדר באופן סביר, ללא צדקות וחסדים.

הרי לא יתכן שבדור כמו שלנו, שרמת החיים עלתה פלאים, וגם מי שמשתכר שכר מינימום יכול לחיות כפי שחיו עשירים לפני חמישים שנה, יהיו כל כך הרבה אנשים שירגישו שאינם יכולים לקנות בית, לגדל ילדים ולהעניק להם חינוך איכותי.

בעזרת ה' עוד אמשיך לעסוק בזה, ובינתיים נמשיך למצוות ברית המילה.

מועד ברית המילה ביום השמיני

ברית המילה היא אחת המצוות שמשחררות אותנו מהשעבוד לחומר, בכך שהיא קובעת בברית את הקשר שלנו עם ה', ובכך שהיא מצביעה על הצורך לתקן את החומר, כך שהוא יהיה כלי ראוי לברכה.

גם מועד הברית ביום השמיני מבטא עניין זה, שכן עולם הטבע נברא בשבעה ימים, והיום השמיני שייך למה שמעל הטבע. וזו מגמתה של ברית המילה, לרומם אותנו למדרגה גבוהה יותר. וכן התורה נתנה ביום השמיני, אחר שספרו שבעה שבועות (מהר"ל מפראג תפארת ישראל פרק ב). וכל כך חשוב למול ביום השמיני, עד שמילה ביום השמיני דוחה את השבת (שבת קלב, א).

דחיית הברית עקב מחלה

סיבה אחת בלבד ישנה לדחיית הברית מהיום השמיני, והיא מחלת התינוק. ובעניין הזה נזהרים מאוד, ואם יש צל של חשש לפיקוח נפש, יש לדחות את קיום הברית עד להבראתו השלימה של התינוק. ובשום פנים אין לנסות להתחכם ולהחמיר בעניין הזה, שסכנת נפשות דוחה הכול, שאפשר למול את התינוק לאחר זמן, אבל אי אפשר להחזיר את נפשו אם ימות ח"ו (שו"ע יו"ד רסג, א).

אם היה התינוק חולה בכל גופו – צריכים להמתין ממועד הבראתו שבעה ימים שלמים, ולאחר מכן מיד ימולו אותו. ואם היה חולה באבר אחד בלבד, לאחר שיבריא לגמרי מלים אותו מיד (שו"ע יו"ד רסב, ב).

האם עורכים ברית דחויה ביום חמישי ושישי

רק מילה בזמנה ביום השמיני דוחה שבת, אבל מילה שנדחתה עקב מחלה אינה דוחה שבת. ולכן אם התינוק הבריא ונעשה ראוי לברית ביום השבת, דוחים את הברית ליום ראשון (שו"ע יו"ד רסו, ב).

ואם התינוק הבריא ונעשה ראוי לברית ביום חמישי ושישי, יש אומרים שאין למולו באותם ימים, שכן התינוק עלול להיות חולה אחר הברית שלושה ימים, ונמצא שיצטרכו לחלל עליו שבת. וכן נהגו רבים מיוצאי ספרד (רשב"ץ א, כא; רב פעלים יו"ד ד, כח; יבי"א ה, יו"ד כג). ויש אומרים, שכיום אין חשש שיצטרכו לחלל עבורו שבת בעקבות מילתו ביום חמישי או שישי, וכיוון שיש מצווה להזדרז בביצוע הברית, יש לקיימה אפילו ביום חמישי או שישי (ש"ך יו"ד רסו, יח; מ"א שלא, ט). וכן המנהג הרווח אצל יוצאי אשכנז ותימן וחלק מיוצאי ספרד.

מהו החום שמתגבר ביום השלישי

מצינו בתורה שהנימול חולה במיוחד ביום השלישי אחר מילתו, כפי שנאמר לגבי אנשי שכם "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית לג, כה). וכן אמרו חכמים שה' נראה אל אברהם אבינו ביום השלישי למילתו, כדי לבקר אותו במחלתו. וכדי שלא להטריחו במצוות הכנסת אורחים שהיה רגיל בה, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה. אבל כשראה כמה אברהם מצטער שלא באים אליו אורחים, זימן לו שלושה מלאכים שנידמו לו כאורחים. והוא אכן קיים בהם את המצווה למהדרין, למרות חום היום, ועל ידי כך זכה להתבשר על לידת יצחק.

בכל אופן, למדנו שהיום השלישי למילה נחשב ליום מחלה, ובעקבות זאת לדעת הרבה פוסקים אסור לקיים ברית דחויה ביום חמישי ושישי, שמא יצטרכו לחלל עליו שבת. ולכאורה קשה מאוד, שאיננו מכירים כיום שום חולי שמתגבר ביום השלישי.

הסברו של המוהל ד"ר סיריל פיין

תניה, בתו של הרופא המוהל ד"ר צדוק סיריל פיין ז"ל, שלחה אלי מאמר קצר שאביה כתב מתוך ניסיונו. בתחילתו הודה לה' על שזכה למול יותר מעשרים וחמשה אלף יהודים במשך 47 שנים, מתוך אהבה עמוקה למצווה, תוך השתדלות לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה, ותמיד בשמחה.

ד"ר פיין מסביר במאמרו שמחלת היום השלישי נבעה מזיהום שנגרם עקב חדירת חלקיקים שונים לפצע, שכן בזמנים קדמונים לא היו מודעים לחשיבות החיטוי, והיו מלים במתכת גסה או באבן צור, ופעמים רבות נותרו בפצע שרידים של חול ורסיסי אבן. על פי הפתולוגיה המוכרת לנו, חדירה של גוף זר לגוף דרך פצע יוצרת תוך 72 שעות דלקת מוגלתית, מלווה בכאבים עזים ובעליה בחום הגוף. זו הסיבה שאמרו חכמים (שבת קלג, ב) שהמוהל חייב למצוץ את הפצע, ואם אינו עושה כן מעבירים אותו, משום סכנה. על ידי המציצה שואבים את אותם הרסיסים מהגוף, ומצילים את הנימול מסכנת הזיהום. וכך רצה להסביר את חומו של אברהם אבינו ביום השלישי, שלא היה רק בגלל היום החם, אלא חום גופו היה 'כחום היום', כארבעים עד ארבעים ושתיים מעלות. אמנם למעשה סיים ד"ר פיין, שהוא הקפיד כמובן לקיים את המציצה כפי שקבעו חכמים.