אף שהעיקרון הבסיסי בהלכה הוא שוויון בין גברים לנשים, בדינים הקשורים למשפחה יש הבדלים ביניהם • לכל הבדל יש מטרה – לשלמות המשפחה • נשיאת שתי נשים הייתה נחוצה בעבר, מכיוון שנשים רבות היו זקוקות לגברים שיפרנסו אותן, אך התורה רמזה שהיא בעייתית • מצבי עגינות קיימים גם אצל גברים • דינים שלכאורה מחזקים את מעמד הבעל – שומרים על זיקתו למשפחה ומונעים ממנו להפקיר את אשתו וילדיו • כיום גם נשים מפרנסות, ועדיין הבעל הוא המתחייב בכתובה, שלא יתחמק מאחריותו כהורה
שאלה: מדוע התורה מפלה את האישה לרעה, בכך שהיא מתירה לאיש לשאת שתי נשים, ואינה מתירה לאישה לשאת שני אנשים? ומדוע גזרה על האישה דין עגונה ולא על האיש? ומדוע דין אישה שבגדה בבעלה חמור מדין איש שבגד באשתו? האם ערך השוויון בין המינים אינו קיים בהלכה?
תשובה: העיקרון הבסיסי בהלכה הוא שיש שוויון בין המינים, "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה, א). אולם בדיני משפחה יש דינים יסודיים שאין בהם שוויון: בדיני אישות יש לאיש יתרון, ובדיני פרנסה ומזונות יש לאישה יתרון. העיקרון המנחה הוא טובת המשפחה כולה. נתחיל לבאר.
נשיאת שתי נשים בתורה
התורה אמנם מתירה לאיש אחד לשאת שתי נשים, אולם היא רומזת לנו שזו מציאות בעייתית שאינה רצויה, שכן בכל הסיפורים והדיונים שבתורה על ריבוי נשים אנו נפגשים עם בעיות. זאת משום שריבוי נשים פוגע באהבה השלמה שצריכה להיות בין איש לאשתו, ומעורר מדנים בתוך המשפחה, עד כדי כך שהאישה הנוספת נקראת "צרה".
אולם ההיתר לשאת כמה נשים היה בבחינת הכרח שלא יגונה; שכן בתקופה שבה הפרנסה הייתה קשה ומפרכת, ולא מעט אנשים מתו בקיצור ימים בגלל תזונה ירודה או מחלות, גורלן של נשים לא נשואות היה לעתים קשה מנשוא. לא לחינם ציוותה התורה לעזור לאלמנה, שכן מטה לחמה נשבר. לכן הותר לאיש מבוסס שהיה מסוגל לפרנס כמה נשים לשאת יותר מאישה אחת, ובתנאי שהיה יכול לפרנסן כראוי, ולשמח כל אחת מנשותיו שמחה יתרה כפי המגיע לה על פי כללי מצוות עונה.
אמנם כבר לפני יותר מאלפיים שנה נשיאת שתי נשים נחשבה מגונה אצל חכמים, וכך נהגו בפועל התנאים והאמוראים שלא נשאו שתי נשים, כמובא במאמרו של הרב ראובן מרגליות זצ"ל (עוללות ו).
לפני כאלף שנה גזרו חכמי ישראל שבאשכנז, ובראשם רבנו גרשום מאור הגולה, שלא יישא איש שתי נשים. בהדרגה גזירתם התקבלה בעדות נוספות, עד שהתקבלה בכל ישראל.
עגונה
אישה נשואה יכולה להשתחרר מנישואיה ולהתחתן עם איש אחר באחת משתי דרכים – לאחר שבעלה מת או לאחר שקיבלה ממנו גט (קידושין ב, א). בלא זאת היא אשת איש ואסורה על כל אדם, ואם חס ושלום תלד ילד מאדם זר, הילד יהיה ממזר. לעתים ישנם מקרים מצערים שבהם האיש אבד, ואין ידוע אם הוא חי או מת, ואזי אשתו נותרת עגונה. במקרים אלו טורחים מאוד למצוא עדויות על מצבו, ואם אפשר להוכיח שהוא מת מתירים את אשתו מעגינותה.
