בסוף פרשת השבוע אנו מוצאים את ההבטחה האלוקית למחות את עמלק:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".
יש כאן הבטחה אלוקית למחות את עמלק, אבל מיד לאחר מכן אומר משה רבנו:
"ויֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר"
ולכאורה יש מקום לשאול אם ה' ישמיד את עמלק, אז איך תהיה מלחמה בעמלק בכל הדורות הרי הוא יושמד?
ולענ"ד ניתן לענות שתי תשובות:
האחת, מבוססת על דברים שכתבו כמה מן האחרונים, שעמלק איננו אומה ספציפית, אלא כל עם שחורט על דגלו השמדת ישראל הוא עמלק.
כמו שהביא הרב יוסף דב סולובייציק בספרו "איש אמונה" בשם אביו הרב משה, כי כל מי ומי הקם להכחיד את עם ישראל ללא סיבה מובנת, לא לשם הרחבת גבול ולא לשם אוצרות הטבע, או להשיג נמל ים למען מסחר בינלאומי וכיו"ב אלא "שנאה לשם שנאה", הרי בזה עצמו מוכח עליו כי הוא מזרע עמלק, אשר גם הוא התקיף אותנו לראשונה בימי משה ללא שום סיבה. "כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל, הופכת ע"פ ההלכה [להיות] עמלק".
וראייתו מהרמב"ם, שכאשר הרמב"ם הזכיר דין "לא תחיה כל נשמה" לעניין שבע אומות שהיו בארץ כנען, סיים דבריו בסיכום "וכבר אבד זכרם", לעומת זאת כאשר הזכיר מצות מחיית עמלק, סעיף אחד אח"כ, לא סיכם דבריו "וכבר אבד זכרם". והוא פלא. כי הרמב"ם ידוע בסדרנותו ועריכת דבריו באופן ההגיוני ביותר. אם היה חושב על עמלק שגם הם אבדו מהעולם כאומה ואין אפשרות בידינו לזהותם, מדוע לא המתין בכתיבת המלים "וכבר אבד זכרם" עד סוף הלכה ה, ובזה יכלול יחד גם ז' עמים וגם עמלק באומרו שאין בידינו לקיים מצוה גדולה זו? אלא מובן לנו מדבריו שבאמת אפשר לזהות בימינו מי הוא מזרע עמלק, וקיימת גם בימינו האפשרות לקיים מצות הכחדת אומה שפלה זו.
ולכאורה, גם מהר"ל סבור כך, שהרי ישנה שאלה עתיקה. המלך אחשוורוש נתן רשות ליהודים לקום ולהרוג את כל הצוררים אותם, ואמנם הרגו גברים נשים וטף במספר שבעים וחמשה אלף, מדוע לא היה להם די בהריגת הגברים הצוררים? משום מה להרוג גם הנשים והטף? מסביר המהר"ל:
"ולא תאמר שלא היה צריך להם אלא להשיב [כלומר לבטל] את הספרים [שנכתבו בתחילה להרוג את היהודים] ולא יהרגו שונאיהם. אבל מה שיהרגו הם שונאיהם, למה להם זה? ועל זה אמר 'לעמוד על נפשם' כי ההריגה בשונאיהם זה רק שעומדים [ישראל] על נפשם. כי ישראל כאשר הם בגלות, אם יש שונא להם כמו שהם אלו, הם מזרע עמלק האגגי כאשר הוא צורר ישראל, ותמיד הם עומדים לכלות ישראל וכו' ותמיד יחשבו להפילם".
וכעין זה כתב הרש"ר הירש:
ולאו דווקא אותו עמלק וצאצאיו הגזעיים, אלא כל אותם הגויים והממלכות הממשיכים במורשת העמלקית והינם צאצאי עמלק ברוחם ובאופיים.
וכך כתב במפורש המלבי"ם:
ורמז גם כן שבכל דור ודור יעמדו צוררי ישראל להשמידם, וצוררי ה' ומכחישי שמו, שכולם שרש פורה ראש ולענה מעמלק, ובאחרית הימים ישמידם [ה'] מתחת שמי ה'.
ה'עמלקיות' מתפרשת על פי אחרונים אלו, כשנאה תהומית לישראל, ללא פשר וללא… סכסוך גבולות או מרחב מחיה. בשפת ימינו זו האנטישמיות, השנאה הכבושה כלפי עם ישראל באשר הוא!
