חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

יומטוביאן

האם יש ב פניני הלכה שבת ה תיחסות לשאלה, האם באיזה אופן פיקוח נפש של בעלי חיים דוחה איסורי שבת? לא מצאתי בפרק על בעלי חיים. תודה רבה

יש רק היתרים ספציפיים של טלטול וחליבה, לא יותר מזה.

טלטול

בעלי חיים שאין הדרך להרימם לשעשוע הם 'מוקצה', כיוון שאין כל שימוש בגופם. אך כדי למנוע מהם צער, מותר לגרור אותם, וכשאין פתרון אחר מותר אף להרימם. לכן דג שקפץ מהאקווריום, מותר להחזירו כדי שלא ימות. וכן כשאחד מהדגים שבאקווריום מת, ויש חשש שידביק את שאר הדגים במחלתו, מותר להוציאו מן האקווריום כדי להצילם.

חליבה

אסור לחלוב בשבת פרה וכל בהמה ('מפרק' – 'דש'), אמנם כיוון שבלא לחלוב את הפרות יום שלם יסבלו מאוד, מותר לעשות זאת באיסור מדברי חכמים, כגון לחלוב לאיבוד על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל, או לומר לגוי לחלוב רגיל, או שיחלוב ישראל בעזרת מכונות שאיבה שמופעלות על ידי שעון שבת בדרך 'גרמא'.

וראה גם כאן – https://www.toraland.org.il/25499

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-07 07:23:46

שקית חימום בשבת

שלום וברכה, אנחנו לוחמים בשהייה מבצעית ארוכה בשטח. האם מותר להשתמש בשקיות חימום בשבת? תודה רבה

במקום מצווה, צורך גדול, או צער משמעותי שאדם חש בגופו, מותר לעשות שני איסורי חכמים. דרבנן אחד זה הפעלת השקית, ודרבנן שני זה הפעלתה בשינוי או על ידי שניים, ואם יש אתכם גוי, לכתחילה עדיף לבקש ממנו לעשות זאת, ואזי אין צורך בשינוי.

אם אין אפשרות להפעיל בדרבנן נוסף, אזי כשהקור משמעותי ניתן להחשיבכם כחולה שאין בו סכנה, שהתירו עבורו לעשות איסורי חכמים גם כאשר לא ניתן לעשותם בשינוי וכדומה. ואם הדבר נצרך לשם ערנות מבצעית, אזי יש בזה משום פיקוח נפש, ובוודאי מותר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-06 10:28:26

תרומות ומעשרות

יש לי גינה שיש בה צמחי מרפא לחליטות ולבשמים לשבתות איך מעשר מה אומר כל פעם שלוקח ענף .. יש גם זעתר קורנית טימין שלעיתים מתבל מזון בהם

צמחים שנועדו למרפא או לריח או לצבע ונוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן דין עלי גת. גם המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות.

גם מיני תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אלא משמשים לנתינת טעם, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה – פטורים מתרו"מ. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט – חייבים בתרו"מ, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם.

עלי נענע שרבים נוהגים להטעים בהם משקה, ויש שגם אוכלים אותם כחלק מהסלט: אם שתלם לאכילה – חייבים בתרו"מ, ואם להטעמה בלבד – פטורים, ובספק יפריש בלא ברכה.

אם הגינה מחוץ לבית צריך להפריש תרומות ומעשרות כרגיל בכל פעם שאתה קוטף. אביא לך את נוסח ההפרשה עם הסבר:

סדר ההפרשה

א. את התרומות והמעשרות צריך להפריש כסדר:

תחילה מפרישים לתרומה גדולה כלשהו מהפירות (בנוסח להלן – "החלק הנוסף על אחד ממאה").

לאחר מכן מפרישים מעשר ראשון עבור הלוי (10% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה עם עוד תשעה חלקים כמוהו").

מתוך המעשר הראשון מפריש כיום בעל הפירות במקום הלוי תרומת מעשר (10% מהמעשר הראשון, שהוא 1% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה". נמצא שנשאר ללוי 9% מכלל הפירות).

בסוף מפרישים מעשר שני או מעשר עני, לפי שנת הפרי (בנוסח – "מעשר ממה שנותר". כיוון שנשארו לאחר הפרשת המעשר הראשון 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, מעשר זה הוא 9% מהפירות).

ב. את שתי התרומות (אחוז ומשהו) מוציאים בפועל מתוך הפירות, וכיוון שיש בהן קדושה, עוטפים אותן ומניחים בפח. ואילו את המעשר ללוי ולעני לא מוציאים בפועל בשעת ההפרשה, אלא מייחדים להם מקום באחד הצדדים של הפירות, ולאחר מכן ייתן אותם או את שוויים ללוי ולעני (עי' לעיל ט, יח). גם לפירות המעשר השני מייחדים מקום בשעת ההפרשה, ולאחר מכן פודים אותם על פרוטה.

נוסח ההפרשה עם פירוש

ג. מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". כאשר לא ברור שצריך להפריש תרו"מ מהפירות, לא מברכים.

נוטלים מעט יותר מאחוז אחד מהפירות המיועד לתרומה גדולה ותרומת מעשר, מפרידים אותו משאר הפירות, ואומרים: "החלק הנוסף על אחד ממאה ממה שהפרשתי שנמצא בצד ימין שלי, יהיה 'תרומה גדולה' (בכך מייחדים מקום לחלק הנוסף על האחוז בצד ימין של כלל הפירות המיועדים לתרומות).

האחד ממאה שנשאר כאן (הוא האחוז שהפרדנו מכלל הפירות המיועד לתרומת מעשר שתופרש להלן מתוך המעשר הראשון) עם עוד תשעה חלקים כמוהו (היינו 9% המיועדים למעשר ראשון) בצד ימין של הפירות הללו (היינו כלל הפירות המיועדים לאכילה) יהיו 'מעשר ראשון' (בכך מייחדים מקום לפירות המיועדים למעשר ראשון, שאותם או את שוויים ייתן אח"כ ללוי).

אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון ומונח מופרד מהפירות (הוא האחוז שהופרד מתחילה מכלל הפירות, ועדיין נחשב בכלל המעשר הראשון), הרי הוא 'תרומת מעשר' (ובכך הפרשנו תרומת מעשר מהמעשר הראשון. אחר כך עוטפים את התרומות ומניחים אותן בפח).

מעשר ממה שנותר (10% ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו. וכיוון שהפרשנו מעשר ללוי, נותרו 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, ומעשר מהם הינו 9%) בצד השמאלי של הפירות יהיה 'מעשר שני' (בכך מייחדים מקום למעשר שני בשנים א' ב' ד' ה') / 'מעשר עני' (בשנים ג' ו'). (כאשר יש ספק לאיזו שנה שייכים הפירות, יאמר לאחר הפרשת מעשר שני – "ואם הם חייבים במעשר עני, הרי הם מעשר עני". להלן, ו).

ד. בשנים של מעשר עני, מסיימים כאן את ההפרשה, וייתן אחר כך את הפירות או את שוויים לעני. ובשנים של מעשר שני, יש לפדות את הפירות כדי להוציאם לחולין:

אם ההפרשה נעשית מפירות שוודאי אינם מעושרים, וברור שהם משנה שמפרישים בה 'מעשר שני', יש לברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני". ואם יש ספק בדבר, פודים בלא ברכה. ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה לפירות שייחדנו להם מקום בצד שמאל של כלל הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (עי' לעיל ט, לא-לז. אם פודהו על מאכל, יאמר: "יהיה מחולל על מאכל זה").

ה. כאשר אדם פודה את המעשר השני על מטבע של חברו, או כאשר פירות המעשר השני שווים יותר מפרוטה אחת אבל פחות מארבע פרוטות (פרוטה שווה בין חמש לעשר אגורות. הערך משתנה מעט מתקופה לתקופה), לא מוסיפים חומש, ולכן יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה מן המטבע שייחדתי/שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני". ואם הוסיף בטעות "הוא וחומשו" – יצא.

ו. שנות השמיטה הבאות הן תשפ"ט, תשצ"ו וכן הלאה. המסופק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת מעשר שני או מעשר עני, יפריש מספק את שני המעשרות. את המעשר שני יפדה על פרוטה, ואת המעשר עני ייתן לעני. והרוצה להקל, רשאי להפריש מעשר שני בלבד.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-05 18:17:56

פדיון מעשר שני

שלום, בהמשך לתשובה שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת? התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)." רציתי לשאול בכל זאת, הרי להחליט שמעשר שני היום שווה רק פרוטה זה דבר אחד, אבל להגיד שמה שכבר החלטתי ששווה עשר פרוטות למשל ולהגיד שעכשיו הוא שווה פרוטה זה כבר לא הגיוני לכאורה! תודה מראש כבוד הרב

כסף שלא ניתן להשתמש בו, לא שווה יותר מפרוטה. לכן אין הבדל בין המקרים, שכן כמו שבגלל שהמעשר השני הולך לאבדון, הוא כבר לא שווה יותר מפרוטה, כך גם הפרוטות שיש במטבע פדיון המעשר – שמכיוון שאיננו יכולים להשתמש בפרוטות אלו, אינם שווים יותר מפרוטה, ולכן פעמיים בשנה מחללים אותן על מאכל בשווי פרוטה ומאבדים אותו. וכשם שניתן לחללן על מאכל בשווי פרוטה, כי כך הוא שוויין משום שאין אפשרות לממש את השווי העקרוני שלהם, כך ניתן לחללן על פרוטה שבטבע אחר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-09 10:00:03

פדיון מעשר שני

שלום כבוד הרב! בפניני הלכה כשרות א' נכתב: "יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה". לא הצלחתי להבין איך אפשר לפדות כמה פרוטות על פרוטה אחת? למה זה הגיוני? תודה מראש!

שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת?

התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)."

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-08 14:39:42

יש לך שאלה?

פרשת בא – אני שייך לעם!

לפרשת בשלח>>

בפרשת השבוע שלנו, אנו נפגשים עם המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, מצוות קידוש החודש, כדברי רש"י הידועים בתחילת התורה:

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל?"…

חשוב לשים לב היטב לדברי רש"י, לפני כן היו מצוות, אך המצוות הללו ניתנו לנו כיחידים והם מצוות פרייה ורבייה, מצוות המילה ואיסור אכילת גיד הנשה (ע"פ ספר החינוך), אך מצוות קידוש החודש זו המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כאומה, כעם, כלאום.

ויש כאן אמירה יסודית, התורה איננה מצוות ליחידים, אלא התורה היא המצוות לעם ישראל, לכן אילולא טעמים אחרים לא היה צריך להתחיל את התורה אלא ממצווה זו.

מצווה ראשונה זו היא בניין אב לכל התורה כולה. ההתייחסות אלינו איננה כיחידים אלא כציבור. המציאות הציבורית שלנו היא שתקבע את התקדמות הגאולה, את הופעת ה' בעולם. כל מגמת היחידים היא להעלות את הציבור, את הכלל.

ביציאת מצרים נולד מושג חדש: עם ישראל, והוא שיקבל תורה, יגיע לארצו, יבנה מקדש ויתקן את העולם במלכות שד-י. ואסור בשום שלב לשכוח את זה: יחידים או קבוצות, גדולים וחכמים ככל שיהיו, לא יוכלו להביא גאולה.

לא לחינם המצווה הראשונה שניתנת היא מצוות קידוש החודש, הזמן שהוא מסגרת החיים הבסיסית ביותר שלנו, אנו חיים בעולם הזה בזמן, ובעצם האמירה של מצוות קידוש החודש, היא שהזמן, תלוי באומה, הזמן הוא איננו זמן פרטי. אנו חיים במסגרת לאומית וכל המצוות מעתה הם מצוות של האומה.

ואכן דווקא במצווה זו מדגישים חכמים ששום חכם פרטי אסור לו לצאת ממסגרת האומה, ועל כן פסקו חכמים כי קביעת החודש מחייבת גם אם בית הדין פסק לא נכון:

…אשר תקראו אותם במועדם, אותם אפילו שוגגין אותם אפילו מוטעים אותם אפילו אנוסין.

יתרה מכך, בשעה שעמד רבי יהושע בפני הבחירה האם לקבוע את יום הכיפורים לפי חשבונו, או להיענות לתביעת רבן גמליאל הנשיא ולבוא אליו ביום הכיפורים שחל להיות על פי חשבונו, הכריע כי לא ההכרעה הפרטית שלו, והאמת שלו, היא הקובעת אלא החלטת האומה, והגיע במקלו, בארנקו ובנעליו לרבן גמליאל הנשיא המייצג את האומה.

כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה והחל קובע לוח לעצמו נוהל נגדו מאבק חריף, שהאמירה הייתה שמי שמנהל זמן נפרד אין לו חלק באלוקי ישראל, כנגד זה זעקו כל הקהל:

געו כל העם בבכייה ואמרו: חס ושלום, יש לנו חלק בא-להי ישראל, וכל כך למה? משום שנאמר: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'

ה' הוא אלוקי ישראל, רק דרך האומה, דרך ירושלים המאחדת את האומה, יש חיבור לה'!

לא לחינם קיום מצווה זו תלוי בארץ ישראל, כדברי הרמב"ם:

ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד…ואני אוסיף לך ביאור אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים…

כי האומה, כגוף אחד, יכולה להופיע רק בארץ ישראל, כדברי הזוה"ק על המילים 'גוי אחד בארץ', בארץ עמא איקרון חד (בא"י עם ישראל נקראים אחד).

לכן פירוד מעם ישראל הוא פירוד מקב"ה, כדברי הרמב"ם:

הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא.

הרב קוק במאמרו על במותינו חללים, מדייק שמדובר באדם שלא עובר עברות ועושה כל המצוות, רק שלא מתחבר לעם ישראל, ועליו נאמר שאין לו חלק לעולם הבא.

על כן אנשים שעיקר השקעת המאמצים והזמן שלהם, ויותר מכך תשומת הלב שלהם נתונה לעבודת ה' הפרטית שלהם – לא מכוונים נכונה. מחשבות של הבל ופירוד לפרוש מן הציבור כדי לשמור על הטהרה והקדושה הפרטית – אין להם מקום. אם המכוונות שלנו הייתה איש איש על גן העדן הפרטי שלו היה מקום בעת התדרדרות המרחב הציבורי לפרוש ולהסתגר, אך אם העיקר הוא האומה, אזי עלינו לשקוד ולמסור את הנפש על בניית האומה והציבור.

מסופר שהרב קוק זצ"ל שהה בחברון יחד עם הרב חרל"פ זצ"ל ובמהלך ביקורם דרש ודיבר הרב זצ"ל באחד המקומות בהם התארחו. לאחר דבריו, אמר הרב חרל"פ לרב קוק שהדברים שאמר דומים מאוד לדברי רבי נחמן מברסלב, הרב קוק ענה לו בהתרגשות: "ר' יעקב משה (כך היה מכנה הרב זצ"ל באהבה ובחיבה את תלמידו חבירו הדגול), אבל אנו רוצים לבנות עם!" בדבריו אלה רצה הרב להגיד שאנחנו עוסקים בגאולת הכלל לעומת רבי נחמן שהתמקד בעניני הפרט.

אנו מתפללים פעם אחר פעם 'תן חלקנו בתורתך' – ויש כאן דגש חשוב, שאנחנו חלק ממשהו גדול, ורק מכוח היותו חלק ממנו, אנו מייחלים לקבל את חלקנו.

להבנה זו יש השלכה אדירה על כל לימוד התורה שלנו, על כל עבודת ה' שלנו, על כל שליחותינו בחיים. זו לא רק האמירה החבדי"ת הידועה 'לא מוותרים על אף יהודי', אלא הרבה יותר מכך: לא מוותרים על המדינה, על המרחב הציבורי, על הנהגת האומה.

הכוזרי כותב:

צריך היחיד לחשוב על חלקו בכלל למען ייתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו!

הרב שמעון שקופ כתב בהקדמתו ל'שערי יושר':

שכמו שבמעשה של הקב”ה בהבריאה כולה, וכן בכל רגע ורגע שהוא מקיים את העולם כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו כן רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו.

וכל מטרת השלימות הפרטית היא להיות לעזר וסיוע לאומה:

שלמות האדם היא שיהיה משתדל בשלמות עצמו הפרטית בכל האפשרי. אבל עם זה יהיה נגד עיניו כי אין שלמותו הפרטית נגמרת כי אם בשלמות הכלל כולו והצלחתו בהצלחה הלאומית הישראלית,  ומזה יעלה לההצלחה האנושית בכללה. ויש מנחי שלא תשיאהו תשוקתו להשלמת הכלל למעט בשלמות עצמו במעשים טובים ומידות טובות. כי אי אפשר להצליח את הכלל כי אם בהיות כל אחד מפרטיו שלמים ומוצלחים. ולאידך גיסא לא יעלה על דעתו שיוכל לעלות על מעלת שלמותו בהיותו בלתי עורג בכל לב לשלמות הכללי והצלחתו. רק בהקבץ יחד זריזותו בשלמות הפרטית עם מעייניו לשלמות הכלל והצלחתו” אז יזכה לאושרו האמיתי.

החיילים המופלאים שלנו, שמניחים את חייהם הפרטיים בצד ויוצאים להילחם יודעים את זה, הם יודעים שהעיקר זו האומה, כמו שכתב גד עזרא הי"ד לארוסתו:

אני מרגיש מצד אחד, שאין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהקים איתך בית ומשפחה. אבל מצד שני, אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה, ולהכות את הנבלים האלה מכה גדולה כזו, כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד פיגוע וכו', ונהיה מוכנים לשלם את המחיר, ואני מוכן לשלם את המחיר הזה. אל תכעסי עלי, אבל ברגעים כאלה, הרגש הכלל-ישראלי הוא זה שאמור להוליך אותך, ועליך להלום בשעה הזו ברשעה כאילו אין לך חיים פרטיים.

החיילים יודעים, והשאלה האם אנחנו יודעים לחיות כך שמה שמטריד אותנו זה, האם תרמתי לכלל כמה שיותר? כמה שאני יכול ומסוגל?

ובאמת מי שזוכה לזה הוא זוכה לאושר ולשמחה הגדולה ביותר, כדברי הרב קוק:

האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי…

אנו לא נלחמים על חייו של אדם זה או אחר, אלא על כבודה של האומה שהוא כבוד ה'.

הצלת החטופים איננה כי אנו מרחמים על פלוני או אלמוני, ומשפחתו, אלא כי כשיש חטופים ביד האוייב האומה כולה מושפלת, העם לא שלם, השיקולים צריכים להיות כבוד האומה, ולא כאב וצער היחידים.

יהי רצון שנזכה לחיות בתודעה זו כל ימינו!

 

 

 

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן