חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

יומטוביאן

האם יש ב פניני הלכה שבת ה תיחסות לשאלה, האם באיזה אופן פיקוח נפש של בעלי חיים דוחה איסורי שבת? לא מצאתי בפרק על בעלי חיים. תודה רבה

יש רק היתרים ספציפיים של טלטול וחליבה, לא יותר מזה.

טלטול

בעלי חיים שאין הדרך להרימם לשעשוע הם 'מוקצה', כיוון שאין כל שימוש בגופם. אך כדי למנוע מהם צער, מותר לגרור אותם, וכשאין פתרון אחר מותר אף להרימם. לכן דג שקפץ מהאקווריום, מותר להחזירו כדי שלא ימות. וכן כשאחד מהדגים שבאקווריום מת, ויש חשש שידביק את שאר הדגים במחלתו, מותר להוציאו מן האקווריום כדי להצילם.

חליבה

אסור לחלוב בשבת פרה וכל בהמה ('מפרק' – 'דש'), אמנם כיוון שבלא לחלוב את הפרות יום שלם יסבלו מאוד, מותר לעשות זאת באיסור מדברי חכמים, כגון לחלוב לאיבוד על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל, או לומר לגוי לחלוב רגיל, או שיחלוב ישראל בעזרת מכונות שאיבה שמופעלות על ידי שעון שבת בדרך 'גרמא'.

וראה גם כאן – https://www.toraland.org.il/25499

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-07 07:23:46

שקית חימום בשבת

שלום וברכה, אנחנו לוחמים בשהייה מבצעית ארוכה בשטח. האם מותר להשתמש בשקיות חימום בשבת? תודה רבה

במקום מצווה, צורך גדול, או צער משמעותי שאדם חש בגופו, מותר לעשות שני איסורי חכמים. דרבנן אחד זה הפעלת השקית, ודרבנן שני זה הפעלתה בשינוי או על ידי שניים, ואם יש אתכם גוי, לכתחילה עדיף לבקש ממנו לעשות זאת, ואזי אין צורך בשינוי.

אם אין אפשרות להפעיל בדרבנן נוסף, אזי כשהקור משמעותי ניתן להחשיבכם כחולה שאין בו סכנה, שהתירו עבורו לעשות איסורי חכמים גם כאשר לא ניתן לעשותם בשינוי וכדומה. ואם הדבר נצרך לשם ערנות מבצעית, אזי יש בזה משום פיקוח נפש, ובוודאי מותר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-06 10:28:26

תרומות ומעשרות

יש לי גינה שיש בה צמחי מרפא לחליטות ולבשמים לשבתות איך מעשר מה אומר כל פעם שלוקח ענף .. יש גם זעתר קורנית טימין שלעיתים מתבל מזון בהם

צמחים שנועדו למרפא או לריח או לצבע ונוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן דין עלי גת. גם המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות.

גם מיני תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אלא משמשים לנתינת טעם, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה – פטורים מתרו"מ. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט – חייבים בתרו"מ, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם.

עלי נענע שרבים נוהגים להטעים בהם משקה, ויש שגם אוכלים אותם כחלק מהסלט: אם שתלם לאכילה – חייבים בתרו"מ, ואם להטעמה בלבד – פטורים, ובספק יפריש בלא ברכה.

אם הגינה מחוץ לבית צריך להפריש תרומות ומעשרות כרגיל בכל פעם שאתה קוטף. אביא לך את נוסח ההפרשה עם הסבר:

סדר ההפרשה

א. את התרומות והמעשרות צריך להפריש כסדר:

תחילה מפרישים לתרומה גדולה כלשהו מהפירות (בנוסח להלן – "החלק הנוסף על אחד ממאה").

לאחר מכן מפרישים מעשר ראשון עבור הלוי (10% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה עם עוד תשעה חלקים כמוהו").

מתוך המעשר הראשון מפריש כיום בעל הפירות במקום הלוי תרומת מעשר (10% מהמעשר הראשון, שהוא 1% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה". נמצא שנשאר ללוי 9% מכלל הפירות).

בסוף מפרישים מעשר שני או מעשר עני, לפי שנת הפרי (בנוסח – "מעשר ממה שנותר". כיוון שנשארו לאחר הפרשת המעשר הראשון 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, מעשר זה הוא 9% מהפירות).

ב. את שתי התרומות (אחוז ומשהו) מוציאים בפועל מתוך הפירות, וכיוון שיש בהן קדושה, עוטפים אותן ומניחים בפח. ואילו את המעשר ללוי ולעני לא מוציאים בפועל בשעת ההפרשה, אלא מייחדים להם מקום באחד הצדדים של הפירות, ולאחר מכן ייתן אותם או את שוויים ללוי ולעני (עי' לעיל ט, יח). גם לפירות המעשר השני מייחדים מקום בשעת ההפרשה, ולאחר מכן פודים אותם על פרוטה.

