קשייו של החייל הדתי

חובת המחאה על בעיות דת בצבא נתקלת בקשיים שמחייבים חשיבה נוספת • מכתב מחייל ששירת שלוש שנים בשריון על בעיות קשות שבהן נתקל בשירותו • חייל שמגיש תלונה נגד חבריו או מפקדיו ייחשב למלשין ו"שטינקר" ויסבול מהתנכלויות ונידוי • יחסים עכורים בין החייל לחבריו ומפקדיו עלולים לפגוע בתפקוד המבצעי ולהביא לידי סכנת נפשות • דיוק בחובת המחאה: חייל שנתקל בבעיה חייב לשתף בה את מפקדיו. ידיעת הבעיות תצמצם את היקפן • חובת המחאה הנוקבת לא מתבטלת, אך ייתכן שכדאי לדחותה

קיום חובת המחאה בצבא

בעקבות הטור מלפני שבועיים על חובת המחאה בצבא, קיבלתי תגובות שטלטלו את נפשי. כתבתי שכל חייל שנפגש עם בעיה בתחום הצניעות והדת בצבא שהמפקד לא הסכים לטפל בה, חייב למחות על כך בכל הדרכים העומדות לרשותו, ובכללן נציב פניות הציבור באכ"א, הקו הפתוח של הרבנות הצבאית, גופים אזרחיים שמלווים את החיילים כדוגמת איגוד ישיבות ההסדר או ארגון 'צו אחד'. במקרים קשים, אפשר לפנות לכלי תקשורת שמעוניינים לסייע בכך כדוגמת 'בשבע' ו'ערוץ 7'.

הזכרתי את ההלכה שצריך למחות אפילו מאה פעמים (ב"מ לא, א), וגם כאשר המחאה כרוכה באי נעימות מרובה, עד שמקבל התוכחה עלול להכות את המוחה (ערכין טז, ב; רמב"ם דעות ו, ז). לא זו בלבד, אלא גם כאשר ישנו סיכוי נמוך מאוד שהמחאה תועיל, חובה להתלונן. ואמרו חכמים שכל מי שאינו מוחה, אף שהוא עצמו לא השתתף בחטא – נעשה שותף בחטא. ובחטאים ציבוריים, מענישים את זה שלא מחה תחילה (שבת נה, א). ורק כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, אז מצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה מצווה שלא להוכיח (יבמות סה, ב; רמ"א או"ח תרח, ב, מ"ב ט).

התגובות שקיבלתי מחייבות חשיבה נוספת. אביא לפניכם את התגובה המפורטת ביותר מאדם שאני מכיר כאמין וישר.

חייו של חייל דתי

למדתי בעיון את דברי הרב על חובת המחאה של החייל על כל דבר ועניין שפוגע ביכולתו לקיים את מצוות התורה. אני יודע שגם שאר הרבנים מצפים שכך ננהג, אולם ברצוני לספר שהבעיה הרבה יותר קשה ומורכבת. ואשמח אם הרב ייתן את דעתו וידריך אותנו כיצד לנהוג בפועל.

אני שירתי שלוש שנים בשריון, וממש לא הייתי מוכן שיפגעו בדתיות שלי. היו עוד כמה חברים שהיו בעמדתי וניסו להיאבק על כך. מנגד, היו דתיים שנחלשו מבחינה דתית. חלקם הצטערו על כך, אבל העריכו שלא יוכלו לשנות את המערכת ולכן הורידו את הראש.

כמות הבעיות בענייני דת הייתה מאוד גדולה. להלן רק חלק מהסיפורים שצפו בזיכרוני תוך כדי קריאת הטור.

א) במוצב אחד הייתה לנו בחדר טלוויזיה. לפעמים הדליקו אותה בשבת, ופעמים רבות צפו בה בתוכניות לא צנועות. לא היה לי מקום אחר שאוכל לנוח בו.
ב) פעמים רבות חיילות הסתובבו במגורי הבנים בלא מדים ובלבוש חלקי.
ג) המוזיקה הכללית שנשמעה ברקע בזמן שהתאפשר הייתה בדרך כלל לא ראויה מבחינתי.
ד) פעמים אחדות ערכו בשבת תרגילים כאילו אויב תוקף שיירה או את המחנה. סירבתי פקודה, ובחסדי ה' נמנעו מלשפוט אותי.
ה) מביאים אוכל למוצב שלך בשבת, למרות שיכלו לעשות זאת לפני השבת.
ו) חיילים שומעים מוזיקה בקולי קולות בשבת.
ז) תרגילים מתחילים מוקדם מאוד בבוקר בלי שנותנים לנו זמן לתפילה. ברגע האחרון המפקד הישיר עושה לי טובה ונותן לי עשר דקות לאמירת שמע ישראל ושמונה עשרה עם תפילין.
ח) במשך כמה שבועות היינו במוצב בודד, ארבעה חיילים וארבע חיילות תצפיתניות. בלשון המעטה, הצניעות לא נשמרה במקום.
ט) פעם אחת חבר שלי, חייל, הביא חיילת לשכב איתו במיטה. לאחר מכן הוא כיבד את בקשתי שלא יעשה זאת שוב.
י) גם חברים חילונים שמתוך כבוד כלפינו הדתיים משתדלים להימנע מלדבר לידינו דברים גסים, מחזיקים באופן קבוע עיתונים מלאי פריצות, ובדרך כלל מדביקים בחדר ובטנק תמונות פרוצות. השירותים מלאים בציורים ופתגמים פרוצים. מדי פעם רצה שמועה על חיילים וחיילות ששכבו באחד מחדרי הפלוגה. ככלל, מיניות זה נושא שמעניין את החברה בפלוגה, ולכן חיילים ומפקדים מרבים לדבר בו. ככל שיש בסביבה יותר בנות, כך מדברים על כך יותר, וביתר גסות.

ענייני כשרות

א) מעת לעת במשך שירותי בסדיר, נהגים וגששים בדואים צדו דורבנים ובישלו אותם בכלי המטבח.
ב) תופעה רווחת במילואים שטבחים מבשלים גבינה צהובה, בניגוד להוראות הרבנות הצבאית.
ג) לאחר שהתלוננו על הפרת סדרי הכשרות העבירו אותנו לפלוגה אחרת. היינו צריכים להסתגל לפלוגה חדשה.
ד) שנה לאחר מכן במילואים, טבח הביא מביתו תבלינים וסכינים לא כשרים.

ערבי פלוגה

א) בערבי פלוגה בסדיר ובמילואים, שאמורים להביא לגיבוש ואחדות, כמעט תמיד יש בעיות כשרות ביחס לבשר ולמנגל. כל החילונים בפלוגה אוכלים בשמחה, חלק מהמסורתיים מנסים למצוא פתרון חלקי. והדתיים שהכשרות חשובה להם מסתפקים בפיתות וחומוס.
ב) בהרבה ערבי פלוגה וימי כיף מביאים הופעות בידור שכוללות זמרות, שלרוב גם רוקדות על הבמה ועוד תכנים שאינם צנועים.
ג) פעם אחת בערב פלוגה קנו בשר לא כשר מכפר ערבי. עקב תלונתי לרבנות קנו לדתיים בשר כשר. לאחר מכן המפקד נזף בי, מדוע עירבתי את הרבנות ולא סגרתי את הנושא איתו.

אם אתלונן אחשב ל"שטינקר"

אני יכול להעריך שבתור חייל, פעם ביומיים הייתה לי סיבה לשלוח תלונה לרבנות. גם אם אעשה זאת רק פעם בחודש, אחשב בעיני החיילים כ"שטינקר" ו"מלשין". במצב כזה, אין מילים לתאר את השירות הצפוי לחייל ה"שטינקר". זה יהיה בשבילו סוג של בית כלא. הוא יחוש ריחוק, ניכור ועוינות מכל הסובבים אותו. יש סיכוי שהוא יספוג אלימות ("זובור"), המפקדים יעירו אותו בבוקר בצרחות (זה כלל לא נעים). סיכוי סביר שמפקדיו ייתנו לו את כל התפקידים המרגיזים ביותר. על כל דבר קטן שהמפקדים רגילים להעלים עין ולא להעניש, הוא יקבל עונש גדול. אפילו לא יהיה לו עם מי לדבר על כך. כמובן שעל קידום אין על מה לדבר.

מטבעי אני אדם שדורש את מה שמגיע לו. בדרך כלל העדפתי לפתור את הבעיות בדרכי נועם, אך כשנתקלתי בזלזול לא ויתרתי ודרשתי שיכבדו את הצרכים שלי, וכשזה לא עבד הגשתי פעמים אחדות תלונה. אבל זה היה קשה מאוד.

לאחר שהגשתי לרבנות תלונה על בעיית הכשרות, זומנתי לבירור אצל מפקד הפלוגה. אמרתי לו ב"תמימות" שפשוט הפכו את כל הכלים של המטבח ללא כשרים, לכן פניתי לרבנות שתדאג שהכלים יהיו כשרים. לא העזתי להגיד לו את האמת, שזה לא בסדר שהם האכילו את כל הפלוגה טרף, ולכן הייתי חייב לפנות לרבנות! למה לא אמרתי את האמת? כי לא רציתי את הסיוט של להיקרא ה"שטינקר" של הפלוגה, וגם לא רציתי לריב עם המפקד.

כל חייל רוצה שיהיו לו חברים בצבא, לכן הוא יעדיף שלא להבליט את המבדיל בינו ובין אחרים, ובוודאי שלא ירצה להגיש תלונות.

אז מה עשיתי? השתדלתי להתרחק מהחברה הכללית, השתדלתי להימצא בשעות הפנאי בבית הכנסת או במקומות שקטים. השתדלתי למצוא חברים דתיים או ערכיים ואיתם שוחחתי.

כבוד הרב! הבעיות הן באמת רבות מאוד. ואף על פי כן אינני מבין כיצד אפשר לצפות מחייל, שתלוי כל כך בחברה הסובבת אותו ובמפקדיו, להגיש תלונות?!

בכל זאת, אולי תהיה התקדמות מהדרכתו של הרב, מעצם זה שחיילים יהיו מודעים יותר ליכולת שלהם להגיש תלונה. ובנוסף לכך, גם בתוך הציבור הדתי יישמע קול שמבין את הבעיות של החיילים הדתיים, ואולי בעקבות זאת גם המנהיגות תידרש לבעיה ותטפל בה.

יהי רצון שדברי התורה שהרב כותב ימשיכו להאיר את כל תחומי החיים.

הזעזוע והצער

בעת קריאת הדברים עמדו דמעות בעיניי. הבנתי שבעצם לא מדובר רק על נידוי, מדובר בפיקוח נפש. החיילים הרי צריכים לצאת לקרב כשהם סומכים זה על זה. לכן הרעוּת היא ערך עליון בצבא. איך יוכלו החיילים לסמוך על מי שנחשב בעיניהם ל"שטינקר"?! ואיך הוא יוכל לסמוך עליהם כשהם מנדים אותו?!

עוד חשבתי, החיילים האלה שאינם נוהגים בצניעות הראויה ואינם שומרים שבת וכשרות כדת, הם גיבורים שמוסרים נפשם על הגנת העם והארץ. זה מצב טרגי. כמה קל בתנאים כאלו לברוח מאחריות, להימנע משירות צבאי כמנהג החרדים, או לקחת "חופש" מסוים ממצוות התורה למשך תקופת השירות.

בתוך כך אפשר להבין את חשיבותן הגדולה של ישיבות ההסדר, שהחיילים המשרתים במסגרתן אינם נאלצים להתמודד עם רוב הבעיות הללו.

עוד חשבתי, כמה גיבורים החיילים הדתיים שמשרתים במסגרות רגילות ולמרות הכול שומרים על רמתם הדתית והערכית.

סיכום ביניים

ראוי לציין, שחיילים נוספים כתבו לי שבעיני המפקדים סירוב פקודה עדיף בהרבה על הגשת קובלנה. ולכן קשה מאוד לקבוע הוראה שכל חייל צריך לקבול על כל דבר שאינו מתנהל כהלכה.

עלינו לברר עוד כמה היבטים בסוגיה: כיצד מתייחסים לקבילות בתחומים אחרים? על איזה תחומים מקובל לקבול? עד אימתי אפשר להתלונן באופן יעיל? האם ההורים יכולים להיות שותפים מועילים יותר? מה מידת אחריותם של הרבנים הצבאיים והמנהיגות הציבורית? אקווה גם להסתייע בתגובות נוספות שבוודאי יגיעו מהקוראים.

בינתיים אנסה לדייק את חובת המחאה, שהיא מצווה גמורה מהתורה, תוך התאמה למציאות: חייל שנתקל בבעיה חייב לשתף בה את מפקדיו. יש להניח שידיעת הבעיות תצמצם את היקפן. החיילים גם צריכים לשתף בכל הבעיות את הוריהם ורבותיהם. מתוך כך מן הסתם יעלו הצעות מועילות כיצד ראוי לפעול לתיקון המצב.

אמנם חובת המחאה הנוקבת אינה מתבטלת, אלא שברוב המקרים ייתכן שכדאי לדחותה לסוף השירות או לשלב שבו החייל יעבור ליחידה אחרת.