בפרשת השבוע שלנו, אנו נפגשים עם המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, מצוות קידוש החודש, כדברי רש"י הידועים בתחילת התורה:
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל?"…
חשוב לשים לב היטב לדברי רש"י, לפני כן היו מצוות, אך המצוות הללו ניתנו לנו כיחידים והם מצוות פרייה ורבייה, מצוות המילה ואיסור אכילת גיד הנשה (ע"פ ספר החינוך), אך מצוות קידוש החודש זו המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כאומה, כעם, כלאום.
ויש כאן אמירה יסודית, התורה איננה מצוות ליחידים, אלא התורה היא המצוות לעם ישראל, לכן אילולא טעמים אחרים לא היה צריך להתחיל את התורה אלא ממצווה זו.
מצווה ראשונה זו היא בניין אב לכל התורה כולה. ההתייחסות אלינו איננה כיחידים אלא כציבור. המציאות הציבורית שלנו היא שתקבע את התקדמות הגאולה, את הופעת ה' בעולם. כל מגמת היחידים היא להעלות את הציבור, את הכלל.
ביציאת מצרים נולד מושג חדש: עם ישראל, והוא שיקבל תורה, יגיע לארצו, יבנה מקדש ויתקן את העולם במלכות שד-י. ואסור בשום שלב לשכוח את זה: יחידים או קבוצות, גדולים וחכמים ככל שיהיו, לא יוכלו להביא גאולה.
לא לחינם המצווה הראשונה שניתנת היא מצוות קידוש החודש, הזמן שהוא מסגרת החיים הבסיסית ביותר שלנו, אנו חיים בעולם הזה בזמן, ובעצם האמירה של מצוות קידוש החודש, היא שהזמן, תלוי באומה, הזמן הוא איננו זמן פרטי. אנו חיים במסגרת לאומית וכל המצוות מעתה הם מצוות של האומה.
ואכן דווקא במצווה זו מדגישים חכמים ששום חכם פרטי אסור לו לצאת ממסגרת האומה, ועל כן פסקו חכמים כי קביעת החודש מחייבת גם אם בית הדין פסק לא נכון:
…אשר תקראו אותם במועדם, אותם אפילו שוגגין אותם אפילו מוטעים אותם אפילו אנוסין.
יתרה מכך, בשעה שעמד רבי יהושע בפני הבחירה האם לקבוע את יום הכיפורים לפי חשבונו, או להיענות לתביעת רבן גמליאל הנשיא ולבוא אליו ביום הכיפורים שחל להיות על פי חשבונו, הכריע כי לא ההכרעה הפרטית שלו, והאמת שלו, היא הקובעת אלא החלטת האומה, והגיע במקלו, בארנקו ובנעליו לרבן גמליאל הנשיא המייצג את האומה.
כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה והחל קובע לוח לעצמו נוהל נגדו מאבק חריף, שהאמירה הייתה שמי שמנהל זמן נפרד אין לו חלק באלוקי ישראל, כנגד זה זעקו כל הקהל:
געו כל העם בבכייה ואמרו: חס ושלום, יש לנו חלק בא-להי ישראל, וכל כך למה? משום שנאמר: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'
ה' הוא אלוקי ישראל, רק דרך האומה, דרך ירושלים המאחדת את האומה, יש חיבור לה'!
לא לחינם קיום מצווה זו תלוי בארץ ישראל, כדברי הרמב"ם:
ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד…ואני אוסיף לך ביאור אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים…
כי האומה, כגוף אחד, יכולה להופיע רק בארץ ישראל, כדברי הזוה"ק על המילים 'גוי אחד בארץ', בארץ עמא איקרון חד (בא"י עם ישראל נקראים אחד).
לכן פירוד מעם ישראל הוא פירוד מקב"ה, כדברי הרמב"ם:
הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא.
הרב קוק במאמרו על במותינו חללים, מדייק שמדובר באדם שלא עובר עברות ועושה כל המצוות, רק שלא מתחבר לעם ישראל, ועליו נאמר שאין לו חלק לעולם הבא.
על כן אנשים שעיקר השקעת המאמצים והזמן שלהם, ויותר מכך תשומת הלב שלהם נתונה לעבודת ה' הפרטית שלהם – לא מכוונים נכונה. מחשבות של הבל ופירוד לפרוש מן הציבור כדי לשמור על הטהרה והקדושה הפרטית – אין להם מקום. אם המכוונות שלנו הייתה איש איש על גן העדן הפרטי שלו היה מקום בעת התדרדרות המרחב הציבורי לפרוש ולהסתגר, אך אם העיקר הוא האומה, אזי עלינו לשקוד ולמסור את הנפש על בניית האומה והציבור.