נוסח ההפרשה עם פירוש

ג. מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". כאשר לא ברור שצריך להפריש תרו"מ מהפירות, לא מברכים.

נוטלים מעט יותר מאחוז אחד מהפירות המיועד לתרומה גדולה ותרומת מעשר, מפרידים אותו משאר הפירות, ואומרים: "החלק הנוסף על אחד ממאה ממה שהפרשתי שנמצא בצד ימין שלי, יהיה 'תרומה גדולה' (בכך מייחדים מקום לחלק הנוסף על האחוז בצד ימין של כלל הפירות המיועדים לתרומות).

האחד ממאה שנשאר כאן (הוא האחוז שהפרדנו מכלל הפירות המיועד לתרומת מעשר שתופרש להלן מתוך המעשר הראשון) עם עוד תשעה חלקים כמוהו (היינו 9% המיועדים למעשר ראשון) בצד ימין של הפירות הללו (היינו כלל הפירות המיועדים לאכילה) יהיו 'מעשר ראשון' (בכך מייחדים מקום לפירות המיועדים למעשר ראשון, שאותם או את שוויים ייתן אח"כ ללוי).

אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון ומונח מופרד מהפירות (הוא האחוז שהופרד מתחילה מכלל הפירות, ועדיין נחשב בכלל המעשר הראשון), הרי הוא 'תרומת מעשר' (ובכך הפרשנו תרומת מעשר מהמעשר הראשון. אחר כך עוטפים את התרומות ומניחים אותן בפח).

מעשר ממה שנותר (10% ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו. וכיוון שהפרשנו מעשר ללוי, נותרו 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, ומעשר מהם הינו 9%) בצד השמאלי של הפירות יהיה 'מעשר שני' (בכך מייחדים מקום למעשר שני בשנים א' ב' ד' ה') / 'מעשר עני' (בשנים ג' ו'). (כאשר יש ספק לאיזו שנה שייכים הפירות, יאמר לאחר הפרשת מעשר שני – "ואם הם חייבים במעשר עני, הרי הם מעשר עני". להלן, ו).

ד. בשנים של מעשר עני, מסיימים כאן את ההפרשה, וייתן אחר כך את הפירות או את שוויים לעני. ובשנים של מעשר שני, יש לפדות את הפירות כדי להוציאם לחולין:

אם ההפרשה נעשית מפירות שוודאי אינם מעושרים, וברור שהם משנה שמפרישים בה 'מעשר שני', יש לברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני". ואם יש ספק בדבר, פודים בלא ברכה. ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה לפירות שייחדנו להם מקום בצד שמאל של כלל הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (עי' לעיל ט, לא-לז. אם פודהו על מאכל, יאמר: "יהיה מחולל על מאכל זה").

ה. כאשר אדם פודה את המעשר השני על מטבע של חברו, או כאשר פירות המעשר השני שווים יותר מפרוטה אחת אבל פחות מארבע פרוטות (פרוטה שווה בין חמש לעשר אגורות. הערך משתנה מעט מתקופה לתקופה), לא מוסיפים חומש, ולכן יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה מן המטבע שייחדתי/שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני". ואם הוסיף בטעות "הוא וחומשו" – יצא.

ו. שנות השמיטה הבאות הן תשפ"ט, תשצ"ו וכן הלאה. המסופק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת מעשר שני או מעשר עני, יפריש מספק את שני המעשרות. את המעשר שני יפדה על פרוטה, ואת המעשר עני ייתן לעני. והרוצה להקל, רשאי להפריש מעשר שני בלבד.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-05 18:17:56

פדיון מעשר שני

שלום, בהמשך לתשובה שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת? התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)." רציתי לשאול בכל זאת, הרי להחליט שמעשר שני היום שווה רק פרוטה זה דבר אחד, אבל להגיד שמה שכבר החלטתי ששווה עשר פרוטות למשל ולהגיד שעכשיו הוא שווה פרוטה זה כבר לא הגיוני לכאורה! תודה מראש כבוד הרב

כסף שלא ניתן להשתמש בו, לא שווה יותר מפרוטה. לכן אין הבדל בין המקרים, שכן כמו שבגלל שהמעשר השני הולך לאבדון, הוא כבר לא שווה יותר מפרוטה, כך גם הפרוטות שיש במטבע פדיון המעשר – שמכיוון שאיננו יכולים להשתמש בפרוטות אלו, אינם שווים יותר מפרוטה, ולכן פעמיים בשנה מחללים אותן על מאכל בשווי פרוטה ומאבדים אותו. וכשם שניתן לחללן על מאכל בשווי פרוטה, כי כך הוא שוויין משום שאין אפשרות לממש את השווי העקרוני שלהם, כך ניתן לחללן על פרוטה שבטבע אחר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-09 10:00:03

פדיון מעשר שני

שלום כבוד הרב! בפניני הלכה כשרות א' נכתב: "יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה". לא הצלחתי להבין איך אפשר לפדות כמה פרוטות על פרוטה אחת? למה זה הגיוני? תודה מראש!

שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת?

התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)."

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-08 14:39:42

יש לך שאלה?

פרשת בשלח – מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר

בסוף פרשת השבוע אנו מוצאים את ההבטחה האלוקית למחות את עמלק:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

יש כאן הבטחה אלוקית למחות את עמלק, אבל מיד לאחר מכן אומר משה רבנו:

"ויֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר"

ולכאורה יש מקום לשאול אם ה' ישמיד את עמלק, אז איך תהיה מלחמה בעמלק בכל הדורות הרי הוא יושמד?

ולענ"ד ניתן לענות שתי תשובות:

האחת, מבוססת על דברים שכתבו כמה מן האחרונים, שעמלק איננו אומה ספציפית, אלא כל עם שחורט על דגלו השמדת ישראל הוא עמלק.

כמו שהביא הרב יוסף דב סולובייציק בספרו "איש אמונה" בשם אביו הרב משה, כי כל מי ומי הקם להכחיד את עם ישראל ללא סיבה מובנת, לא לשם הרחבת גבול ולא לשם אוצרות הטבע, או להשיג נמל ים למען מסחר בינלאומי וכיו"ב אלא "שנאה לשם שנאה", הרי בזה עצמו מוכח עליו כי הוא מזרע עמלק, אשר גם הוא התקיף אותנו לראשונה בימי משה ללא שום סיבה.  "כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל, הופכת ע"פ ההלכה [להיות] עמלק".

וראייתו מהרמב"ם, שכאשר הרמב"ם הזכיר דין "לא תחיה כל נשמה" לעניין שבע אומות שהיו בארץ כנען, סיים דבריו בסיכום "וכבר אבד זכרם", לעומת זאת כאשר הזכיר מצות מחיית עמלק, סעיף אחד אח"כ, לא סיכם דבריו "וכבר אבד זכרם". והוא פלא. כי הרמב"ם ידוע בסדרנותו ועריכת דבריו באופן ההגיוני ביותר. אם היה חושב על עמלק שגם הם אבדו מהעולם כאומה ואין אפשרות בידינו לזהותם, מדוע לא המתין בכתיבת המלים "וכבר אבד זכרם" עד סוף הלכה ה, ובזה יכלול יחד גם ז' עמים וגם עמלק באומרו שאין בידינו לקיים מצוה גדולה זו? אלא מובן לנו מדבריו שבאמת אפשר לזהות בימינו מי הוא מזרע עמלק, וקיימת גם בימינו האפשרות לקיים מצות הכחדת אומה שפלה זו.

ולכאורה, גם מהר"ל סבור כך, שהרי ישנה שאלה עתיקה. המלך אחשוורוש נתן רשות ליהודים לקום ולהרוג את כל הצוררים אותם, ואמנם הרגו גברים נשים וטף במספר שבעים וחמשה אלף, מדוע לא היה להם די בהריגת הגברים הצוררים? משום מה להרוג גם הנשים והטף? מסביר המהר"ל:

"ולא תאמר שלא היה צריך להם אלא להשיב [כלומר לבטל] את הספרים [שנכתבו בתחילה להרוג את היהודים] ולא יהרגו שונאיהם. אבל מה שיהרגו הם שונאיהם, למה להם זה? ועל זה אמר 'לעמוד על נפשם' כי ההריגה בשונאיהם זה רק שעומדים [ישראל] על נפשם. כי ישראל כאשר הם בגלות, אם יש שונא להם כמו שהם אלו, הם מזרע עמלק האגגי כאשר הוא צורר ישראל, ותמיד הם עומדים לכלות ישראל וכו' ותמיד יחשבו להפילם".

וכעין זה כתב הרש"ר הירש:

ולאו דווקא אותו עמלק וצאצאיו הגזעיים, אלא כל אותם הגויים והממלכות הממשיכים במורשת העמלקית והינם צאצאי עמלק ברוחם ובאופיים.

וכך כתב במפורש המלבי"ם:

ורמז גם כן שבכל דור ודור יעמדו צוררי ישראל להשמידם, וצוררי ה' ומכחישי שמו, שכולם שרש פורה ראש ולענה מעמלק, ובאחרית הימים ישמידם [ה'] מתחת שמי ה'.

