הופעה של מהדר במצוות

האומץ להקשות על הפקודה הציל חיי אדם במלחמה● האם ההלכה להוציא את הציציות נוגעת רק לאשכנזים?● דעת השו"ע שיש ללבוש טלית קטן על הבגד, ודעת האר"י שיש ללבשו תחת הבגדים.

סיפורים קשים מהמלחמה

אחד החיילים חזר מלבנון וסיפר כי המג"ד שלא היה איתם בשטח, הורה דרך מכשיר הקשר לחוליית החוד של הפלוגה (החוליה שמסתערת ראשונה) להסתער על בית מסוים. הקצין במקום ביקש שיפציצו את הבית מהאוויר, מפני שהוא נראה חשוד. המג"ד סרב, ופקד להסתער. הקצין ביקש להסתער תוך זריקת רימונים וירי חי. המג"ד סרב והורה להיכנס ללא ירי. חוליית החוד הסתערה, הראשון נהרג, שניים נפצעו.

לעומת זאת, היו מפקדים שסיפרו כי בכמה מקרים כשקיבלו פקודה שהיתה נראית להם לא אחראית, התעקשו מול המפקדים שמעליהם (שלא היו עמהם), פעמים שהסתערו תוך ירי חי, ופעמים שהמתינו בשדות עד שהמחבלים שהתחבאו בבתים התגלו, ובכך הצילו את חיי חייליהם.

אגב, מפקדים אלו גם הודיעו לפני הגירוש מגוש קטיף כי לא יהיו מוכנים ליטול חלק בגירוש. הם חזרו מלבנון כשכל חייליהם בחיים. מפקדים אחרים, שמילאו את הפקודות בלי לשאול שאלות, גרמו לכמה מחייליהם להיהרג ולהיפצע.

מסקנה למעשה

יש לטפח את עצמאותם המוסרית של המפקדים. ואע"פ כן, למרות שהדברים נוראים, גם כשהמפקדים אינם מושלמים עדיין ישנה מצווה להילחם על פי פקודותיהם, שאם לא כן לא נוכל להגן על קיומינו. וזוהי המצווה הגדולה להציל את ישראל מיד צריהם.
עם זאת, חובה על כל אחד לעשות את אשר ביכולתו כדי שמפקדים שכשלו יודחו מהצבא. כשלונם נבע משתי סיבות: תפישת עולם מוטעית ותפקוד לקוי. ויש קשר בין שתי הסיבות.

בתפישת העולם המוטעית חטאו רבים, ובראשם מנהיגי המדינה, ועל כן התביעה צריכה להיות גם כלפיהם, להתפטר מכל תפקידיהם הציבוריים.

הוצאת ציציות

לפני כמה שבועות עסקתי במחאה כנגד מפקדים שגזרו על חיילים שלא יוציאו את ציציותיהם, בניגוד למצוות התורה שציוותה שהציציות ייראו כדי להזכיר בכל עת את כל המצוות, שנאמר (במדבר טו, לט): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ואמנם בכתבי הקבלה מובא בשם האר"י שעל פי הסוד מקום הטלית קטן צריך להיות תחת הבגדים. אלא שבאר בעל ה'מגן-אברהם' (ח, יג), שהכוונה להסתיר את הבגד, אבל הציציות הקשורות בבגד צריכות להיראות כלפי חוץ. ומי שאינו מראה אותם, ספק גדול אם קיים את המצווה.

ברוך ה', החיילים ממשיכים לקיים את המצווה, וציציותיהם משתלשלות על מדיהם, למרות אי אלו איומים.

מנהג ספרדים

אולם קיבלתי שאלה: "הלא ידוע שמנהג הספרדים שלא להוציא את הציציות, וכפי שכתב הגאון הראשל"צ ב'יחוה-דעת' (ב, א), ומדוע לא כתבתי שהוראה זו נאמרה לאשכנזים בלבד?".

תשובה: ראשית יש לציין כי זהו פסקו של מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח ח, יא): "עיקר מצוות טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות".

וכן היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז-הרב', מעודד את תלמידיו להוציא ציציות, בלא לחלק בין אשכנזים לספרדים.

ואמנם שמעתי מהרב דוד חי הכהן שליט"א, מגדולי תלמידי הרצי"ה, ששאל את הרצי"ה האם הדרכתו להוציא ציציות מחייבת גם אותו, שכן מנהג משפחתו (דודו היה ת"ח חשוב ומנאמני ביתו של בעל ה'בן איש חי') שלא להוציא ציציות. וסיפר לי הרב הכהן שהיה ברור לו שכפי שיאמר לו הרצי"ה, כך יעשה. הרצי"ה השיב לו שאינו צריך להוציא ציציות, ועל פי זה הוא מורה לתלמידיו הספרדים שלא להוציא ציציות.

אולם נראה לענ"ד שיש מקום לומר שגם למנהג הספרדים, נכון כיום להוציא ציציות. כי בארצות המזרח וצפון אפריקה נהגו להתלבש במין חלוק (ג'לביה), באופן שלא ניתן להסתיר את הבגד ולהוציא את הציציות. ובלית ברירה היו צריכים לבחור: ללבוש את הטלית על הבגדים ולגלות את הכל, כדברי השולחן ערוך, או להסתיר את הכל כדברי האר"י. ונהגו כדעת האר"י להסתיר. אבל כיום כשהולכים במכנסיים וחולצה, אין בעיה להסתיר את הבגד ולגלות את הציציות, ולקיים בזה את המצווה בהידור על פי כל השיטות. וכך משמע מדברי האר"י בעצמו, שצריך להסתכל בציצית בכל שעה ובכל רגע (שער הכוונות ז, ג). ונלענ"ד שרק מפני שבמשך דורות נהגו להסתיר את הכל, רבים ממשיכים בזה גם היום, אף שמצד הדין נכון להראות הציציות.

מלבד זה, המציאות מוכיחה כי יש ערך עצום להוצאת הציצית, שעל ידי כך מביעים הזדהות עם התורה ומצוותיה, ומתוך כך זוכרים את המצוות לעשותם, כפשט הפסוק. ובמיוחד למי שנמצא בסביבה חילונית, בעבודה או בצבא, יש חשיבות יתירה שיהיה בבגדו היכר שהוא מהדר במצוות, ואינו מתבייש לקיים מצוות גם בפני אנשים העלולים ללעוג עליו, ועל ידי כך יוכל ביתר קלות לעמוד בניסיונות. ואמנם מי שמייחד עצמו בלבושו כחרדי, בכובע וחליפה, הוא נצרך לזה פחות גם בסביבה חילונית, כי כולם מכירים על ידי בגדיו שהוא חרדי. אולם בצבא אי אפשר להיעזר בכך, כי כידוע, לא הולכים בכובע וחליפה. מלבד זאת, גם במקום העבודה יש מעלה שיהודי ייחד את עצמו דווקא בציציות, שהוא הלבוש שנצטווינו בו בתורה.

סיכום להלכה

גם מי שנוהג בישיבה להכניס ציציות, כמנהג ספרדים מהתקופה שלבשו גלימה, נכון שבצבא יוציא ציציות, ושיהיו ציציותיו ניכרות היטב על מדיו. ורק בעת שהוא מתאמן להסוואה, וגם משחיר את פניו, וקל וחומר כשהוא בפעילות מבצעית בשטח האויב, עליו להכניס את ציציותיו.

שידוכים

תגובות רבות הגיעו בעקבות המאמר "לחזק ידי עושי מצווה", ובינתיים אזכיר כמה מהן.

אחד שאל: הלא לכל האנשים יש כשרון להתחבר עם אנשים, ומדוע שלא כולם יהיו שדכנים? עובדה היא שרוב הזוגות השתדכו על ידי מכרים, ולא על ידי "השדכנים המקצועיים", שמכסים את כל גווני הציבור וכל הקהילות, וגובים סכומי כסף גדולים מתחילה, ולא תמיד מצליחים לעזור. לכן צריך לעודד כל אדם לשדך את מכריו, בלי לחלק בין אלה שיודעים כביכול לשדך לאלה שלא יודעים. לכל היותר ייפגשו גם עם הצעות סרק, העיקר שייפגשו.

תשובה: נכון שרוב הזוגות השתדכו על ידי אנשים שאינם "שדכנים מקצועיים", אבל אם נבדוק נמצא כי יש שהצליחו לשדך כמה זוגות, ויש שלאחר ניסיונות רבים בקושי הצליחו לשדך זוג אחד. ועל כן כתבתי שאת אלה שהצליחו לשדך כמה זוגות, ונתגלה שיש להם לכך כשרון, צריך לעודד לעסוק במצווה הגדולה הזו.

ומתוך אלה שיש להם כשרון יש לעודד במיוחד את האנשים שמעורים בתוככי הקהילות, מכירים את המשפחות, יודעים ורגילים לשוחח עם הצעירים, שהם ייחלצו חושים, כל אחד בקהילתו, ויעזרו לרווקים המעוניינים להינשא.

להתייעץ

מכתב נוסף: "הרבה פעמים נדמה לי שאנשים פוסלים הצעות או פוסלים אנשים שכבר נפגשו איתם בגלל חוסר ניסיון. שמעתי כל כך הרבה סיפורים מחברות וחברים שלי על אנשים שנפרדו בגלל סיבות לא מהותיות. נראה לי שחוסר הניסיון וחוסר ההכוונה בנושא גורמים לכך שסיבות אלו ייראו קובעות ומהותיות. אם הם היו מתייעצים עם אדם גדול, הוא היה משכנע אותם לא לרדת מהעניין.

מניסיוני למדתי, שהרבה פעמים התייעצות עם הרב של הבחור (ולפעמים גם עם אנשים נשואים) מאוד עוזרת ומאוד פוקחת את העיניים. לפעמים רק צריך מישהו שיגיד לך שהחיים הם לא סרט, שלא אמורים להרגיש אהבה שורפת כבר בפגישה הרביעית, ושאפשר להתגבר על פער המנטליות שיש בין אשכנזים לספרדים… אבל לפעמים זה יותר מזה, ורבנים כל כך עוזרים!
הבעיה היא שהרבה פעמים אין מישהו קרוב להתייעץ איתו (לא תמיד נוח לדבר על ההתלבטויות עם ההורים או עם החברים), וכל כך הרבה בנות מתביישות להתקשר לרב של הבחור שאיתו הן יוצאות. ואם אני מבינה נכון, גם לבנים לא תמיד קל להתייעץ.
אין לי פיתרון, כל מטרתי היא להעלות את הבעיה והלוואי ולרב יהיה פיתרון.

תגובתי: הדברים נכונים, ואין לי אלא לפרסמם.

שדכנים לקהילות

"בקרוב אהיה בעז"ה בת 23. כבר שנתיים וחצי שאני נפגשת עם בחורים. הרב דיבר במאמרו על עניין הקהילה (בין קהילה על בסיס מקומי ובין על בסיס רעיוני). הנקודה הזאת קרובה אלי מאוד ומתסכלת מאוד. חשוב לי להוסיף את נקודת מבטי: אחרי שכבר "עברתי" כמה בחורים, אני כבר יודעת איזה ישיבות מתאימות יותר לי, ויותר קל לי למקד את הכיוון שאותו אני מחפשת. אבל אין לי מושג איזה שדכנים עובדים עם בחורים מהישיבות האלה, ואיך מגיעים אליהם.

אפשר לראות הרבה פרסומים של שדכנים או מוסדות שידוכים המיועדים ל"ציבור הדתי-לאומי", אבל הם לא ממוקדים על קהילה מסוימת, וקשה מאוד להצליח למצוא דרכם שידוך. האם בכל ישיבה יש שדכן? אם כן, איך מגיעים אליו? אם לא, חבל מאד מאד!
וכנ"ל במוסדות הלימוד לבנות (לאו דוקא דתיים, יש המון בנות תורניות באוניברסיטה!)".

תגובתי: דברייך צודקים, אולם יש להוסיף שאין צורך דווקא בשדכן רשמי של ישיבה או קהילה, אפשר לפנות גם לאדם מרכזי או למי שמעורה בחברה ולבקש ממנו הצעה. אולי זה לא כל כך נעים, אבל זה כדאי מאוד.