תגובות שונות לטור משבוע שעבר על איסור מניעת היריון • מי שהגיע לגיל הנישואין ולא מצא בת זוג אינו חייב להתפשר על זיווג לא מתאים • בימינו לימודי תורה ופרנסה לוקחים זמן רב יותר. כיצד זה משפיע על חובת גיל הנישואין? • יש לקבוע להלכה שכיום מותר לדחות נישואין עד גיל 24 • מדוע לא לחייב גם בימינו להינשא עד גיל 20 • מדוע לא נכונה הגישה לפיה בימינו מותר לדחות נישואין עד גיל מאוחר • גם כשהמציאות משתנה, העקרונות נשארים
תגובות על הטור הקודם
בשבוע שעבר הגבתי על דיבה שמוטחת כנגד "הרבנים", שכביכול בלי שום בסיס הלכתי המציאו איסור לדחות נישואין והיריון כדי לקדם את האג'נדה החברתית שלהם.
כדי להזים את הדיבה הרעה הזאת שהוציאו על רבנים, ציטטתי מקורות רבים לכך שאכן הורו חכמים שמצוות פרו ורבו מחייבת להתחתן עד גיל עשרים ולא יאוחר מגיל עשרים וארבע. וכל כך חמורה ומחייבת המצווה, שכעיקרון מוטל על בית הדין לכפות על כך, אלא שבפועל כדי להימנע מקטטות נהגו שלא לכוף על הזיווגים (שו"ע ורמ"א אה"ע א, ג). ואם ההלכה מחייבת להתחתן כדי להוליד, מובן מאליו שאסור לזוגות נשואים לדחות את קיום מצוות פרו ורבו על ידי מניעת היריון. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים, ולא כדי להעצים את שליטתו של "הממסד הרבני" בחייהם של האנשים והנשים, כדברי המעלילים.
היו לטור תגובות רבות – חלקן אוהדות, חלקן מתנגדות וחלקן קנטרניות.
האם צריך להתפשר כדי להתחתן בזמן
יש שואלים: איך ייתכן לצוות על בחור להתחתן עד גיל מסוים, הרי זה תלוי אם ימצא בת זוג מתאימה?
תשובה: אכן, בוודאי שאין מחייבים אדם להתחתן עם בחורה שאינה מוצאת חן בעיניו. יתר על כן, עלתה השאלה מה יעשה אדם שמצא בחורה שרוצה מאוד להתחתן איתו, וגם היא לא רעה בעיניו. אלא שלדעתו הוא יכול למצוא בחורה שתתאים לו יותר, והשאלה הייתה האם למרות שכבר הגיע לגיל עשרים מותר לו להתעכב כדי למצוא את הראויה בעיניו. והשיבו שאף שהגיע לגיל חיוב נישואים, אינו חייב להתחתן עם מי שלדעתו אינה מתאימה לו (עיין יפה ללב ח"ד אה"ע א, יג).
הרי שקביעת הגיל נועדה לכוון את האדם למועד המתאים לקיום מצוות הנישואין ופרו ורבו, שכל העולם נברא בעבורה.
השאלה הגדולה על קיום הלכה זו בימינו
אמנם עדיין אנחנו צריכים להתמודד עם בעיה מרכזית בסוגיה זו. הרי לכאורה כבר בגיל שלוש עשרה הנער מתחייב בכל המצוות, ואף על פי כן אמרו חכמים שמצוות התורה חלה על האיש בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שלפני כן עליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים: האחד הוא לימוד יסודות התורה (משנה אבות ה, כא; קידושין כט, ב; יו"ד רמו, ב), והשני – פרנסה. באותן השנים שבהן למדו את יסודות התורה, הקדישו הנערים חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכלו להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה (סוטה מד, א; רמב"ם דעות ה, יא).
לפי זה אנחנו נמצאים במבוכה, שכן בדורות האחרונים עולמנו עבר שינויים מופלגים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנות לקראת האחריות שבהקמת המשפחה אורכות זמן רב יותר. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצורכי החתונה ובניית הבית, שהיה בו חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך צריכים רוב הצעירים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר.
עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמיים שאורכים כמה שנים ומתבצעים לאחר השירות הצבאי. ואפשר שאלו שמוכשרים להיות מדענים, ראוי שידחו את נישואיהם עד לאחר רכישת תואר שלישי, כדי שיוכלו להתקדם במקצועם לרווחת משפחתם, העם והעולם. גם הבתים שאנחנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.
הדילמה והמסקנה
אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, סיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית, רוב הצעירים יצטרכו לדחות את נישואיהם עד גיל שלושים וארבעים.
מנגד, דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שאנו חיים בה נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו הוא בגיל צעיר. וככל שעוברות השנים, הוא מאבד חלק מהחיוניות המתאימה כל כך לשלבים הראשונים של הנישואים. מעבר לכך, יש גבול למשך הזמן שיכול אדם לגזור על עצמו לחיות כחצי בן אדם, בלי אהבת אמת שמולידה חיים.
לפיכך, מתוך התחשבות במכלול השיקולים וראייה כוללת של המציאות, מחד יש הכרח לדחות את גיל הנישואין בכמה שנים, ומאידך יש הכרח להגביל דחייה זו. ואכן מצינו בדברי חז"ל, שעד גיל עשרים וארבע עוד הבחור גמיש, ועל כן ציוו חכמים להורים לדאוג שעד אז ילדיהם יתחתנו (עיין קידושין ל, א, ובמפרשים). וכן מצינו שכמה מגדולי הפוסקים (רש"ל וחיד"א ועוד) הורו שגם מי שנאלץ לדחות את הנישואין, לא ידחה יותר מגיל עשרים וארבע.
לפיכך, ניתן לקבוע שההלכה מחייבת כיום להתחתן עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק בתנאים מסוימים ניתן לדחות את הנישואין מעבר לכך.
הטוענים כנגד דחיית הגיל
אמנם יש שאינם מקבלים הכרעה זו. חלק מתעקשים לטעון שאל לנו להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא עלינו להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים, כדרך שנהגו בדורות הקודמים.
אולם מוכרחים לדחות את דבריהם, מפני שכבר למדנו שחכמים הורו לדחות את הנישואין מפני צורכי דרך ארץ, כלומר כדי שהבחורים יוכלו להכין את עצמם לפרנסת משפחתם (סוטה מד, א). ואכן המחייבים את הבחורים להתחתן לפני גיל עשרים, גוזרים על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכישרון שחנן אותם ה'. ורבים מהם גם נוטים להתכחש למצווה הגדולה מהתורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ.
הטוענים שבטל הדין
מנגד יש טוענים שאין לקבוע כיום שום גיל מחייב לנישואין. שכן הגיל שקבעו חכמים היה בתקופה שבה היו יכולים עד גיל שמונה עשרה ללמוד את יסודות התורה, לרכוש מקצוע ולבנות בית. ולכן גם כיום יכול אדם לדחות את נישואיו עד לאחר שיסיים את מלוא הכנותיו בתורה, ירכוש מקצוע מכובד ויקנה דירה ממוצעת. ואמנם מסתבר שאין איסור להתחתן לפני השלמת התהליך הארוך הזה, אבל מנגד גם אין לחייב להתחתן לפני כן. לפיכך פרח מהעולם דין זה של גיל הנישואין.
אולם גם עמדה זו לא ניתן לקבל. שכן העיקרון שקבעו חכמים הוא שלא ניתן לדחות את גיל הנישואין בלא גבול. וכפי שכתב הרא"ש (קידושין א, מב) בטעם הדבר שקבעו חכמים גיל למצוות התורה: "שלא ייתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו". הרי שיש למצווה זו קצבה, והיא לאחר ההכנות ההכרחיות לקראת הנישואין.
יתר על כן, ככל שחולפות השנים, חולף עובר גם הזמן המתאים לקשירת קשר הנישואין, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהוא מתרחק ההתלהבות פוחתת וקשה יותר להתקשר בברית עולם של נישואין. לכן צעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך במציאת זיווגם, ורבים נותרים רווקים שנים ארוכות מאוד. זו אחת הסיבות המרכזיות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות המערב. אפשר לומר, שכשם שקשה לבחורים בני עשרים וחמש לעבור טירונות קרבית שמתאימה לבני שמונה עשרה, כך קשה לבני עשרים וחמש למצוא את זיווגם.
שמירת העקרונות והיעדים
אכן אנחנו נמצאים בעולם משתנה, וחלק מההדרכות שהתאימו לדורות קודמים פחות מתאימות לימינו. אולם העקרונות נשארו כשהיו, כפי שגם טבעו הבסיסי של האדם נותר כשהיה. נמצא שתפקידנו לזקק את הערכים והעקרונות שקבעה התורה וליבנו חכמים, בהתאמה לתנאי דורנו.
העקרונות הם שמצוות הנישואין ופרו ורבו הן מהמצוות החשובות ביותר, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (משנה גיטין מא, ב), שנאמר "לא תוהו בראה, לשֶבֶת יצרהּ". עיקרון נוסף הוא שיש למצווה זו גדר, ולא ניתן לדחותה בלא גבול. גם טבעו הביולוגי-נפשי של האדם מחייב זאת. עקרון נוסף הוא שאדם צריך להתכונן באחריות לקראת נישואיו. ועוד עיקרון חשוב הוא שאדם צריך להיות שותף ביישובו של עולם, כדרך שנהגו האבות שחפרו בארות והתקינו שווקים, ובימינו ראוי לאדם לעסוק בפיתוח התעשייה, המדע, הכלכלה והחברה.
לפיכך, ניתן לקבוע להלכה שגיל עשרים וארבע שנאמר כגיל שניתן לדחות עד אליו את הנישואין בשעת הדחק, הוא הגיל שעד אליו יכול אדם לכתחילה לדחות כיום את נישואיו. אמנם אם הוא מסוגל להתחתן לפני כן בלי לפגוע בעקרונות החשובים שהזכרנו, תבוא עליו ברכה.
אמנם אין מדובר באתגר קל. כדי לקיים את המצווה הנפלאה והמשמחת הזאת, על הצעירים להזדרז לרכוש מקצוע. לשם כך צריך גם שלא להאריך את שנות הלימוד בישיבה מעבר לנדרש. במקרים רבים ניתן גם לחלק את עול הפרנסה עם האישה האהובה והאוהבת כדי להשלים את הלימודים המקצועיים. כמו כן מצווה להורים ולחברה לסייע במתן תנאים אופטימליים לבניית המשפחות הצעירות.
בעזרת ה' עוד נעסוק בכך בעתיד.
