מתוך האפר – לפרות ולרבות

את זיכרון השואה צריך למנף לשיקום והתקדמות, בפרט כל עוד הציבור מציין את יום השואה בחודש ניסן, שאינו זמן לאבל אלא לבנייה • העם היהודי עדיין לא הגיע למימדיו לפני השואה – במקום 18 מיליון יהודים, כיום ידועים כיהודים רק מעט יותר מ-14 מיליון • לכן, כפי שאומרים ניצולי שואה רבים, בתגובה לרוצחינו עלינו לעודד את הילודה • מערכת החינוך צריכה ליידע את התלמידים על היתרונות הגופניים והנפשיים של הקמת משפחה, וללמד כיצד להקים משפחות ברוכות ילדים למרות כל האתגרים

התאריכים המתאימים לזיכרון השואה

יום השואה והגבורה נקבע בכ"ז בניסן שלא על דעת חכמים ובלא הסכמת הרבנות הראשית. חודש ניסן שבו נגאלנו ממצרים הוא חודש חגיגי, ולכן אין עושים בו ימי צער ותענית, ואין אומרים בו תחנונים ואין נופלים אפיים (שו"ע או"ח תכט, ב). גם בהלוויות בחודש ניסן ממעטים בהספדים, וכן רבים נוהגים שלא לפקוד קברים בחודש ניסן, ומי שיש לו יארצייט בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. אומנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות שבספירה, על תלמידי רבי עקיבא, אבל אין מדובר על ימי צער או אבל ממש.

לפיכך, נראה שלא היה נכון לקבוע יום זיכרון לשואה בחודש ניסן, וכל זמן שלא נקבע יום אחר – הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשן בחורבן המקדש וגלות ישראל. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם.

לא לפרוש מהציבור שמקיים מצווה

עם זאת, נכון שלא לפרוש מהציבור הרחב, אשר מקיים ביום זה מצווה גדולה בזכירת ששת המיליונים הקדושים, זקנים וזקנות, אבות ובנים, ילדים וילדות. מצווה זו נשענת על מצוות רבות, ובכללן מצוות ואהבת לרעך, המחייבת כל אדם מישראל לחוש אחווה כלפי כל אדם מישראל, ולחלוק כבוד לנפטרים בהספד. על אחת כמה וכמה שמצווה קדושה על כל אחד מאיתנו להעניק כבוד וזיכרון עולם לשישה מיליון מבני עמנו שנרצחו על קידוש השם, על היותם בני העם היהודי. בזכירת ששת המיליונים אנחנו גם מתחזקים בקיום המצוות העוסקות במלחמה להגנת ישראל מיד צר, שעל ידי זיכרון השואה נתעורר לעמוד על המשמר מול אויבינו, כפי שגם מצוות זכירת עמלק נועדה לעורר את ישראל לעמוד על המשמר כנגד אויביו.

יום עידוד להרחבת העם היהודי

אומנם בהשראת ימי ניסן, שבהם נגאלנו ממצרים, ראוי למנף את יום השואה שבחודש ניסן לכיוון של שיקום ותנופה בדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! ואומר לך: בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו). יום שבו מעלים על נס את מצוות פרו ורבו.
מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים – שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וכך אנחנו שומעים מהניצולים שחיים עמנו, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם הם מנצחים את הנאצים הארורים.

יום השואה לדורות

גדולי ישראל עדיין לא הכריעו כיצד צריך לזכור את השואה לדורות: האם להרחיב באופן מפורש את עניינם של הצומות הקיימים, כך שיבטאו יותר את ימי השואה, או שיש צורך לקבוע יום תענית נוסף ומיוחד לזכר השואה. אומנם נראה שאם הדגש הממלכתי ביום הזיכרון לשואה יהיה על הרחבת העם היהודי וערכי המשפחה, והעלאת משפחות ברוכות ילדים על נס, גם לפי רוח ההלכה אפשר יהיה לקיים יום זה בניסן.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי כ-18 מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון. כיום, קרוב ל-80 שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא מעט יותר מ-14 מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם גדל פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו.

בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם. רק כאן, בארץ ישראל, אנחנו מתרבים. לעומת ארצות המערב, הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית מספר הילדים מועט ומספר האנשים פוחת, ורק אנחנו זוכים לגידול דמוגרפי, בזכות הקשר העמוק למורשת ישראל ולערכי המשפחה שמושרשים במסורת היהודית. אבל אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה. כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות פרו ורבו.