סוג נוסף של מעין עגונה הוא במקרה שהתגלע סכסוך בין בני הזוג, ובית הדין מגיע למסקנה שהאישה צודקת בתביעתה להתגרש, אלא שהאיש מסרב לשחררה בגט. על פי ההלכה בית הדין צריך להלקותו עד שייתן גט לרצונו, כלומר יאמר בפיו שהוא נותן את הגט ברצון מלא. אם לא כן, ימשיכו להכותו עד שהאישה תשתחרר, על ידי נתינת גט בהסכמה או על ידי שימות…
אמנם ישנם פוסקים שמסתפקים עד כמה ניתן לכפות גט, ומפני חולשת בתי הדין עמדתם של פוסקים אלו מעוררת קשיים בהשגת גט במקרים של בעלים עקשנים במיוחד. הבעיה גברה בימינו, מכיוון שלפי החוק האזרחי אין אפשרות להלקות את הבעל. למרות זאת, משתדלים למצוא דרכים לאכוף את החלטת בית הדין על גברים סרבנים, וכמעט תמיד מצליחים. ככל שהמחוקקים ובתי הדין יגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם, המקרים הקשים של מסורבות גט ימעטו.
איש עגון
גם אישה יכולה לעגן את בעלה, שכן כל עוד היא לא מסכימה לקבל את הגט, הוא אינו יכול להתחתן. בפועל מספר הבעלים מסורבי הגט מעט גדול ממספר מסורבות הגט, ואף בעניין זה, מחמת סיבות שונות, בתי הדין לעתים מתעכבים מלהפעיל סנקציות על הנשים ומשך העיגון מתארך. אולם עיגון הגברים קל מעיגון הנשים, מפני שבמקרים מיוחדים, על ידי תהליך ארוך הכרוך בהסכמת מאה רבנים, יתירו לו להתחתן. בנוסף לכך, אם יוליד ילד בלא שיתגרש מאשתו, הילד לא יהיה ממזר.
דינים שבהם מעמד האישה חלש
בארבעה דינים מעמד האישה חלש ממעמד האיש:
א) אישה נשואה שלא קיבלה גט והרתה לאיש אחר – הילד ממזר, ואילו איש נשוי ששכב עם אישה פנויה והרתה – הילד אינו ממזר.
ב) אישה נשואה שבגדה בבעלה – אסורה לבעלה ולאיש שעמו שכבה (בפועל יש לשאול רב מה לעשות), ואילו איש נשוי שבגד באשתו אינו נאסר על אשתו.
ג) עגונה שבעלה אבד אינה רשאית להתחתן מפני שהיא ספק נשואה, ואילו בעל שאשתו אבדה ולא הצליחו לאתרה – רשאי על פי היתר מיוחד של בית הדין להתחתן, הואיל ומעיקר הדין בשעת הדחק אין איסור לאיש לשאת שתי נשים.
ד) מסיבה זו, אישה שאינה מסכימה לקבל גט, בשעת הדחק לאחר תהליך ארוך יתירו לבעלה לשאת אישה נוספת בלא שיגרש את אשתו הראשונה; אולם כשהאיש אינו מסכים לתת גט לאשתו, כל זמן שהוא חי אין אפשרות להתיר לאשתו להתחתן עם איש אחר. לכן אם היו תופסים אותו לפני שברח, היו מלקים אותו עד שייתן גט.
ההבדלים שומרים על המשפחה
חוקי האלוקים גבוהים מהשגתנו ולכן לעולם לא נוכל להבין אותם עד תום, אולם אי אפשר להתעלם מהיבט אחד יסודי. האישה יודעת תמיד מי הילד שלה, שכן הוא נולד מרחמה, אולם האיש עלול להסתפק אם אשתו התעברה ממנו או חס ושלום מאיש זר. ואם יסתפק בכך, לא ירצה לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו ויתנכר להם, וכמובן שלא ירצה להשקיע בחינוכם. על ידי הדינים החמורים כלפי אישה שבגדה, ועל ידי אי-היכולת להינשא לאחר בלי גט, התורה מבטיחה לאיש שאשתו נאמנה לו וילדיה הם ילדיו, והוא יכול להקדיש את חייו לאשתו וילדיו בלא חשש. קשה להניח שבלא זאת ניתן לקיים משפחה יציבה.
יתר על כן, אישה באופן טבעי נאמנה יותר לילדיה: היא נושאת אותם ברחמה תשעה ירחים, אחר כך מניקה אותם וממילא גם מטפלת בהם יותר. לעומת זאת הקשר הטבעי של האיש לילדיו מתקיים רק על ידי אהבה, נאמנות ואחריות מוסרית כלפיהם. על ידי חוקים אלו האיש נקשר לאשתו וילדיו ומקדיש את עצמו לפרנסתם ורווחתם.
המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה, על פי תפיסת השוויון הגמור, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. אפשר לומר שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאישה, אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאישה, לילדים ולמשפחה כולה.
חיובי הנישואין והכתובה
בעת הנישואין האיש מתחייב לפרנס את אשתו ולדאוג לכל צרכיה, כפי הרמה המקובלת במקומם. בנוסף לכך הוא מתחייב בכתובה שאם יגרשנה, ישלם לה לכל הפחות מאתיים זוז, סכום המספיק לקיום במשך שנה. בדרך כלל כותבים בכתובה סכומים גבוהים בהרבה.
התחייבות הפרנסה הוטלה על האיש, מפני שעד לתקופה המודרנית הפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, שבה היה יתרון גדול לאיש. בנוסף לכך, עבודות הבית והטיפול בילדים ארכו שעות רבות, שכן הכול נעשה בידיים, כולל הבאת מים, הכנת לחם ומאכלים, תפירת וסריגת בגדים.
תמורת התחייבות האיש לדאוג לכל מחסורה של אשתו, האישה מתחייבת לדאוג לכל צורכי הבית והטיפול בילדים, ושכל כסף שתרוויח וכן הנכסים שתביא עמה מבית הוריה יהיו ברשות בעלה. מכיוון שהסכם זה נועד לטובת האישה, אם רצתה האישה – ניתן לה לבטלו ולומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה". כלומר אינך חייב לדאוג למחסורי, ומנגד כל מה שארוויח יהיה שלי.
כשהאישה שותפה בפרנסה
בדורות האחרונים, בזכות השכלולים הטכנולוגיים, כמו האפשרות לקבל מים מהברז ולקנות מאכלים ובגדים בזול, הזמן הנדרש לעבודות הבית פחת, ובזמן הפנוי נשים החלו לעבוד ולהתפרנס. בכסף שהרוויחו יכלו לקנות עזרה נוספת בעבודות הבית, וכן לשלם בעבור מעון לתינוקות, וכך נוצר זמן נוסף שאותו יכלו להקדיש לעבודה. במקביל לכך מערכת החינוך לבנים ובנות השתפרה והעניקה לנשים כלים להשתלב בענפי משק רבים ורווחיים יותר. כך בתהליך הדרגתי משכורתן של הנשים עלתה, עד שכיום מקצתן מרוויחות יותר מבני זוגן. במצב זה גם האישה צריכה להשתתף במזונות ילדיה כפי מידת הכנסתה.
למרות כל השינויים המופלגים במעמדה הכלכלי והחברתי של האישה, גם בימינו התחייבות הגבר בכתובה חשובה מאוד משני טעמים. האחד, עדיין המבנה הבסיסי של רוב המשפחות הוא שהאיש אחראי יותר על הפרנסה, והאישה יותר על הטיפול בילדים ובבית. השני, התחייבות האיש היא גם לילדים, ואם האיש לא יתחייב לאשתו יש חשש שיברח מאחריותו ההורית. התחייבות זו חשובה היום לא פחות מבעבר, שכן החיים המודרניים פגעו ביציבות התא המשפחתי, עד שאחוז ניכר מהילדים הגדלים כיום במדינות המערב גדלים אצל אמם בלבד, בלא שאביהם יהיה נוכח בחייהם.
