נציגי המפלגות הדתיות התווכחו ביניהם בשאלת "מי בראש". בהתערבות רבנים ואדמו"רים סוכם ששני שליש מהתפקידים יהיו בידי אנשי 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי', ושליש בידי 'אגודת ישראל' ו'פועלי אגודת ישראל'. כך הוקם 'השירות הדתי'.
סיפר הרב יצחק מאיר (נציג אגודת ישראל) בספרו 'לא בחיל ולא בכוח', שביום הראשון לכניסתו ל'שירות הדתי' פגש במחנה שרונה בתל אביב את בנו של הרב פישל, ששירת בפלוגה דתית (חניכי בני-עקיבא), ושמע מפיו כי חיילי הפלוגה שובתים רעב כבר שלושה ימים בגלל בעיות כשרות. למרות זאת המשיכו להתאמן. הוא טיפל בבעיה והחיילים חזרו לאכול. חלק מחיילי פלוגה זו נהרגו בגוש עציון.
על השיחה עם הרמטכ"ללקראת פסח תש"ח היו אנשי 'השירות הדתי' אובדי עצות וכבר עמדו להתפטר. בפגישה עם הרמטכ"ל, יעקב דורי, התלוננו כי אינם יכולים לדאוג לענייני הדת בצבא. ביחידות רבות חסרים כלים, ויש שאוכלים בשרי וחלבי באותם הכלים. ראש אכ"א לא מסכים לשלוח נציג מכל יחידה כדי להכין את המטבחים לפסח – וכך מנו עוד מספר בעיות. הרמטכ"ל הקשיב להם ברצינות והשיב: "שמעתי את דבריכם שיצאו מלב כואב, אבל אני כרמטכ"ל שאחראי לכל הצבא חייב להבהיר לכם, כי אין זה מתוך רוע לב או כוונות רעות של מישהו. האם רק כלי מטבח חסרים בצבא? והלא גם רובים אין לנו לתת לחיילים, וגם כדורים חסרים, וגם תותחים ומרגמות אין מספיק. פריצת הדרך לירושלים מתעכבת בגלל זה. לכן בקשתי שטוחה לפניכם: המשיכו בדרככם ואני מבטיח לכם את עזרתי, אך אנא, אל תשקלו בדעתכם להתפטר. המשיכו והצליחו".
זאת היתה העמדה הבסיסית של הממשלה והרמטכ"ל, אולם בפועל, בגלל עמדתם של קצינים שונים, נאלצו החיילים הדתיים להיאבק על זכותם לשמור מצוות. ופעמים שהעימותים היו מרים וכואבים.
הקמת הרבנות הצבאית ומינוי הרב גורן לרב ראשיכשהתברר לרבנים הראשיים, הרב הרצוג זצ"ל והרב עוזיאל זצ"ל, שאין בכוחו של 'השירות הדתי' לדאוג כיאות לענייני הדת בצבא, הם כינסו את מועצת הרבנות הראשית, והחליטו להקים מטעמם "רבנות צבאית" שבראשה יעמוד הרב שלמה גורן (גורונצ'יק). הם פנו לשר הדתות הרב מימון ולראשי הצבא, כדי להסדיר את הקמת הרבנות הצבאית ולמנות את הרב גורן לרב הראשי לצה"ל (ע' 23).
אגב, זו הדרך הנאותה למינוי רב צבאי ראשי, ולא כמו שמקובל בתקופה האחרונה שהרב הצבאי מתמנה על ידי שר הביטחון והרמטכ"ל, שלא בטוח ששמירת התורה והמצוות בצבא עומדים לנגד עיניהם בעת בואם לבחור רב.
העונש למסרבים לחלל שבתבשלהי שנת תש"ח, בעוד מלחמת השחרור בעיצומה, הורה קצין אפסנאות לטבחים מהפלוגה הדתית בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני, לבשל בשבת אוכל לחיילי הפלוגה הדתית. הטבחים סרבו. כאשר הקצין נוכח שאיומיו לא מועילים, הזמין טבחים אחרים שיבשלו את הארוחה, אולם כל חיילי הפלוגה סירבו לאכול את הארוחה שהוכנה תוך חילול שבת.
הסרבנים, שמעון מנהיים ואליעזר בלומנטל, בוגרי תלמוד תורה 'רבי עקיבא המרכז' מבני ברק, הועמדו לדין ונשפטו לשבוע מאסר ולגילוח שערות ראשם לשם השפלתם. בתוך ימי המאסר הוגש ערעור בפני בית הדין החטיבתי. גם הרב הראשי החדש של צה"ל, הרב גורן, הופיע בפני בית הדין וטען כי החיילים נהגו כשורה על פי חוקי התורה וחוקי הכשרות הצה"ליים. למרות זאת דחה בית הדין של החטיבה את ערעור החיילים, ואף החליט להחמיר בעונשם ולהטיל עליהם עונש מאסר של שלושה חודשים.
חיילי הפלוגה הדתית (חרדית) שובתים רעבבתגובה לכך פתחו חיילי הפלוגה הדתית, שנמצאו במשלטים, בשביתת רעב. אנשי הרבנות הצבאית החלו לעורר את ראשי המפלגות לפעילות למען האסירים. למרות שהצנזורה הצבאית אסרה את הפרסומים אודות משפט החיילים, המידע דלף ופורסם ועורר סערה ציבורית.
בתוך כך נודע על עוד מקרים שכאלה. בגדוד 55 שני חיילים עובדי מטבח שסירבו לבשל בשר בשבת נענשו בכך שנשלחו במכונית לחזית בעצם יום השבת. ראשי כל המפלגות הדתיות ורבנים חשובים התכנסו לישיבה דחופה. הוחלט שנציגי הציבור יפעלו בכל הכלים שברשותם, ובמקביל משלחת רבנים תצא אל החיילים השובתים רעב ותורה להם להפסיק את שביתתם.