מסופר שהרב קוק זצ"ל שהה בחברון יחד עם הרב חרל"פ זצ"ל ובמהלך ביקורם דרש ודיבר הרב זצ"ל באחד המקומות בהם התארחו. לאחר דבריו, אמר הרב חרל"פ לרב קוק שהדברים שאמר דומים מאוד לדברי רבי נחמן מברסלב, הרב קוק ענה לו בהתרגשות: "ר' יעקב משה (כך היה מכנה הרב זצ"ל באהבה ובחיבה את תלמידו חבירו הדגול), אבל אנו רוצים לבנות עם!" בדבריו אלה רצה הרב להגיד שאנחנו עוסקים בגאולת הכלל לעומת רבי נחמן שהתמקד בעניני הפרט.
אנו מתפללים פעם אחר פעם 'תן חלקנו בתורתך' – ויש כאן דגש חשוב, שאנחנו חלק ממשהו גדול, ורק מכוח היותו חלק ממנו, אנו מייחלים לקבל את חלקנו.
להבנה זו יש השלכה אדירה על כל לימוד התורה שלנו, על כל עבודת ה' שלנו, על כל שליחותינו בחיים. זו לא רק האמירה החבדי"ת הידועה 'לא מוותרים על אף יהודי', אלא הרבה יותר מכך: לא מוותרים על המדינה, על המרחב הציבורי, על הנהגת האומה.
הכוזרי כותב:
צריך היחיד לחשוב על חלקו בכלל למען ייתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו!
הרב שמעון שקופ כתב בהקדמתו ל'שערי יושר':
שכמו שבמעשה של הקב”ה בהבריאה כולה, וכן בכל רגע ורגע שהוא מקיים את העולם כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו כן רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו.
וכל מטרת השלימות הפרטית היא להיות לעזר וסיוע לאומה:
שלמות האדם היא שיהיה משתדל בשלמות עצמו הפרטית בכל האפשרי. אבל עם זה יהיה נגד עיניו כי אין שלמותו הפרטית נגמרת כי אם בשלמות הכלל כולו והצלחתו בהצלחה הלאומית הישראלית, ומזה יעלה לההצלחה האנושית בכללה. ויש מנחי שלא תשיאהו תשוקתו להשלמת הכלל למעט בשלמות עצמו במעשים טובים ומידות טובות. כי אי אפשר להצליח את הכלל כי אם בהיות כל אחד מפרטיו שלמים ומוצלחים. ולאידך גיסא לא יעלה על דעתו שיוכל לעלות על מעלת שלמותו בהיותו בלתי עורג בכל לב לשלמות הכללי והצלחתו. רק בהקבץ יחד זריזותו בשלמות הפרטית עם מעייניו לשלמות הכלל והצלחתו” אז יזכה לאושרו האמיתי.
החיילים המופלאים שלנו, שמניחים את חייהם הפרטיים בצד ויוצאים להילחם יודעים את זה, הם יודעים שהעיקר זו האומה, כמו שכתב גד עזרא הי"ד לארוסתו:
אני מרגיש מצד אחד, שאין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהקים איתך בית ומשפחה. אבל מצד שני, אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה, ולהכות את הנבלים האלה מכה גדולה כזו, כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד פיגוע וכו', ונהיה מוכנים לשלם את המחיר, ואני מוכן לשלם את המחיר הזה. אל תכעסי עלי, אבל ברגעים כאלה, הרגש הכלל-ישראלי הוא זה שאמור להוליך אותך, ועליך להלום בשעה הזו ברשעה כאילו אין לך חיים פרטיים.
החיילים יודעים, והשאלה האם אנחנו יודעים לחיות כך שמה שמטריד אותנו זה, האם תרמתי לכלל כמה שיותר? כמה שאני יכול ומסוגל?
ובאמת מי שזוכה לזה הוא זוכה לאושר ולשמחה הגדולה ביותר, כדברי הרב קוק:
האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי…
אנו לא נלחמים על חייו של אדם זה או אחר, אלא על כבודה של האומה שהוא כבוד ה'.
הצלת החטופים איננה כי אנו מרחמים על פלוני או אלמוני, ומשפחתו, אלא כי כשיש חטופים ביד האוייב האומה כולה מושפלת, העם לא שלם, השיקולים צריכים להיות כבוד האומה, ולא כאב וצער היחידים.
יהי רצון שנזכה לחיות בתודעה זו כל ימינו!
