מדוע לא בחר ה' עבורנו ארץ ריקה מאדם?●ירושת הארץ מבטאת את האמונה שיש בורא ומנהיג לעולם ●הצורך במלחמות נובע מחולשה רוחנית, והמלחמה היא חלק מהתיקון והתשובה.
מדוע נצטווינו לכבוש להרוג ולגרש כדי לנחול את הארץ
לעיתים, כשהמלחמה על ארץ ישראל נעשית קשה – ולא רק מפני הסכנה, אלא גם מפני הקושי המוסרי, שאנו צריכים על פי המצווה לכבוש את בתיהם ונחלתם של אנשים אחרים, מתעוררת השאלה: מדוע נתן לנו הקב"ה ארץ שכבר התיישבו בה בני עמים אחרים? וכי הוא, שהכל בידו, לא יכול היה להנחיל לנו ארץ ריקה מאדם?
תשובה לכך מובאת במדרש (במדבר רבה כג, יב): "אמר להם הקב"ה לישראל: יכול הייתי לברוא לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כחי אני הורג את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם, לקיים מה שנאמר: כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים".
דבר ה' צריך להדריך את חיינו
יש שמתייחסים אל המציאות הארצית שלפנינו כאל הדבר הקבוע והיציב. בעיניהם, כל עניינה של התורה הוא להוסיף איזה תבלין רוחני לעיסוקי העולם. אבל אם תהיה התנגשות בין צרכי העולם הזה לבין דרישות התורה, אזי לדעתם צריכה התורה להתגמש כדי להסתדר עם המציאות, שהרי את המציאות לא ניתן לשנות. וכך גם ביחס למצוות יישוב הארץ, כאשר יש קושי לכובשה וליישבה – צריך לוותר, שהרי "לא יתכן" שכדי לכבוש וליישב את הארץ נצטרך להתעמת עם האו"ם, לסכן את עצמנו ולהרוג ביושבי הארץ.
אבל אמונת ישראל היא שכל העולם כולו נברא כדי לגלות בו את דבר ה'. וכשיש קושי אין להירתע מפניו, אלא יש לדעת שזהו אתגר שעלינו להתמודד איתו, כדי שנעמיק את אמונתנו ואת דבקותנו במצווה. ואמנם פעמים שהקשיים גדולים כל כך עד שאנו אנוסים ואיננו יכולים לקיים מצווה מסוימת, אבל תמיד נמשיך לחתור ולחפש דרכים להגשמתה.
רק בדרך זו ייגאל העולם
רק באופן זה ייגאל העולם מכל צרותיו החומריות והמוסריות.
הרי כולנו יודעים כמה מלחמות וקטטות יש בין אנשים ובין אומות. הידברות ברמה האנושית פעמים שמצליחה להקהות את השנאה, הקנאה והתחרות שבנפש האדם, אבל לגאול את האדם לגמרי ממידותיו הרעות, יכול רק האדם בעצמו על ידי דבקות ברצון האלוקי. רק כך יוכל העולם להתרומם מקטנותו ולהיגאל מייסוריו.
לשם כך צריך שיהיה ברור לעיני כל כי יש אדון לעולם, והוא, ורק הוא, יקבע מי יגור בארצו. וכפי שבאר רש"י (בראשית א, א) שפתחה התורה במעשה הבריאה, כדי "שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
על ידי מצוות יישוב הארץ, יותר מכל שאר המצוות, מתגלית אמונת ישראל בתוככי העולם הזה, ולכן היא המפתח לאמונה השלימה ולגאולת העולם. על פי זה מובן מדוע אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה". ולעומת זאת: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג', ספרי ראה נ"ג).
המלחמות מפני חולשתנו הרוחנית
ככל שחיינו יבטאו יותר את השליחות האלוקית שהוטלה עלינו, כך תהיה דרכנו קלה יותר. וכפי שנאמר (דברים א, ח): "ראה נתתי לפניכם את הארץ, בואו ורשו את הארץ". ופירש רש"י: "אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה – אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין". הגויים היו מכירים בזכותנו על הארץ, והיו מפנים אותה לפנינו. ואותם גויים לא היו מפסידים דבר, וכדרך שעשו הגרגשים, שפינו את הארץ והלכו לאפריקה, ונתן להם ה' ארץ טובה כארצם (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ויק"ר יז, ו). אולם כיוון שחטאנו בעגל ובמרגלים, רוב הכנענים נותרו בארץ, והיינו צריכים להילחם בהם (וכך כתב מרן הרב קוק באורות מלחמה ד').
המצווה להילחם על הארץ
אולם צריך להיזהר שלא ליפול לדעה המוטעית, שהואיל והגאולה השלימה תלויה בתשובה שלימה, ממילא מה לנו להילחם על כיבוש הארץ – נעשה תשובה שלימה והכל יסתדר מאליו בלא צורך במלחמות. דעה זו מנוגדת בתכלית לתורה, שכן התורה עצמה צוותה אותנו להילחם על הארץ (ומצווה זו מחייבת בכל הזמנים, כדברי הרמב"ן במצווה ד'). כלומר המלחמה במסירות נפש על הארץ היא חלק מהתיקון והתשובה, להראות בזה כי כל הארץ של הקב"ה והוא הנחיל אותה לנו, ומכוח מצוותו אנחנו כובשים ומיישבים את הארץ.
עובדה היא, שאחר חטא העגל והמרגלים לא צוותה התורה לעסוק בתשובה בלבד, אלא צוותה לכבוש את הארץ. וכל האומר שאין לנו לעסוק במלחמות אלא רק לחזור בתשובה, בבלי דעת הוא נמצא כופר בתורה.
המשבר מתוך חוסר הבנת הייעוד והמצווה
כאשר רוצים ליישב את הארץ ולהגן עליה מסיבה ביטחונית בלבד, בלא שהייעוד העיקרי יהיה ליישב את הארץ הקדושה כדבר ה', גם המקלט אינו בטוח דיו, והקשיים גוברים.
משל למה הדבר דומה, לאדם שבנה בית בקיץ, כשכל מגמתו היתה לחסות בצילו מהשמש הקופחת. אין פלא שבחורף הגשם ידלוף בו והרוח תפרוץ לתוכו, ובמהרה יתחילו להתגלות בו סדקים, מפני שלא הכינו כראוי את יסודותיו, ולא דאגו לבנותו בבידוד ואיטום כראוי.
וכך כאשר המגמה היא אך ורק להקים מקלט לעם היהודי, לא בונים את המדינה כראוי, אין מטפחים את רוחה ואת יעודה. וכשנדמה לרגע שניצלנו מאויבינו, רפיון וחולשה מתפשטים בכל הגופים שהיו אמורים לחזק את הלאומיות הישראלית. בית המשפט פוסק באופן קבוע בעד הערבים. צה"ל עוסק במטרות זרות לייעודו העיקרי, כגון קידום עמדות פמיניסטיות תוך עיסוק רב בשילוב בנות בחילות הקרביים, והתעמרות בחיילים הנאמנים ליהדותם. קציניו דואגים בעיקר לעתידם הפוליטי והכלכלי, תוך התעלמות משונאי ישראל הרוצים בכל לב לחסל את מדינת ישראל.
ומעל לכל, המדינאים עסוקים בשאלה איך נראה טוב יותר בעיני הגויים, ולשם כך מפיקים נסיגות מנחלת אבות. זה מה שהם עושים במקום לדאוג לחיזוקה של מדינת העם היהודי על ידי עידוד התיישבות בכל רחבי הארץ, ועל ידי התמודדות רצינית עם שאלת הערבים: כיצד מעודדים את הגירתם של אלה שאינם מזדהים עם המדינה כמדינת העם היהודי, וכיצד מסדירים את מעמדם של המזדהים עם מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, על פי כללי גר תושב. וכך מתקיימת בנו אזהרת התורה (במדבר לג, נה): "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה".
בין ישראל לעמים
אומות העולם עוסקים בביצור אומתם וארצם בלי שיזדקקו להסברים על הייעוד המיוחד שלהם. רצון הקיום הלאומי שלהם הוא טבעי. ואמנם כמו כל דבר טבעי, יש לו גבול, ומגיע זמן שהאומה מזדקנת, מאבדת את חיוניותה ומתפוררת, כפי שקרה לכל העמים העתיקים. שונה מהם עם ישראל שיש לו ייעוד נצחי הקשור בה' אלוקים חיים, ועל כן עם ישראל חי וקיים. אך עם זאת, רצון הקיום הפשוט שלו אינו מובן מאליו, וכשאינו מחובר לערכיו האלוקיים אינו מצליח להתקיים אפילו כאומה שפלה (אורות, מהלך האידיאות).
ועל כך בכה רבן יוחנן בן זכאי בעת חורבן בית המקדש, כשראה אישה עשירה מישראל כשהיא מלקטת שעורים בין גללי בהמתן של ערביים, ואמר: "אשריהם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום – אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום – מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה" (כתובות ס"ו, ב').
דורנו המיוחד
בדורות האחרונים החל ה' לפקוד את עמו. ולא בזכות צדקתנו ויושר לבבנו אנו יורשים את הארץ, אלא כדי לקיים את הדבר אשר נשבע לאבותינו (דברים ט), וכדי להפסיק את חילול ה' הנמשך כל עוד ישראל, בניו אהוביו של הקב"ה, שרויים בחרפת הגלות (יחזקאל ל"ו).
וכך האומה נבנית תחילה בצדדיה הלאומיים, בקיבוץ הגלויות, בהתבססות הריבונות ובהצמחת החקלאות והכלכלה, בלי שהקשר אל הקודש בולט כראוי. והדברים נעשים בדרך הטבע – שמתוך הקשיים הנוראיים שעם ישראל עובר, הצורך הנואש למצוא פתרון לקיומו, להישרדותו, הוליד את ההכרח לברוח מהגלות, ולבנות מקלט בארץ ישראל.
וככל שהערכים היהודיים מובלטים יותר, כך אנו נזקקים לפחות ייסורים כדי להמשיך לבנות את עצמנו בארץ. וככל שאנו מתכחשים לייעודנו, כך ייסורינו גוברים, כדי להכריחנו להמשיך לבנות את אומתנו, בחומר וברוח, לקראת תיקון העולם.
עבודתנו עתה
ועתה, עלינו להתבונן בייסורינו ולפעול בשני מישורים.
האחד, לטווח הקצר: להגביר את יצר הקיום הטבעי הלאומי שלנו, שהוא היסוד לתחילת צמיחת גאולתנו, ולתבוע הסקת מסקנות מהמשבר שאנו נמצאים בו, החלפת המנהיגים והגנרלים שכשלו, חשבון נפש על עמדותיה של מערכת המשפט, והכנת תוכניות אלטרנטיביות כוללות להתחזקות לאומית בכל השטחים – בחינוך לנוער ולמבוגרים, בכלכלה, בהתיישבות, בקליטת עלייה ובעזרה לזולת.
והשני, לטווח ארוך: להתגדל באמונה בה' ובהכרת ייעודם של ישראל, על ידי גילוי אור התורה בעולם, ויישומו בחיי הכלל והפרט, בשמירת המצוות והערכים, עד שיתקיימו בנו דברי הנביא ישעיה (ב, ב-ד): "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