ההתנגשות: חופש מול משפחה

שתי תנועות מתנגשות בחברה הישראלית: ערכי המשפחה שבמורשת ישראל אל מול התפיסה החילונית שבמערב. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית הוא שהחופש שנועד לתת לאדם היחיד לבטא את אישיותו הייחודית הוא הערך החשוב ביותר. משפחה, לעומת זאת, היא מסגרת מחייבת, מגבילה וחונקת. אומנם יש שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל בפועל היא עומדת בהתנגשות עם התפיסה התרבותית החילונית. ערכי החופש האישי מתנגשים גם עם ערכים לאומיים, שכן ההזדהות עם העם, עם מורשתו ועם אתגריו כובלת ומעיקה בשביל מי שהחופש האישי שלו לבטא את אישיותו המיוחדת עומד במרכז עולמו.

בעקבות זאת מערכת החינוך, שמושפעת מאוד מערכי החופש החילוניים שהאקדמיה מקדמת, עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות, בדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה והעם. כך יוצא שכמעט אין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה כמרכז חייו של האדם. לעומת התפיסה החילונית שפחות מאמינה באהבת אמת הכרוכה במחויבות אין קץ, צריך לחנך ולהסביר שהאדם השלם הוא אדם שפורץ את גבולותיו הפרטיים, ואוהב ומעניק, מחויב למשפחתו, לעמו ולתיקון העולם כולו. החופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם חשובים מפני שהם מעניקים לאדם אפשרות לבחור את הנתיב המיוחד והמתאים לו, אבל הבחירה צריכה להיות בערכים הטובים, שבאים לידי ביטוי בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, בהוספת חיים וברכה לעולם.

לדבר על המשפחה במוסדות החינוך

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, לצערנו גם הדתיים, לא עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את האתגר שבהקמת משפחה ברוכת ילדים ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך.

הסביבה התרבותית החילונית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. אולם בכך המחנכים עושקים את התלמידים, ומונעים מהם ערכים ומידע שחיוניים כל כך לחייהם.

בנוסף לעצם הערך המקודש שבהקמת משפחה, גם המציאות מוכיחה שבדרך כלל מצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר והם סובלים פחות מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימוד בתיכונים. צריך לספר לצעירים שכמעט כל המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות – מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

ביום הזיכרון לשואה ראוי להזמין למוסדות החינוך סבתות וסבים שזכו להקים משפחות גדולות לעילוי נשמת הקדושים שנרצחו בשואה, שיספרו על הקשיים והסיפוק העצום שבכך.

מצוות פרו ורבו

מצווה מהתורה לפרות ולרבות. בכל ילד מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). זו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

אומנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזאת עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים, מרוב חששות, לא תצא אל הפועל כראוי. זאת משום שהנישואין הם דבר רגיש ומורכב, שתלוי בדעתם, ברגשותיהם, בתקוותיהם ובהסכמתם של האיש והאישה, ובמידה מסוימת גם בתמיכתם של ההורים ובתנאים הכלכליים.

גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות. מצד אחד, מכיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שגם הוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו עד לאחר שההורים יהיו מבוססים ומנוסים. מנגד, מכיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך להתאמץ להוליד כמה שיותר ילדים.

לפיכך, בנוסף לרעיון הכללי של המצווה, קבעה התורה הגדרה בסיסית מחייבת למצווה, וחכמים הוסיפו וקבעו עוד גדרים, כדי לתת לרעיון הכללי צביון ברור ומחייב.

גדרי המצווה

חכמים קבעו שהמצווה להתחתן היא עד גיל 20 ולכל המאוחר עד גיל 24, וכיום כך מורים לכתחילה (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יב).

שלוש מדרגות בקיום המצווה:

• א) חובה מהתורה להוליד בן ובת. גם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיים את החובה, ובכלל זה להיעזר באמצעים הרפואיים המקובלים כדוגמת הפריה חוץ גופית.
• ב) מצוות חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. כלומר, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים.
• ג) הידור מצווה להוסיף ללדת עוד ילדים כפי כוח ההורים. כלומר, הורים שיודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, עדיף שלא יהדרו במצווה. מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא שגם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים – רשאים לעשות כן (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ד-ו).