ה'עמלקיות' מתפרשת על פי אחרונים אלו, כשנאה תהומית לישראל, ללא פשר וללא… סכסוך גבולות או מרחב מחיה. בשפת ימינו זו האנטישמיות, השנאה הכבושה כלפי עם ישראל באשר הוא!

מכאן שאין סיכוי לרצות את העמלקיות, להתפשר או להתפייס עמה! "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" – ועם הלכה אין מתווכחים! קביעה זו היא מעין 'חוק איתני טבע' שצריך לדעת לחיות עמו, להילחם בו, להדביר אותו – אך לא להיכנע או להשלים עימו.

וגזירה מגבוה היא שהעמלקיות תהיה כרוכה בעקבנו עד… דורו של משיח. כך אמרו במדרש:

"מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר; ר' אלעזר המודעי אומר: מדורו של משה ומדורו של שמואל; ר' אליעזר אומר: מדורו של משיח…"

והדבר רלוונטי מאד לימים אלו, ויאירו את עיננו דברי הרב אלעזר אזכרי, מגדולי הדור בתקופת אריז"ל, שכתב בספר חרדים:

וכי היכי דבביאה ראשונה [לארץ ישראל] בא עמלק, הכי נמי בקיבוץ גליות, כשרוצים לבוא לארץ ישראל, עמלק מזדמן להם בדרך, וכאשר עינינו רואות היום תמיד. ירא ה' וישפוט!

וממילא המלחמה בעמלק של דורנו צריכה להיות השמדה מוחלטת, יש ששואלים על המוסריות של האמירה, וכבר דנו בכך רבים, אך כמדומני שבדורנו, אנו מבינים זאת היטב, שיש עם שמחנך את ילדיו, מיום הולדתם, על שנאת ישראל והשמדתם, שיש עם שכל תרבותו, היא תרבות השהידים, שגיבוריו הם רוצחים אכזריים ואנסים, עם שכל כולו רשע ושנאה, צריך לכלות את כולו, הטף ועד זקן, כי כולם כולם, תומכי טרור, מחנכים לטרור, זו גאוותם, זה אושרם ותפארתם, זה החינוך שעובר מדור לדור.

התשובה השנייה היא שאכן עמלק יתכלה, אבל עדיין מלחמה לה' בעמלק מדור דור, כי גם שעמלק כלו, עדיין יכול להישאר 'זכר עמלק', ומהו זכר עמלק, מסביר הרש"ר הירש:

את זכר עמלק –  הדבר המעמיד בסכנה את עתידה המוסרי של האנושות אינו עמלק אלא ״זכר עמלק״, תהילת זכרו של עמלק. כל עוד דברי הימים של האנושות מייחסים כבוד לגיבורי החרב, וכל עוד שחונקי ורוצחי אושר המין האנושי לא אבד זכרם, הרי שהדורות הבאים יביטו בהערצה על בעלי הזרוע האלה הידועים לשמצה, וזכרם יעורר את השאיפה ללכת בעקבותיהם במעשי אלימות ותהילה.
רק כאשר תיעשה תורת ה׳ המוסרית לאמת המידה היחידה לכולם, בין גדולים בין קטנים; וההכרה המוסרית תגדל בעולם ביחס ישיר, ולא הפוך, אל הגבורה והגדולה; וככל שיהיה האדם גדול וגיבור יותר; כן ייסלח לו פחות על משגה כלשהו בחוקי המוסר – אז ורק אז תעבור לעולמים ממשלת עמלק מן הארץ.
כאן מפרש הכתוב שזוהי תכליתה הסופית של השגחת ה׳ בהיסטוריה, לאחר שעמלק הוחלש בפעם הראשונה: ״כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים״. גם בתהילים מובע הרעיון בקצרה, שרק כאשר יאבד זכר החורבנות והכיבושים, יאבדו הם עצמם: ״אָבַד זִכְרָם הֵמָּה״!

המלחמה צריכה להיות מלחמת חורמה, בכל אלו, שמחזקים את הטרור, בכל אלו שרואים ברשעים דמויות להערצה, גם הפירוש הזה של הרש"ר הירש מחייב אותנו מלחמת חורמה לא רק בטרוריסטים אלא בכל מעריציהם ותומכיהם, שזה רוב ככל עם הרשע והרצח הפלשתיני.

בימים אלו, ימים גדולים וכואבים, אנו צריכים לדעת את צדקת דרכנו ואת חובתנו למחות את זכר עמלק מתחת השמיים!

יהי רצון שעם ישראל כולו ומנהיגיו יבינו את שליחותינו ותפקידנו!

לתוספת העמקה בהתמודדות עם השאלה המוסרית ממליץ לראות את השיחה הזאת:

 

 

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן