כשחוזרים אנשי הצבא מהמלחמה במדין אומרים המפקדים למשה:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ. וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'… וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'.

פשט המילים 'לא נפקד ממנו איש' היא שאף אחד לא נהרג במלחמה, כל חיילנו שבו לבסיסם בשלום, אך הגמרא ובעקבותיה האלשיך הקדוש מסבירים אחרת לגמרי את הביטוי 'לא נפקד ממנו איש'.

לדעת האלשיך הקדוש, דברים אלו שאמרו המפקדים אל משה, הם דברי התשובה שלהם לטענתו של משה אליהם:

הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'.

אמנם יותר משלושים פסוקים מפרידים בין דברים אלו לדבריו של משה, אך לדעתו באמת תשובתם לא היתה מיידית אלא –

אחר עבור מעט והיחל להתקרר כעסו, קרבו ויאתיון אליו להפיס דעתו.

לדבריהם, משה חושד בהם במה שאין בהם, כלשון האלשיך:

ויאמרו אליו עבדיך נשאו. לומר, הנה מכלל דבריך באומרך 'החייתם כל נקבה', הלא אפשר לחשוב ולומר כי חמלנו על הנשים, כי עינינו נשאנו עליהם או קרבנו אליהן. אך חלילה לנו, כי הנה עבדיך נשאו את ראש וחשבון אנשי המלחמה, ואין צריך לומר שלא מת אחד, כי אם אפילו לא נפקד ממנו מהיות איש, שהוא מהיות צדיק כי כל אנשים שבמקרא צדיקים כנודע מרבותינו ז"ל, ובזה יאמר 'ולא נפקד ממנו איש', שהוא מהיות צדיק נקרא איש. כי נשמרו אפילו מהביט אל פני אשה, כמו שכתבנו מרבותינו ז"ל שהיו משחירין פניהן להשמר מראות שווא.

הם מבינים שמשה חושד בהם שהם החייו את הנשים מתוך שראו אותן וחשקו בהן – "כי עינינו נשאנו עליהם או קרבנו אליהן". הם שוללים חשד זה מכל וכל – "עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ", לא חסר איש, אין מישהו שהפסיק להיות "איש" (=צדיק), כולם נותרו אנשים כלומר צדיקים, ו"נשמרו אפילו מהביט אל פני אשה".

בזה גם מתבאר הביטוי "אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ" כפי שכותב האלשיך:

וזה כוונו באומרם 'המלחמה אשר בידנו', כלומר כי שתי מלחמות הן, אחת, מלחמת אנשים עם אנשים, שנית, מלחמת איש ביצרו. והנה המלחמה הראשונה היא בידו של הקב"ה, כי ה' איש מלחמה ולה' התשועה. אבל מלחמת היצר הרע בידו של אדם, כי הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואמרו, 'עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה', ובאיזו מלחמה אמרנו? במלחמה אשר בידנו הוא מלחמת היצר הרע שעליה יקראו אנשי המלחמה. אך מלחמת אויבינו, ה' איש מלחמה ולא אנחנו ליקרא אנשי המלחמה, רק במלחמת היצר הרע שהיא בידנו נקרא אנשים, כי הנה ולא נפקד ממנו איש, כי כל אחד יקרא איש צדיק, ואיש מלחמה בבחינת מלחמה. באופן כי אשר השארנו הנשים, לא במרד, כי נשאנו אליהן עינינו, כי לא כן הוא.

הביטוי "אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ" אינו מתייחס ל"אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה", אלא למלחמה עצמה. יש "מלחמת אנשים עם אנשים", ויש "מלחמת איש ביצרו". המלחמה הראשונה היא בידי שמים, אבל מלחמת איש ביצרו היא בידו של אדם. שרי האלפים ושרי המאות מדגישים שהם מתייחסים ל"מלחמה אשר בידנו", דהיינו למלחמת איש ביצרו, ועליה הם מעידים "וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ", כולם אנשים כולם צדיקים.

