מן החירות אל העצמאות

האם ראוי להימנע מאכילת חמץ שנמכר ב'מכירת חמץ' ● להודות לשם קודשו על שקיבצנו מן הגויים ● הקדמת יום העצמאות כדי למנוע חילול שבת ● השפעתה השלילית של התקשורת העוינת לקודשי ישראל.

האם מותר לאכול חמץ שנמכר ב'מכירת חמץ'

שאלה: האם נכון להחמיר לא לאכול אחר הפסח חמץ שנמכר במכירת חמץ?  

תשובה: אמנם ישנם מעט פוסקים שהחמירו שלא למכור את החמץ לגוי תוך מחשבה לקנותו מהגוי בחזרה לאחר הפסח, הואיל ולדעתם מכירה זו היא הערמה (תבואות שור. ולדעת ב"ח וא"ר רק בשעת הדחק אפשר להשתמש במכירת חמץ). ועל סמך זה, יש שרוצים להחמיר גם שלא לאכול חמץ שנמכר לגוי בפסח, שמא המכירה אינה כדין, ונמצא שמדובר בחמץ שעבר עליו הפסח. 

אלא שלמעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שמן התורה חמץ שעבר עליו הפסח מותר באכילה, ורק חכמים הם שאסרוהו. וכלל ידוע הוא שבכל ספק ומחלוקת בדברי חכמים, הלכה כדעת המקל. ולכן אפילו אם היתה זו מחלוקת שקולה, הלכה היתה כדעת המקלים. קל וחומר בדין זה, שלדעת רוב רובם של הפוסקים מכירת חמץ כשרה, ואפילו לפני הפסח (שמדובר בספק דאורייתא של 'בל ייראה ובל יימצא') רוב ישראל נוהגים להקל, קל וחומר שלאחר הפסח, כאשר מדובר בספק דרבנן של איסור חמץ שעבר עליו הפסח, שלהלכה יש להקל, ומותר לקנות ולאכול מוצרי חמץ שנמכרו במכירת חמץ.

קניית חמץ בחנויות אחר הפסח

אמנם הקונה בחנות של יהודי אחר הפסח, צריך לבדוק אם יש לו תעודה שמכר את חמצו כדין. שאם אין לו תעודה, אין לקנות אצלו חמץ שיוצר לפני הפסח, שמא לא נמכר כדין, והרי הוא אסור כדין חמץ שעבר עליו הפסח. 

ואם ידוע שבאותה חנות מכרו חמץ בפסח, אף אם יש להם תעודה של 'מכירת חמץ' אסור לקנות שם חמץ שיוצר לפני הפסח. משום שלדעת כמה פוסקים (שדי חמד, מהר"ם שיק), בזה שהמוכרים מכרו מן החמץ שנכלל ב'מכירת חמץ', הם מוכיחים בעצמם שלא הבינו את מהות המכירה, וממילא חל על החמץ איסור כדין 'חמץ שעבר עליו הפסח'. 

מצוות יום העצמאות

מצווה להודות לה' ולומר 'הלל' בימים מיוחדים שעשה בהם ה' תשועה לישראל, כמבואר בתלמוד (פסחים קיז, א): "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה. וכן מובא במגילת תענית פרק ט.

ועל פי זה תקנו גדולי רבותינו לעשות יום טוב ולומר הלל על הנס שעשה ה' לנו ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, שהיא צרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה. וכן נאמר (תהלים קו, מז): "הושיענו ה' אלוקינו וקבצנו מן הגויים להודות לשם קודשך להשתבח בתהילתך". ועכשיו שקיבצנו, לא נודה לשם קודשו ונשבח את תהילתו?!

תאריכו של יום העצמאות

יום ה' באייר יכול לחול בימים: שני, רביעי, שישי ושבת. באותן שנים שיום העצמאות חל ביום שישי או שבת, יש חשש סביר שמסיבות יום העצמאות וטקסיו יגרמו לחילול שבת פומבי. וכאשר הוא חל ביום שני יש חשש שטקסי יום הזיכרון יגרמו לחילול שבת. לפיכך הוחלט, על פי בקשת הרבנות הראשית, שכאשר יום ה' באייר יחול ביום שבת או שישי, יחגגו את יום העצמאות ביום חמישי (ג' אייר או ד' אייר). וכאשר יום ה' באייר יחול ביום שני, יידחה ליום שלישי. יוצא איפוא כי בפועל, מתוך ארבעה ימים שיום העצמאות יכול לחול בהם, בשלושה מהם מקדימים או דוחים את קיומו. 

