כן, אכפת לנו מעמים אחרים

תגובה לטענות סביב הטור הקודם, על התנועות הלאומיות באירופה: מאבקו של הימין האירופאי חשוב, מכיוון שאנו רוצים בקיומם של הלאומים • הרב קוק זצ"ל לימדנו: אנו שונאים את הרשעה שבעמים, ואוהבים את צלם האלוקים • גם את תנועות השמאל יש לאהוב, אלא שהדבר קשה יותר מכיוון שהן שונאות אותנו • אהבת האדם של השמאל מכוונת כלפי האדם המופשט, אך ברגע שהוא לובש זהות – מתפתחת כלפיו שנאה • עוד בעניין ברכת הגומל: גם אם בעבר נמנעו מכך, אין סיבה שנשים לא תברכנה הגומל במניין

טענה כלפי דבריי

בשבוע שעבר כתבתי שנכון להפסיק את החרם שהטילה מדינת ישראל, יחד עם הקהילות היהודיות בגולה, על תנועות הימין באירופה. זאת מפני שתנועות אלו הוקיעו עמדות אנטישמיות, הביעו תמיכה גלויה במדינת ישראל וזיקקו את עמדותיהן הלאומיות לעמדה צודקת ומוסרית, שתובעת שמירה על זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית. על צדקת עמדתן כתבתי: "כשם שאסור לגזול את רכושו של אדם פרטי, כפי שעשו הקומוניסטים בארצות שעליהן השתלטו, כך אסור לגזול מאנשים את הזהות הלאומית והדתית שלהם…".
היו שטענו:
מה אכפת לנו מעמי אירופה, שייחרבו כולם אחרי מה שעשו לנו.
היה למדן שתקף את דבריי:
"אסור לגזול מעמי אירופה את הזהות הדתית שלהם?! אסור?! זה איסור דאורייתא? דרבנן? מנהג? אין אומנם חיוב לרדוף אחרי הגויים שיעזבו את פסליהם, אבל לומר שאסור לעשות את זה? אדרבה, תבוא עליו ברכה! וכי בזמן הגאולה לא יעביר הקב"ה גילולים מהארץ, ויהיה משבר אמוני חמור לכל הגויים שיישארו חיים? נראה שהמילה "אסור" כאן היא המקבילה החילונית למילה "אסור" – כלומר על פי הערכים המערביים הדמוקרטיים של חיה ותן לחיות וכל האחד והאמת שלו, אפשר להבין שאסור לגזול מאף אחד את הזהות הדתית שלו. אבל לעמדה שלנו מותר ורצוי. יש השפעה לערכים המערביים על החברה שלנו, גם במקרה זה שבו הם מתנגשים באופן חזיתי עם ערכי התורה. אף שזה לא טוב, אני יכול להבין את זה, וזה טבעי. אבל שרב מוכר יכתוב בסגנון כזה נראה לי לא במקום".

להיטיב לעמים כולם

לא בפליטת קולמוס או בהיסח הדעת כתבתי את דבריי, אלא מתוך עמדה תורנית מבוססת. למי שתמהים מה אכפת לנו מהעמים השונים, אזכיר את דברי מרן הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם… להיטיב לעמים כולם… תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל" (מידות ראיה, אהבה ה). ושם הוא מסביר שבכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה לגויים, הכוונה לרשעה שמאגדת אותם ולא לצלם אלוקים שבהם. ויעוין בפרקים האחרונים בספר ירמיהו, ביחס לעמים שנענשו על רשעותם, שירמיהו בנבואתו מקונן עליהם.

כלפי הטענה על איסור גזילת הזהות הלאומית והדתית, כתב מרן הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה על ידי שימוש שאינו כל צורכו בתורה… המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה… להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות. ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים… צרות העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת… רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמת הריסה כללית לכל בניין הטוב הרוחני…" (מידות ראיה, אהבה י).

וכן כתב מרן הרב קוק ביחס לדתות השונות: "לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלוקינו' (זכריה ט, ז). וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל" (אגרות הראי"ה ח"א עמ' קמב). הדתות המדוברות הן דתות כמו הנצרות והאסלאם, שעליהן כתב "שיש להן ערך נכבד" (לנבוכי הדור יד1). לא זו בלבד, אלא ששנאת ישראל היא חלק משמעותי מהרוע שבנצרות ובאסלאם, וכאשר חוגים מתוכן משנים את יחסם כלפי ישראל לטובה, הרי שהחלק הטוב שבהם הולך ומתבהר.

לחשיבות העניין אצטט עוד מדבריו המאירים: "תורת ישראל עומדת להופיע אור גדול מתוכה על כל השטף של רוחות האמונה השונות אצל עמים וקיבוצים שונים, להסיר מהם כל סיג וטפל, ולהאיר אותם באור הקודש והטהרה האלוקית…" (אורות ישראל ה, א; וכן יעוין באורות, זרעונים ו – למלחמת הדעות והאמונות).

הטענות כלפי הדברים שכתבתי מבוססות על תפיסה מצומצמת ושטחית שהתפתחה בחוץ לארץ, כעמדת התגוננות בפני השנאה והרדיפות האיומות. אולם עלינו לחזור לתורה השלמה העוסקת בגאולת עמנו וכל העמים כולם, כל עם לפי אופיו הלאומי, המוסרי, הרוחני והדתי.

אוהבים את השמאל, מקבלים שנאה

מן הסתם אחרי מה שכתבתי הפעם, יגיעו שאלות משמאל: האם גם כלפי תנועות השמאל הליברלי אנחנו יכולים לגלות כבוד ואהבה?

תשובה: כבוד בוודאי, אהבה קצת יותר קשה, ולמרות זאת – כן.

אבאר יותר: העמדה הבסיסית של השמאל הליברלי, לפיה לכל אדם באשר הוא יש ערך מוחלט, וממילא יש לכבד את זכויותיו האישיות לחירות, לקניין ולכבוד, היא עמדה שראויה להערכה גדולה מאוד. יש בה תיקון גדול לעומת מצב שבו עריצים ובעלי שררה דיכאו אנשים שונים. ויש לתמוך בה כל עוד אינה רומסת ערכים חשובים אחרים, כפי שתנועות השמאל הקיצוני נוהגות מראשית דרכן.

אולם לאהוב את מי ששונא אותנו תכלית שנאה – קשה. שכן האהבה היא יחס הדדי, וקשה לאהוב את מי שקורא לנו נאצים ומעליל עלינו עלילות דם שפלות. גם אם יש גרעין של אמת בעמדותיהן העקרוניות, ההופעה שלהן בפועל מרושעת, אלימה ומחרחרת מלחמות.

אם נעמיק יותר בביקורת, בתנועות השמאל אין אהבה אנושית. תנועות השמאל אוהבות את האדם כמושג מופשט, בודד ועירום מכל הגדרה מגדרית, משפחתית, לאומית ודתית. אולם את האנשים בפועל הן נוטות לשנוא – שכן האנשים באים לידי ביטוי דרך הזהויות שלהם, ואת הזהויות הללו תנועות השמאל מבקרות בחריפות מתוך בוז ושנאה. זאת מפני שלדעתן הזהויות הללו הן שורש כל הרע, הפוגע בשוויון שהוא התכלית שאליה צריכים לשאוף, שכן בו תלויה גאולת האדם.

כך נוצרת הסתירה הפנימית המוכרת אצל אנשי השמאל: מצד אחד דיבורים רמים על אהבת האדם, ובפועל עוינות ושנאה כלפי רובם המכריע של האנשים, זולת אלו ששותפים למלחמתם בעד שוויון מוחלט, ונגד זהויות שלדעתם הן תודעה כוזבת שגורמת להפליה ולפגיעה בכבוד האדם וחירותו.

האדם שאנשי השמאל אוהבים מכול הוא האדם המוחלש, אבל באמת אין אדם כזה, שכן כל אדם בא לידי ביטוי דרך זהויותיו, ואל הזהויות הם מתייחסים בשנאה או בזלזול. רק מפני חולשתו הם יכולים להתעלם מזהויותיו ולהגדיר את זהותו כ"מוחלש", שכאשר יזכה למלוא זכויותיו יבוא התיקון המיוחל לעולם. בפועל ההתעלמות מזהותו של המוחלש היא אחת הפגיעות הקשות ביותר בו.

ואף על פי כן, כבעלי זהות יהודית, שנוטים להאמין ולאהוב את צלם האלוקים שבאדם, יש לנו אהבה טבעית גם לאנשי שמאל, ובאופן טבעי, כשאינם פוגעים בנו באופן ישיר, אנחנו מחפשים את נקודות הטוב והאמת שבהם ובדעותיהם.

ברכת הגומל ליולדת

יולדת נחשבת כמי שהייתה חולה מסוכנת, ועליה לברך "הגומל". ולכאורה יש להקשות: הרי חולה בדלקת ריאות אינו מברך הגומל כשמבריא, הואיל ויש לו כיום טיפול שמבטל את הסכנה, ואם כן גם יולדת אינה צריכה לברך הגומל, הואיל ועל ידי הטיפול בבית חולים אין בלידתה סכנה. אלא שיש ביניהם הבדל, שעל חולה בדלקת ריאות אין מחללים שבת, הואיל ואין צריך לטפל בו בדחיפות, אבל יולדת צריך להסיע בדחיפות לבית חולים, ואף בשבת. לכן היא נחשבת כחולה מסוכנת שצריכה לברך הגומל.

בדרך כלל לאחר שבעה ימים היולדת כבר מתחזקת מלידתה ויכולה לברך הגומל. לפעמים חולשת הלידה נמשכת שלושים יום, וממילא אשה כזו תברך הגומל לאחר שלושים יום.

ברכת הגומל לנשים

בעבר, נשים רבות לא הקפידו לברך הגומל. רבים תמהו על כך, וביארו שכפי הנראה, מכיוון שברכת הגומל צריכה להיאמר בפני מניין, מחמת הצניעות נשים רבות חשו שלא בנוח לעמוד בפני עשרה גברים ולברך הגומל (מ"ב ריט, ג). ויש שהציעו שהאישה תעמוד בעזרת נשים, ובעלה יברך בעבורה והיא תענה אחריו אמן ותצא ידי חובה בברכתו (מ"ב ריט, יז). אולם יש אומרים שאין לבעל לברך במקום אשתו (ב"י), ולכן אין להשתמש בעצה זו, אלא אישה שהתחייבה בברכת הגומל צריכה לברך בעצמה הגומל במניין.

לפיכך, אישה שצריכה לברך הגומל תבוא לבית הכנסת לתפילה, ותודיע לגבאי שעליה לברך הגומל. לאחר התפילה או לפניה, הגבאי יסמן לקהל שימתין בשתיקה, והאישה מעזרת הנשים תברך הגומל והקהל יענה אחריה. ואם נוח לה, עדיף שתבוא לתפילה שיש בה קריאת התורה ותברך אחר הקריאה בתורה. אם הזדמנו לה עשרה במקום אחר, כמו יולדת זכר בברית המילה של בנה, תברך לפניהם ולא תצטרך לבוא לבית הכנסת.

הגומל אחרי הפלה

אומנם אחרי הפלה וגרידה, למרות שהגרידה מתבצעת בהרדמה מלאה, נשים רבות נוהגות שלא לברך הגומל, כדי שלא תיאלצנה לספר שעברו הפלה וגרידה. ויש להן על מה לסמוך, שכן למדנו שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והיינו לא תעשה של "לא תסור" מתקנות שתיקנו חכמים, ואף ברכת הגומל מדברי חכמים.

אפשר שזאת הסיבה שנשים רבות לא בירכו בעבר הגומל, שמחמת נוהגי הצניעות התביישו לברך בפני גברים. אבל כיום שלא מקובל להתבייש כל כך, וטענת הבושה אינה פוטרת נשים מברכת הגומל זולת במקרים מיוחדים כדוגמת הפלה.