בעקבות שני המאמרים ב'רביבים' סביב פרשת עמנואל וסוגיית העדתיות, הגיעו אלי שאלות רבות מכיוונים שונים. חלקן יצא מלב נסער ופגוע, וחלקן נשען על דעות קדומות. הנושא מורכב ורגיש, ולכן חשוב לברר אותו בעין טובה ובשכל ישר, תוך נכונות להתבונן בכל הצדדים, ומתוך כך לבחור את הדרך הראויה.
שאלות על עדתיות
שאלה: אני אברך בכולל ספרדי, וקורא את מאמריו של כבוד הרב ב'רביבים'. הרב כתב מילים יפות על אחדות ישראל, ושאין ראוי שבני עדה אחת לא יינשאו לבני עדה אחרת. השאלה האם יש כיסוי לדברים הללו. כפי שידוע לי הרב הוא ספרדי, ומן הסתם מכיר את הגאווה של האשכנזים. האם משפחות אשכנזיות יסכימו להתחתן עם ילדים של 'פרענק'?!
שאלה (מאברך ליטאי): זו לא חכמה לדבר גבוהה על אחדות ונישואין בין העדות ולבקר את החרדים האשכנזים, הרי בפועל כאשכנזי לא תסכים שילדיך יתחתנו עם ספרדים. לצערי כך דרכם של הרבנים הדתיים-לאומיים, לכתוב מילים יפות בעיתון ולהחביא את האפליה. אם אינך מעז לכתוב את האמת אז לפחות תשתוק.
תשובה על נישואין בין העדות
מה לי להרחיב בדברים, אומר אותם כהווייתם: מוצא משפחתי מאשכנז. בפועל זכינו עד כה בעזרת ה' לחתן ארבעה ילדים. מתוכם שניים התחתנו עם מתפללי נוסח ספרדי (פרס וטריפולי). איני יודע עם מי יתחתנו שאר הילדים כאשר יגיעו לפרקם, אבל עובדה היא שכך יצא – ללמד שאין הפרש אצלנו בין אשכנזים לספרדים.
אגב, פעם כתבתי על מנגינות התפילה (בלי קשר לעדה מסוימת), ורצה אחד הקוראים להטיף לי מוסר, שאכיר ואדע שגם לבני עדות המזרח יש פיוטים וחזנים חשובים. וכתב שראוי שגם אשכנזים ידעו להעריך ולהוקיר את הפייטנים הספרדים. הוא ביקש שאשמע שניים שלושה פיוטים באתר פיוטים. כאשר פתחתי את האתר שמעתי את קולו של חזן העדה הטריפוליטאית, רבי ציון בדש, מתנגן באחד הפיוטים. שמחתי, כי הוא סבא של כלתי. השבתי לאותו אדם, הרי זה הסבא של כלתי וכבר יש לי שני דיסקים שלו, ואף באירועים משפחתיים שמעתי אותו רבות. חזר אותו אדם וכתב שהוא שמח לבקש ממני סליחה על שחשד בי.
התמיכה בהורי עמנואל מול בג"ץ
שאלה: מדוע הרב הביע תמיכה בהורי התלמידות מעמנואל שנכנסו לכלא? הלא כבודו מתנגד לשיטה שקובעת מכסות למזרחיים, אז מדוע שלא למחות בידם, ואף להגדיר את התנהגותם כרשעות!
תשובה: הנושא שעמד על סדר היום נגע להתערבותו הבלתי נסבלת של בג"ץ בשאלת החינוך. שכן לפני הדיונים על המסגרת החינוכית הראויה, יש לדעת שהאחריות והסמכות לקבוע את הקו החינוכי לילדיהם מוטלת על ההורים. ולכן גם אם יש ויכוח על דרכי החינוך, צריך לתמוך בעמדת ההורים מול בג"ץ. וכיוון שאיני מכיר את הפרשה לעומקה ואיני יודע אם מנהלי המגמה החסידית חטאו ביחסם לתלמידות מסוימות, כתבתי שאחר שהיו מוכנים לעמוד במסירות כנגד עריצותו של בג"ץ, נמחל עוונם וזכו לקדש שם שמים בכך שהעמידו את נאמנותם לתורה מעל כל שלטון חילוני.