וכבר מצינו שמחמת חשש טלטול שופר ולולב בשבת, כאשר ראש השנה וסוכות חלים בשבת, ביטלו חכמים את מצוותן. אולם את עצם היום אין לשנות, כיוון שהוא מדאורייתא. אבל ימים שנקבעו על פי חכמים, דוחים או מקדימים. וכפי שמצינו שכאשר פורים חל בשבת, מקדימים את קריאת המגילה ליום שישי, ודוחים את הסעודה ליום ראשון (שו"ע או"ח תרפח, ו, מ"ב יח). וכן כאשר תשעה באב חל בשבת, דוחים את התענית ליום ראשון (וע' שו"ע או"ח תקנא, ד; תקנד, יט). 

ועל פי זה תיקנה הרבנות הראשית להקדים או לאחר את אמירת הלל של יום העצמאות. ומעניין שגם מועד הכרזת המדינה הוקדם לה' באייר תש"ח כדי שלא לחלל שבת. שכן מועד פקיעת המנדט הבריטי היה בליל שבת בשעה 12 בלילה, אלא שראשי מועצת העם לא רצו להכריז על הקמת המדינה תוך חילול שבת, על כן הקדימו את ההכרזה ליום שישי בצהרים – ה' באייר. 

בעיית התקשורת העוינת

שנים אנו מצרים על יחסה העוין של התקשורת בישראל לקודשי ישראל. פסיקת בית משפט שמתירה למכור חמץ בתוך חנויות נחשבת למתקדמת ומתקבלת בשמחה, וכך גם היחס לכל יוזמת נסיגה וגירוש יהודים, ואילו פגיעה בערבי היא כמעט תמיד פשע. מעמדו של בית המשפט העליון מקודש, ולעומת זאת עמדת 'הממסד הרבני' היא תמיד בעייתית, ואישי התקשורת עושים מאמץ שהציבור יבין זאת. לכן מרבים לעסוק במקרים של התעללות בילדים וקיפוח נשים במשפחות חרדיות. כאילו לומר, הדתיים טוענים שהם מוסריים יותר, והנה חטאיהם חמורים ומכוערים יותר. גם חגי ישראל זוכים לקיתונות בוז: לועגים למצות המשמינות, לחוויה המשפחתית, מתארים את ליל הסדר כמוקד של מריבות ועלבונות. רק חגי הגויים זוכים לחיבה וכבוד.

משקלם של כלי התקשורת החילוניים

לעומת הציבור, שברובו הוא דתי ומסורתי, משקלם של כלי התקשורת הנוקטים עמדה עוינת לקודשי ישראל הוא כתשעים וחמישה אחוז (הדבר ניתן לשיעור לפי חלוקת תקציב הפרסומות בכלי התקשורת השונים).

זהו מעגל שמזין את עצמו. יתכן מאוד שאילו משרדי הפרסום היו מפנים יותר תקציבים לכלי תקשורת יהודיים, היה מתברר שבאמת יש ביקוש לחומר עיתונאי מסוג אחר. אבל משרדי הפרסום שבויים בתפישה לפיה החברה הקובעת בישראל היא החילונית, והדתיים והמסורתיים נגררים אחריה, ולכן עיקר השקעתם מופנית לתקשורת החילונית, שבזכות המשאבים הכספיים העצומים שמוזרמים אליה היא מסוגלת לגייס את העובדים המוכשרים ביותר, ליצור חומרים מעניינים, ותוך כך היא מעצימה את תפישות העולם החילוניות, את הבידור החילוני, את תרבות האכילה החילונית, הכוללת אכילת שרצים, חזיר ובשר בחלב. ואף הציבור הרחב נעשה שבוי באותה תפישה, כאילו אכן החברה החילונית היא המובילה. 

מדוע חרם לא יעזור

היו שניסו להציע חרם על כלי התקשורת החילוניים. אבל כל זמן שאין בצריכתם איסור תורה גמור, חרם לא יועיל. שתי סיבות עיקריות לכך: האחת, הסקרנות היא טבע אנושי בסיסי, שבעיקרו הוא חיובי מאוד. ללא סקרנות אין לימוד, אין שאלות ואין תשובות. ולכן כמעט שלא ניתן לגזור על אדם שלא יתעניין במה שקורה סביבו. גם הדעות המושמעות בתקשורת הן בהחלט חלק ממה שקורה. והסיבה השנייה, שבדרך כלל אלו שייענו לחרם הם כאלה שאכן קודשי ישראל יקרים מאוד ללבבם, ומאידך אינם סקרנים כל כך להכיר את המציאות שסביבם. חלקם מפני שהם עמוקים יותר, וסקרנותם מופנית לשאלות גדולות ורחבות יותר, וחלקם מפני שהם פשוטים וצרי אופק יחסית, ואינם מתעניינים כל כך במה שסביבם. ויש שנצטרפו בהם שתי התכונות גם יחד. בכל אופן, מספרם של האנשים הללו אינו מספיק להכריע את הכף, וממילא לא עליהם בנתה התקשורת את מעמדה. 

סוג חדש של חרם צרכנים מעודן

אולי בלית ברירה הדרך לתבוע שינוי היא בחרם מתון כלפי המפרסמים הגדולים, שהפרסומות שלהם ממלאות את רוב עמודי העיתונות ודקות הפרסום בטלוויזיה. הטענה כלפיהם פשוטה: אתם מחזיקים את כלי התקשורת שלועגים לכל הקדוש והיקר לנו – איננו רוצים לקנות את מוצריכם. הרי אם נקנה אותם, תראו שהפרסום עובד, ויהיה כדאי לכם להמשיך לפרסם בהם. לעומת זאת, אם תיווכחו לדעת שדווקא בעת שאתם מרבים לפרסם בכלי התקשורת החילוניים, קבוצה מסוימת מדירה את עצמה מקניית המוצרים שלכם – לא יהיה לכם משתלם לפרסם. המחאה צריכה להיות רק כלפי המפרסמים הגדולים, שעיקר מגמתם להגדיל את פלח השוק שלהם בעוד כמה אחוזים. אם לעומת זאת יראו, שאחוז מסוים מפסיק לקנות את מוצריהם, כבר לא ישקיעו סכומים גדולים כל כך בתקשורת החילונית. 

אם צינור החמצן של התקשורת החילונית יחסם, והסיבה לכך תהיה ברורה, היא תתחיל להשתנות, לכבד יותר את קדשי ישראל, ולתת ביטוי הוגן לכלל הדעות בישראל.  

נדמה לי שאין צורך במספר גדול מאוד של אנשים, די בשלושה עד חמישה אחוזים מן האוכלוסייה כדי לחולל שינוי משמעותי במפת התקשורת.

אין כאן מאבק בוטה וחריף, אין כאן חרם גורף, אלא הימנעות עדינה למשך תקופה מקניית מוצרים של חברות מסויימות שמרבות לפרסם. 

חלוקה מאוזנת יותר של משאבים

תועלת נוספת שיכולה לצמוח מעמדה כזו, היא מאבק במונופולים הגדולים. לאחרונה התפרסם כי 19 משפחות שולטות בכלכלה הישראלית. בכוחן להפיל כל מתחרה קטן ובינוני, וכך הן יכולות לשלוט בשוק, להעלות מחירים ולהרוויח עוד יותר על חשבון האזרחים הקטנים. חלק משמעותי מיכולתן לשלוט בכלכלה הוא באמצעות התקשורת, שהן מחזיקות אותה הן על ידי תקציבי הפרסום והן על ידי בעלות ישירה.

על ידי הימנעות מקניית מוצרים של המפרסמים הגדולים, תינתן העדפה לחברות הבינוניות והקטנות, והדבר יועיל לכלכלה החופשית וממילא לחברה.

תגובות הציבור

אינני יודע אם אכן הרעיון יכול להצליח. על פי "תורת המשחקים" נדמה לי שיש לכך סיכוי. אבל האם יימצא מי שיארגן זאת? האם הציבור מעוניין בכך? בכל אופן, הנני מציע את הרעיון בפני הקוראים, ואם יימצא אדם שיוכל לחולל מאבק יעיל – תבוא עליו ברכה. זו תהיה מתנה ראויה למדינת ישראל לקראת יום עצמאותה הששים, אם כלי התקשורת שבה יהיו בעלי תודעה ישראלית מקורית.