חברי כנסת הפנו שאילתא בנושא לשר הביטחון. הרב מימון, שר הדתות, העלה את הנושא בישיבת הממשלה, תוך שהוא מוחה על העונש המשפיל של גילוח שער הראש, ומוחה על הצנזורה שמסתירה את השערורייה הזאת מהציבור.
ישיבת הממשלה היתה סוערת. מספר שרים חילוניים, ביניהם גרינבוים וציזלינג, מתחו ביקורת על שר הביטחון. הם טענו כי כשם שאנו דורשים חופש למצפוננו כך אנו דורשים חופש למצפונם של אנשים דתיים, ולא יתכן שהחיילים הדתיים שפעלו על פי מצפונם יקבלו עונש מאסר. רוב חברי הממשלה תמכו בשרים הדתיים. בעקבות זאת הורה שר הביטחון לשחרר את החיילים הדתיים מהכלא, ובמקביל הורה לרמטכ"ל לפרסם פקודות מטכ"ל שיסדירו את ענייני הדת (מתוך 'לא בחיל ולא בכח' עמ' 86-92).
הקרב על קרית גתכארבעה חודשים לאחר מכן נשלחה חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את המעוז המצרי החזק בכיס פלוג'ה. יחידה אחת נשלחה לכבוש את משלט הכביש כדי למנוע מהמצרים להחיש אל הכיס תגבורת, אך היא נהדפה והציר נותר פתוח. למרות זאת, לא ברור למה, קיבלה הפלוגה הדתית פקודה להסתער על כיס פלוג'ה. הם הדליקו נר שני של חנוכה ויצאו לקרב. בגבורה ותושייה הצליחו הלוחמים מבני ברק לכבוש את רוב השטח, אולם עם שחר המצרים החישו תגבורת של שיריון ורגלים דרך הציר הפתוח. הוראה לסגת ניתנה מאוחר מדי, וחיילי הפלוגה הדתית נמצאו מוקפים מכל עבר. הם נלחמו בגבורה עד שאזלה תחמושתם. המצרים הרגו את כולם, גם בפצועים ירו. פ"ז חיילי הפלוגה הדתית נפלו שם על קידוש ה'. גם יצחק מנהיים, ששערות ראשו גולחו בעוון סירובו לחלל שבת, נפל עימהם. יהי זכרם ברוך.
העלמת מקומם של הנופלים הדתייםבמשך עשרות שנותיה הראשונות של המדינה הועלם מקומם של כאלף חיילים דתיים וחרדים שנפלו במלחמת השחרור. בכל הוויכוחים נטען תמיד כי החילונים הם שהיו מוכנים למסור נפשם במלחמה, ורק הם נמצאים בבתי הקברות הצבאיים והדתיים לא. בפועל, מסתבר שאחוז הנופלים במלחמה מקרב הציבור הדתי היה כחלקם היחסי באוכלוסיית המדינה, אבל לא ניתן לזה ביטוי ציבורי, עד שאפילו בני הציבור הדתי קבלו עמדה זו כעובדה.
החרדים בצבאבתוך הציבור החרדי התנהל באותם הימים ויכוח על השירות בצה"ל. מצד אחד היו רבנים גדולים שתמכו בציונות ודיברו על המצווה לשרת בצבא. מנגד היו רבנים שסברו כי הקמת המדינה היא התגרות מסוכנת בגויים. מצד אחד הרצון לצאת בגבורה למען העם והארץ, ומנגד הפחד מהמלחמה וסכנותיה.
יחסם המזלזל של מפקדים שונים לקודשי ישראל והקושי שנבע מכך לשמור מצוות בצבא, הכריע את הוויכוח. תוך שנים ספורות התקבלה בציבור החרדי עמדה ברורה – אין לחרדי מקום בצה"ל.
מעמד הדתייםגם לדתיים לא היה קל. במקרים רבים חיילים שלא רצו לפגוע בלכידות הצבאית נאלצו להתפשר. חלקם חזרו מתוסכלים, חלקם הורידו את הכיפה. עובדה זו גרמה לחלק מבני הציבור הדתי לאמץ את התפישה החרדית, וכך גם להיפטר מהנטל הכבד והמסוכן שבשירות הצבאי. בשנים הראשונות דובר על אחוזים ספורים במחזור. עם השנים המספרים הלכו וגדלו, עד שבעשרות השנים האחרונות מדובר על כשלושים אחוז מההורים שמעדיפים לשלוח את ילדיהם לחינוך חרדי. המצב של הדתיים בצבא היה אחד הגורמים המרכזיים לשינוי העצום שהתחולל במערכת החינוך. לפני כחמישים שנה למדו בחינוך החרדי כחמישה אחוז, ובממלכתי דתי כ-25 אחוז. ואילו כיום, בין ילדי כיתה א' כ-26 אחוז לומדים בחינוך החרדי, ורק כ-19 אחוז בחינוך הממלכתי דתי. חלק מהשינוי ביחסי הכוחות נובע מילודה, הרוב נובע ממעבר של דתיים לחברה החרדית.
ומה עושים שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אכ"א, כדי שצה"ל יהיה צבא העם? מכריזים שעל החיילים הדתיים לציית לפקודות לפגוע בבני עמם, ושאסור להם להתחשב בעמדת הרבנים. אמנם כדי לגייס מקצת מבני הציבור החרדי הם מוכנים לרדת על הברכיים ולמלא את כל דרישותיהם, ובלבד שיתגייסו.