אלא שלמרות דברים נפלאים אלה של האלשיך, יש להקשות, מדוע חשד בהם משה? ויותר מכך אם אכן הכול מתוקן למה היו צריכים להביא כפרה?, הגמרא מתרצת את העניין:

'ולא נפקד ממנו איש', לדבר עבירה, לומר שהיו בכל עת בידינו ולא נפקד איש מאחינו אשר בצבא אל מקום אחר לעבור עבירה. ואמר להם משה: א"כ קרבן זה למה, אמרו לו: לכפר על נפשותינו מהרהור הלב.

וכאן המקום להקשות עוד מדוע משה רבנו חושד בחיילי ישראל, ומדוע דווקא ביציאה למלחמה אנו נתקלים בהרהורי הלב?

המהר"ל כותב שבמלחמה יש 'יציאה מן הסדר', הקביעות מתערערת. כל עוד האדם נמצא במסגרת רגילה ושגרתית הוא לומד להכיר את עצמו ולשלוט על יצריו, אבל כאשר סדר זה מופרע, כאשר יוצאים מן השגרה, יש חשש שאותם יצרים שנכבשו ילובו מחדש.

מכאן למדים אנו עקרון חשוב. לכל יציאה ממסגרת יש יכולת לערער את יציבותו של האדם, לא רק הנפשית אלא גם המוסרית. כאשר אדם יוצא מסדרי החיים הרגילים, העכבות המוסריות הרגילות שהוא מציב לעצמו עלולות להתפרק והוא יכול למצוא את עצמו עושה דברים שלא היה מעיז לעשות בימים רגילים.

עלינו ללמוד מכאן, מה רבה תשומת הלב הנדרשת במקרים של יציאה מן הסדר. אמנם, שיא היציאה מן הסדר הוא במלחמה, שם ישנה הרגשה של התמוטטות העולם הגוררת אחריה פורקן יצרים, אבל בעיות דומות קיימות גם בהגירה, בחופשה או במילואים. המסגרת עוזרת לאדם לשמור על עצמו בתחומי המוסר, יציאה ממנה זוקקת תשומת לב גדולה.

יש נטייה אצל הנוער, נטייה מוצדקת וטובה, להיאבק נגד נורמה ומסגרתיות. ברם, זהירות רבה נצרכת, יש לדעת שהרצון לשבור מסגרות – מחיר בצידו. שבירת מסגרות מעלה באדם כוחות ויצרים שהוא לא מכיר, שלא ציפה להם, כוחות שמגיעים ממקומות שלא ידע על קיומם. לכן יש צורך בזהירות ובתשומת לב, בכדי לשמור על היחס הנכון בין המסגרת לבין שבירתה.

לכן חשוב שאדם יבנה לו סדרים וקביעויות, ככל שיש סדרים וקביעויות כך יוכל האדם לשמור על דרכו הטובה.

עקרונות אלה נכונים גם לאדם שיוצא לחופשה. אין ספק יסודה של החופשה הוא יציאה מסוימת מן המסגרות השגרתיות, אך האדם מחויב לשמור לעצמו איזושהי מסגרת פנימית. מסגרת התפילות יכולה לשמש לכך. התפילות אשר האדם מחויב להתפלל בוקר צהרים וערב ביכולתן לסייע לו ביצירת מסגרת בחופשה. במצב מעורער אורבות סכנות רבות לפתחו של האדם; מסגרת מינימאלית תייצב אותו ותגן עליו מפני סכנות אלה.

כמו כן יש לשים לב לזהירות, הנצרכת במצבים אלה יותר מאשר במסגרת הטבעית של האדם. אדם הנמצא במסגרתו הטבעית פחות זקוק לזהירות מפני יצריו, השגרה מגנה עליו.

יהי רצון שנזכה שימי החופשה האלו יבנו קומת עצמאות בריאה וטובה אצל ילדינו, שכל היציאות מן השגרה, יחזקו את הכוחות הטובים ויביאו לתוספת של ברכה וטובה.