ספר דברים הוא נאומו האחרון של משה רבנו, הנאום המשמעותי ביותר שהשמיע אדם עלי אדמות, ונאום זה מתחיל בתוכחות.
תוכחות שמכוונות לתיקון ובניין, מליבו של רעיא מהימנא, הרועה הנאמן, שמסר את נפשו על עם ישראל, ורוצה בהתקדמותם של ישראל, בהופעת קדושתם, בתיקונם את העולם, בהופעת שם ה' בעולם על ידי ישראל.
מה תלמוד לומר: 'אלה הדברים אשר דבר משה'? מלמד שהיו דברי תוכחות.
הרמב"ן מדגיש שמעבר לרצונו של משה רבנו להביא את ישראל לתיקון לצמיחה, ללמידה מתוך הטעויות, משה רבנו מלמד אותם את אהבת ה' אליהם, וכמה נהג ה' עימם במידת הרחמים, ראשית, כי אהבה מעוררת אהבה, ושנית, שידעו שגם אם הם טועים ושוגים וחוטאים, הקב"ה רוצה בתיקונם, והם לא צריכים להתייאש או לחשוב ח"ו שה' לא איתם.
וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במידת הרחמים, וזה להודיע חסדיו עימהם ועוד שיווכחו בדבריו שלא יחזרו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק את ליבם בהודיעו אותם כי במידת הרחמים יתנהג עימהם לעולם.
התוכחה המרכזית היא – מאיסת הארץ, לכן ברור מדוע חטא המרגלים הוא הנושא המרכזי בפרשה, ומודגש יותר מכל שאר הדברים שעברו ישראל במדבר, ובו עסקנו בארוכה בשנים קודמות.
אבל לפני התוכחה על חטא המרגלים משה מזכיר את מינוי השופטים בלא להזכיר שזו עצת יתרו:
ואומר אליכם בעת ההיא לאמור: לא אוכל לבדי שאת אתכם. ה' אלוקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אתי ותאמרו: טוב הדבר אשר דברת לעשות.
ולכאורה יש לשאול על מה התוכחה כאן?
כתב הספורנו:
וזה סיפר להזכיר את פשעם שאף על פי שבישר אותם שייכנסו לארץ בלתי שום מלחמה, ארץ שהיה עניינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם וענייניהם במדבר, לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חברו באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי. אין זה כי אם מרוע לב!
אומר הספורנו, עם ישראל הולך לארץ ישראל, ארץ מבורכת, מלאת טוב אלוקי, ורב על דברים קטנים בדרך. הצורך למנות כל כך הרבה שופטים, מעיד על מריבות רבות, על קטנוניות.
לצערנו התופעה הזאת מצויה, שבמקום לעסוק בייעוד הגדול, במטרות הגדולות עוסקים בכל מיני דברים קטנים בדרך.
כך מתאר המדרש את אותן מריבות קטנוניות:
'איכה אשא לבדי טרחכם', מלמד שהיו טרחנים. היה אחד מהם רואה שני נוצח בדין, אומר: יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, למחר אני דן, מוסיף אני עליכם דיינים, לכך נאמר: 'טרחכם' מלמד שהיו טרחנים. 'ומשאכם', מלמד שהיו אפיקורוסים, הקדים משה לצאת אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו? איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים יושב ויועץ עליכם עצות ומחשב עליכם מחשבות קשות וחמורות! לכך נאמר: 'ומשאכם' מלמד שהיו אפיקורסים. 'וריבכם', מלמד שהיו רוגנים היה אחד מהם מוציא סלע בשביל ליטול שניים, שנים בשביל ליטול שלשה, לכך נאמר: 'וריבכם', מלמד שהיו רוננים… הלך משה באמצע, אומרים: מבקש לעמוד מפניו, הלך לצדדים, אומרים: מצווה היה לנו מעמידת זקן והוא מבקש לעקרה ממנו. אמר להם משה: הלכתי באמצע לא יצאתי ידיכם, הלכתי לצדדים לא יצאתי ידיכם.
המדרש מתאר את הקטנוניות, את העין הרעה, שמובילה לסיכסוכים ומריבות.
לצערנו גם בחברה שלנו, זכינו בנתון המפוקפק, שיאני העולם במספר עורכי הדין לנפש (1 ל-128, באיזור המרכז 1 ל-20!).
שלא רואים את התמונה הגדולה, את הערכים הגדולים, עוסקים בדברים הקטנים, אולי הפחד וחוסר המוכנות לקחת אחריות בדברים הגדולים, גורם לאנרגיות להתפרץ במקומות אחרים.
המדרש מחבר את הפסוקים האלה בפרשה לעוד שתי פרשיות שעוסקות בחורבן:
'איכה ישבה בדד', שלשה נתנבאו בלשון: 'איכה', משה ישעיה וירמיה. משה אמר: 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר: 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר: 'איכה ישבה בדד'. אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין. אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה, ראה את ישראל בכבודם ושלוותם ואמר: 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר: 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר: 'איכה ישבה בדד'.
משה רואה את ניצני החטא עוד בשלוותם של ישראל ומזהיר: 'איכה', ישעיה רואה כבר את החטא ומוכיח: 'איכה', ירמיה רואה כבר את העונש תוצאת החטא ומקונן: 'איכה'.
נמצא שניצני החטא שהביא לגלות מהארץ נמצאים כבר כאן במדבר. שכחת הייעוד הגדול, מביאה לקטנוניות המריבות הם שעתידים להוביל למצב הנורא המתואר בתוכחה הגדולה של ישעיה:
איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים. שרייך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם.
הדבר שגורם את הבעיות הוא חוסר ההכרה בערכים והאידאלים הגדולים, שאדם שוכח את ייעודו ותפקידו הוא מתחיל ליפול ולהתדרדר.
יש עוד מילה שחוזרת בנבואת ירמיה ובנבואת משה: בדד.
משה אומר: "איכה אשא לבדי", הוא מרגיש בודד באותן מריבות ולפיכך הוא נזקק לסיוע של אנשים חכמים וידועים, וירמיה אומר: "איכה ישבה בדד".
המלה "בדד" מבטאת את התחושה, שחשים משה רבנו וירמיה הנביא, אנו היחידים שנרתמים לקידום הייעוד של האומה, ואילו עם ישראל עוסק כל אחד בענייניו האישיים.
כל מי שניסה לקדם דברים משמעותיים בחייו, יודע שהתחושה הזאת, שאתה לבד היא התחושה הקשה ביותר.
עם ישראל נדרש לפעול עם אל, לפעול עם מנהיגי האומה.
אמר רבי ירמיה ב"ר אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר "כל מי שפעל עם אל – יבוא ויטול שכרו", הדא הוא דכתיב: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל".
בימים אלה, ימי האבלות, הצער והכאב על החורבן, כולנו נדרשים לעלות קומה בהתבוננות, לצאת מהראייה הקטנה והמצומצמת, ולהתעלות לראייה גדולה, של האתגרים שעומדים מולנו, ולפעול עם אל!
יהי רצון שנזכה לראות בבניין ביהמ"ק במהרה בימינו!