מכאן שאין סיכוי לרצות את העמלקיות, להתפשר או להתפייס עמה! "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" – ועם הלכה אין מתווכחים! קביעה זו היא מעין 'חוק איתני טבע' שצריך לדעת לחיות עמו, להילחם בו, להדביר אותו – אך לא להיכנע או להשלים עימו.
וגזירה מגבוה היא שהעמלקיות תהיה כרוכה בעקבנו עד… דורו של משיח. כך אמרו במדרש:
"מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר; ר' אלעזר המודעי אומר: מדורו של משה ומדורו של שמואל; ר' אליעזר אומר: מדורו של משיח…"
והדבר רלוונטי מאד לימים אלו, ויאירו את עיננו דברי הרב אלעזר אזכרי, מגדולי הדור בתקופת אריז"ל, שכתב בספר חרדים:
וכי היכי דבביאה ראשונה [לארץ ישראל] בא עמלק, הכי נמי בקיבוץ גליות, כשרוצים לבוא לארץ ישראל, עמלק מזדמן להם בדרך, וכאשר עינינו רואות היום תמיד. ירא ה' וישפוט!
וממילא המלחמה בעמלק של דורנו צריכה להיות השמדה מוחלטת, יש ששואלים על המוסריות של האמירה, וכבר דנו בכך רבים, אך כמדומני שבדורנו, אנו מבינים זאת היטב, שיש עם שמחנך את ילדיו, מיום הולדתם, על שנאת ישראל והשמדתם, שיש עם שכל תרבותו, היא תרבות השהידים, שגיבוריו הם רוצחים אכזריים ואנסים, עם שכל כולו רשע ושנאה, צריך לכלות את כולו, הטף ועד זקן, כי כולם כולם, תומכי טרור, מחנכים לטרור, זו גאוותם, זה אושרם ותפארתם, זה החינוך שעובר מדור לדור.
התשובה השנייה היא שאכן עמלק יתכלה, אבל עדיין מלחמה לה' בעמלק מדור דור, כי גם שעמלק כלו, עדיין יכול להישאר 'זכר עמלק', ומהו זכר עמלק, מסביר הרש"ר הירש:
את זכר עמלק – הדבר המעמיד בסכנה את עתידה המוסרי של האנושות אינו עמלק אלא ״זכר עמלק״, תהילת זכרו של עמלק. כל עוד דברי הימים של האנושות מייחסים כבוד לגיבורי החרב, וכל עוד שחונקי ורוצחי אושר המין האנושי לא אבד זכרם, הרי שהדורות הבאים יביטו בהערצה על בעלי הזרוע האלה הידועים לשמצה, וזכרם יעורר את השאיפה ללכת בעקבותיהם במעשי אלימות ותהילה.
רק כאשר תיעשה תורת ה׳ המוסרית לאמת המידה היחידה לכולם, בין גדולים בין קטנים; וההכרה המוסרית תגדל בעולם ביחס ישיר, ולא הפוך, אל הגבורה והגדולה; וככל שיהיה האדם גדול וגיבור יותר; כן ייסלח לו פחות על משגה כלשהו בחוקי המוסר – אז ורק אז תעבור לעולמים ממשלת עמלק מן הארץ.
כאן מפרש הכתוב שזוהי תכליתה הסופית של השגחת ה׳ בהיסטוריה, לאחר שעמלק הוחלש בפעם הראשונה: ״כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים״. גם בתהילים מובע הרעיון בקצרה, שרק כאשר יאבד זכר החורבנות והכיבושים, יאבדו הם עצמם: ״אָבַד זִכְרָם הֵמָּה״!
המלחמה צריכה להיות מלחמת חורמה, בכל אלו, שמחזקים את הטרור, בכל אלו שרואים ברשעים דמויות להערצה, גם הפירוש הזה של הרש"ר הירש מחייב אותנו מלחמת חורמה לא רק בטרוריסטים אלא בכל מעריציהם ותומכיהם, שזה רוב ככל עם הרשע והרצח הפלשתיני.
בימים אלו, ימים גדולים וכואבים, אנו צריכים לדעת את צדקת דרכנו ואת חובתנו למחות את זכר עמלק מתחת השמיים!
יהי רצון שעם ישראל כולו ומנהיגיו יבינו את שליחותינו ותפקידנו!
לתוספת העמקה בהתמודדות עם השאלה המוסרית ממליץ לראות את השיחה הזאת:
