מכתב מאמא בעניין הקביעה שיש להינשא לכל המאוחר עד גיל עשרים וארבע • האם בחור שלומד בישיבה ומשרת בצבא יכול להקים משפחה בגיל צעיר בלי שהעול הכלכלי ייפול על ההורים? • מי שאינו יודע בבירור שהוא מתאים לחינוך או לרבנות, צריך מיד בתום מסלול ההסדר להתחיל ללמוד מקצוע • תשובה לאם: מצוותם של ההורים ואחריות החברה כולה לסייע לצעירים לשלב נישואין עם לימודי מקצוע • מצוקתן של נשים גרושות דתיות אשר סובלות מסטיגמה שלילית ומתקשות למצוא בן זוג לאחר שעברו את גיל הפוריות
ענייני חתונה
לפני כחודש וחצי עסקתי במצוות החתונה, והרחבתי בבירור ההלכה שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות הנישואין ומצוות פרו ורבו, ושזמנינו מוגדר כשעת הדחק, שמותר בה לכתחילה לדחות את המצווה עד גיל עשרים וארבע. אמנם אין כוונת המצווה לחייב אדם להתחתן עם בת זוג שאינה מתאימה בעיניו, אלא לחייבו להשתדל מאוד להתחתן עד גיל עשרים וארבע.
בעקבות מאמרים אלו הגיעו תגובות רבות, ומתוכן אציג תגובה חשובה שיוצאת מלב אוהב, דואג ואחראי. כמדומה שהדיון בה יכול להועיל לרבים.
תגובה מאמא
שלום רב, כבוד הרב. אני מתארת לעצמי שבעקבות המאמר על גיל הנישואין הרוחות סערו בשבת בבתים רבים. כאמא לבנים ובנות בגיל המדובר פחות או יותר (חלקם נשואים וחלקם לא), אני רוצה להתמקד בגיל הנישואין המומלץ.
ציטטת מדבריהם של חכמים, הרמב"ם וכו', המדגישים שעל הבחור להתכונן היטב לאתגר הנישואין: ללמוד תורה וגם ללמוד מקצוע, כדי שיוכל לפרנס את משפחתו. ועם זאת כתבת שבימינו אפשר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, משום שההכנות אורכות יותר זמן, ומצוות השירות בצבא מעכבת.
לא הצלחתי להבין כיצד עד גיל עשרים וארבע הבחור גם יבנה את עצמו מבחינה תורנית, גם ישרת בצבא (ואפילו שירות מקוצר), וגם ילמד מקצוע בכדי שיוכל לפרנס את משפחתו (כפי שהוא מתחייב בשטר הכתובה!).
בפועל, הבחורים הנאמנים לדברי הרבנים בישיבות השונות, נשארים ללמוד בישיבה ולבנות את עצמם תוך דחיית השירות הצבאי, ומתחתנים בגיל צעיר – במקרה הטוב לאחר שירות בצבא, ובמקרים רבים לפני שירות או תוך כדי שירות (שזו גם כן בעיה מבחינת האישה). רק לאחר מכן הם לומדים מקצוע, בממוצע במשך כשלוש שנים.
אם הכול בסדר, הנשים נכנסות מיד להיריון – כי אסור לדחות, ומתקשות לסיים את לימודיהן או למצוא עבודה לפרנסת המשפחה. ומי אמור לפרנס את הזוג הצעיר וילדיהם? במקרים רבים אנו, ההורים, צריכים לתמוך תמיכה נכבדה וקבועה, במשך שנים רבות!
אי אפשר לעודד את הצעירים והצעירות להינשא בגיל צעיר ולא לדחות את מצוות "פרו ורבו", מבלי להתייחס בפירוט להשלכות הנובעות מכך. העובדה היא שרוב גדול מאוד מקרב הזוגות הצעירים, פשוט סומכים מלכתחילה על תמיכתם הכלכלית הקבועה של ההורים, משום שאין להם מקור פרנסה אחר!
ברור שזהו מצב לא בריא מכל הבחינות, וברור שלא כל המשפחות מסוגלות לתמוך בכל ילדיהן הנשואים, וזה לא צריך להיות הפתרון האידיאלי למצב.
לעניות דעתי, הניסוח של ההוראה, או ההלכה, צריך להתמתן קצת. אי אפשר "לזרוק את הבחור למים" לכל המאוחר בגיל עשרים וארבע בתקווה שיסתדר בעז"ה, ובידיעה שהוא בעצם לא מסוגל לפרנס את משפחתו.
הרבנים צריכים להתייחס גם לנושא עול הפרנסה ורכישת המקצוע, והכנת הבחור לחיי המשפחה באופן נרחב.
תשובה
אני מסכים עם עיקר טענותייך, אבל מסקנתי היא שבתוך המציאות המורכבת הזאת צריכים לפלס דרך לקיום דברי חכמים.
למשל, לגבי לימודים בישיבה: מי שאינו יודע בבירור שהוא מתאים לחינוך או לרבנות, צריך מיד בתום מסלול ההסדר להתחיל ללמוד מקצוע. אגב, אצלנו בישיבה לא מאפשרים לבחורים להמשיך ללמוד מעבר לכך בישיבה. לשם כך יצרנו את תוכנית 'שילובים' שבה לומדים לימודים אקדמיים מלאים באחת האוניברסיטאות, ובמקביל משלבים לימוד של כמה שעות בכל יום בישיבה, ועל כך מקבלים התלמידים מלגה שמסייעת לקיומם בשנות הלימודים.
מנגד, כאשר אין משתדלים להתחתן בגיל שקבעו חכמים, רבים נכנסים לקשיים עצומים במציאת בת זוג, ומתעכבים שנים רבות מעל ומעבר למה שתכננו, ולבסוף מתחתנים עם הרבה פחות התלהבות, שמחה ואהבה. כי הגיל המתאים לנישואין הוא הגיל הצעיר (השבוע אשתי העבירה שיחה למאות הורים ואנשים שקיבלו על עצמם לעזור לרווקים להתחתן. הסיפורים העצובים שהיא שמעה לאחר שיחתה, מוכיחים מתוך כאב וייסורים עד כמה צדקו חכמים שקבעו שצריך להתחתן בגיל צעיר).
אמנם הקשיים שהועלו במכתבך נכונים, ולשם כך כדאי לקרוא כמה סעיפים מספרי 'שמחת הבית וברכתו', שבהם התייחסתי לסוגיה זו. ואצטט כאן מקצתם.
מצוות הצעירים, ההורים והחברה
מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים, ההורים והחברה אתגר גדול. בתוך שנים ספורות עליהם לבסס את תפיסת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכישרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.
החובה הראשונה מוטלת על הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבה מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע – המבזבז את זמנו בשנים הללו דוחה את קיום המצווה. לפיכך, חובה על הצעירים לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד: להינשא בגיל צעיר, ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כישרונם, כדי שיוכלו לפרנס את משפחתם ולתרום ליישובו של עולם.
החובה השנייה מוטלת על ההורים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין כט, א; ל, ב) שחובה על ההורים להשיא את ילדיהם, שנאמר: "קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות" (ירמיה כט, ו). כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אחר כך, כשהילדים יגיעו לפרקם, שאז צריכים ההורים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. והורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מנכסיהם לחתונת כל אחד מילדיהם. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד נישואין עם לימודים מקצועיים.
גם החברה ככלל מחויבת ליצור בעבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.
חשוב לדעת, שיחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נעשו ארוכים יותר, אולם מנגד – ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק להם הלוואות שתשלומיהן יגיעו לאחר תחילת העבודה.
אלו מקצת הדברים ששלחתי לאם.
תגובת האם
כבוד הרב, תודה רבה על תשובתך המפורטת! החידוש הגדול, לגביי, הוא בחובת ההורים לעזור.
סיפרת לגבי הישיבה שלך, אולם ברוב הישיבות המצב שונה, לצערנו. הרבה בחורים לומדים בישיבות גבוהות ציוניות, שם כל בחור מתגייס בזמן אחר.
בנוסף לכך ברוב הישיבות, גם בישיבות ההסדר, ישנה אפשרות לבחורים להמשיך ללמוד בישיבה כאוות נפשם, גם לאחר שיעור ה', ורבים עושים זאת בעידוד הרבנים, במקום ללמוד מקצוע (שמעתי תירוץ מעניין של בחור שטרם התחתן, שהוא לא רוצה להגיע לאקדמיה ולחברה המעורבת כשהוא רווק…).
תודה רבה ויישר כוח.
מכתב כואב על זיווגן של גרושות
שלום לכבוד הרב. הנני עוקבת בשמחה מדי שבוע אחר דבריך המאירים את הנפש. לאחרונה עסקת בהרחבה בזיווגם של צעירים, ורציתי לעורר את תשומת הלב לבעיה כאובה: זיווגן של נשים גרושות בגיל חמישים.
על הגרושות הדתיות יש סטיגמה שהן נשים לא ראויות ולא אמינות, וחבל. לא כולנו בגדנו או התנהגנו בחוסר צניעות. בגלל איסור לשון הרע הסיבות לגירושין לא מתפרסמות, וכך רבים אינם יודעים שיש בעלים מכים ומתעללים ומשפילים, וקצרה יד הרבנים מלהושיע. הבעיה נעשית עוד יותר כאובה כאשר אנו, הנשים שכבר אינן צעירות כל כך, מחפשות בן זוג ראוי שאיתו נוכל להזדקן בכבוד.
ניסיתי לקיים בניין שלם לתפארת, אבל הוא לא אהב אותי כגופו ולא כיבד אותי יותר מגופו והברכה לא הייתה מצויה. השיח היה אלים ומזלזל, והעצב שרר במשפחתנו.
לדאבוננו כבר איננו יכולות להיות עזר למצוות פרו ורבו, והיא אשר מכשילה אותנו בדרך לאושר. רוב הגברים מעדיפים נשים צעירות מהם בכמעט עשר שנים.
אמרו חכמים: "כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אני אחת מאותן הנשים שמזילים עליהן דמעות, ואני ממשיכה להזיל דמעות בשל ניכור החברה שממנה ינקתי ערכים ואמונה שלמה. ועדיין נותרה בי תקווה שלא ישפטו אותנו לרעה, שתינתן לנו הזדמנות נוספת.
נזקקתי לאומץ רב כדי להציל את נפשי ונפש ילדיי. בחסדי שמיים יצאתי לגאולה מבית כלאי, ולא אומר עוד "א לי א לי למה עזבתני" אלא "ארוממך ה' כי דיליתני". ואין בי עצב כי אם שמחה על שזכיתי לברך גם על הרעה. אבל עתה אני כל כך רוצה לגמול טוב, להיות עזר כנגדו. להקים בית שתשרה בו אהבה, אחווה, שלום ורעות. שנזכה להקים בניין שלם מחורבות ירושלים במהרה בימינו אמן.
האם כבוד הרב יכול לעודד ולהשיא עצה, ואולי אף לעזור להרגיע את חשש הגברים מהגרושות הדתיות, שכל רצונן לפתוח דף חדש ולהקים בית שלם ומבורך?
__
לצערי אין בידי עצה מועילה. אולי פרסום מכתב זה יעורר לבבות ויעלה כתפילה למען כל הבודדים הנכספים לבנות זוגיות באהבה, קדושה ושמחה.