על החינוך החרדי
אמנם כפי שכתבתי בשבוע שעבר, הדרך הראויה היא שלא להבדיל בין העדות במוסדות החינוך, שכן התורה שייכת לכל ישראל בשווה. ולכן בציבור שאני חי בקרבו לא מתייחסים כלל למוצא העדתי של התלמיד. עם זאת, קשה לבא בטענות אל החינוך החרדי דווקא בנקודה זו, ובוודאי שאסור להגדירם כרשעים. שכן צריך להבין את עקרונות החינוך החרדי, ומתוך כך לבחון את עמדותיהם. ככלל, החינוך החרדי נבנה על שמירה דקדקנית וקנאית של המסגרת והמנהגים.
הקפדה על בגדים וכשרות
מכאן ההקפדה הגדולה על הלבוש השונה. בנים לובשים חולצה לבנה ומכנסיים כהים, וכבר מגיל הנעורים מתחילים ללבוש חליפה וכובע. גם לבוש הנשים ייחודי, חלקו מבוסס על הלכה ומנהגי חסידות, וחלקו על אופנה חרדית. לדוגמא, אם תרצה אישה חרדית ללבוש שמלה ארוכה שמגיעה עד הנעליים, יעירו לה שכך לובשות המתנחלות, אבל חרדיות צריכות ללבוש שמלות קצרות יותר וגרביון. ואם נערה תתעקש על שמלה ארוכה מדי, מסתבר שיזרקו אותה מהסמינר והשידוך שלה יפגע. הרווח שבהקפדה על הלבוש הייחודי הוא בכך שכל הלובש כך מחויב לקודי התנהגות מסוימים, וכל זמן שהוא נאמן ללבוש, הוא נאמן לקהילה החרדית.
גם מנהגי ההחמרה בכשרות יוצרים בידול משמעותי. חרדי לא יכול לאכול במקום שאינו מפוקח על ידי חרדים שנאמנים על החוג שלו.
זו כנראה הסיבה המרכזית להחמרה החרדית בהלכות צניעות וכשרות, מפני שעל ידי הלכות אלו נוצר בידול בין החברה החרדית לשאר חלקי הציבור. לעומת זאת, במצוות אחרות שאינן נופלות בחשיבותן – כמו יישוב הארץ, יחסים בין אדם לחברו כלפי חוגים דתיים אחרים, וערבות כלפי כלל ישראל – מקלים יותר, מפני שהעיסוק בהן מפריע לבידול.
זו גם הסיבה לעמדה החריפה נגד השירות הצבאי והלאומי, מפני שהוא פוגע במסגרת החרדית ומפיל את החומה שבין החרדים לאוכלוסיות אחרות. זו גם אחת הסיבות להתנגדות ללימודים אקדמיים. וכדי שלא להעמיד את הבנות בניסיון, מקפידים שלא יקבלו תעודת בגרות.
ניסיון ההתמודדות עם המודרנה
לא בקלות דעת נוצרה ההשקפה החרדית על כל מסגרותיה המשמרות, אלא מתוך ניסיון מר של התמודדות קשה עם המודרנה ("ההשכלה"). במשך דורות ספורים, למעלה מ-80 אחוז מבני הציבור היהודי עזבו את דרך התורה והמצוות. זה התחיל במערב אירופה לפני כמאתיים שנה, ובתהליך הדרגתי התפשט למרכז אירופה ואחר כך למזרחה, ומעט לאחר מכן גם לערים הגדולות שבארצות האיסלאם.
תוך כדי התמודדות קשה וכואבת התגבשו שתי קבוצות עיקריות. האחת חרדית, שהחליטה לשמור על מסורת התורה והמצוות על ידי שמירה דקדקנית וקנאית של כל המנהגים והגבהת החומות שבין החרדים לשאר ישראל. הדרך השנייה, שבה אנו הולכים, ניסתה לבחון את המודרנה באופן ענייני, לקבל את הטוב ולדחות את הרע.
מבחינה עקרונית דרכנו נכונה יותר, אולם היא חושפת אותנו להתמודדויות קשות ומורכבות. ואילו השיטה החרדית בחרה לוותר על ערכים חשובים, כדי לשמור על המסורת.
הטיעון החרדי המרכזי – שמירת המסורת
היסוד ההלכתי-תורני שעליו המסגרת החרדית נשענת הוא שמירת המנהגים, וממילא העדתיות מודגשת מאוד. בשבוע שעבר כתבתי שבסולם הערכים הנכון, יסודות האמונה קודמים לכל, ואחריהם המצוות דאורייתא, ואחריהן המצוות מדרבנן, ואחריהן המנהגים. אולם מתוך תפישה של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" נתגבשה בציבור החרדי העמדה ששמירת המנהגים בתקופה הזו היא המבטאת יותר מכל את יסודות האמונה, מפני שרק באופן זה אפשר להמשיך לקיים את התורה שנמסרה לנו על ידי משה מסיני.
לכן מקפידים על חבישת כיפה שחורה דווקא, כפי שנהגו החרדים בדורות האחרונים, כאילו היה זה חיוב דאורייתא. ואם יהיה בישיבה 'קדושה' בחור שיתעקש ללבוש כיפה סרוגה, יזרקו אותו.
ובתוך ההקפדה על שמירת המסורות, מקפידים בישיבות 'הקדושות' על שיטת הלימוד האשכנזית-ליטאית, בחילוקים ופלפולים, עד שכל הלומד בדרך אחרת נחשב כאילו לא למד תורה באמת. וכן מקפידים על מלבושים שהיו נהוגים במזרח אירופה, כאילו אלו היו מלבושי הנביאים והכוהנים, מתוך הכרה שאם ישנו את הבגדים עלולים לסטות מדרך התורה והמצוות.
ועד היום מקפידים במקומות רבים להעביר שיעורים ביידיש. ורק מתוך הכרה בירידת הדורות, שכאן בארץ ישראל כבר אי אפשר לשמר את כל המסורות הקדושות, החלו בעשרות השנים האחרונות להעביר שיעורים בעברית.
אין לזלזל בטיעונים החרדיים
אמנם לפי דרכנו, על פי השיקול התורני, אחדות ישראל גוברת על ההקפדה על המנהגים, ובוודאי שאין צורך להקפיד בקנאות על מסורות שאין להן מקור. ולשון הקודש עדיפה על יידיש וארמית. ואדרבה, בזכות קיבוץ הגלויות הלימוד בעברית יהיה ישר יותר, והמצוות יתעלו וייעשו "בשם כל ישראל", ולא נהיה יותר אגודות אגודות כשתי תורות, אלא תסור קנאת השבטים זה מזה, ועץ יהודה ועץ אפרים יתאחדו, ונהיה עם אחד בארץ. אך מכל מקום צריך להבין את הציבור החרדי, ואף ללמוד ממנו לחזק את המסגרות. שכן לפעמים מרוב שעוסקים בעקרונות ובכוונות הלב שוכחים להקפיד על המסגרות, והתוצאות חמורות.
להבין את ראשי המוסדות האשכנזים
ולכן אף שאין אנו מסכימים עם העמדה החרדית, אסור להאשים אותם ברשעות. הם לא רוצים לפגוע בספרדים, הם רוצים לשמור את המסורות האשכנזיות בקפדנות. וכיוון שאי אפשר לתבוע מתלמידים ספרדים לזנוח את מסורת אבותיהם, נוצר קושי אמיתי לקיים מוסד שמשמר את המנהגים האשכנזים בקפדנות ועם זאת מקבל תלמידים ספרדים. ואע"פ כן, מתוך תחושה של ערבות הדדית, משתדלים מנהלי המוסדות החרדיים האשכנזים לקבל מכסה מסוימת, כדי להיענות לרצון הבאים להתדפק על פתחי המוסדות שלהם. ומן הסתם כך היו נוהגים גם ספרדים חרדים אילו היו ניצבים בדילמה דומה. ואם היו נוהגים אחרת ומקבלים את כולם, היו בעצם אומרים שאינם מסכימים לעמדה החרדית הנשענת על שמירה קנאית של המנהגים. ואם כך, מה להם להתאמץ ללמוד במוסדות חרדים שבסיס השיטה החינוכית שלהם אינה מוסכם.
ועוד נרחיב בזה בפעמים הבאות.
