דבר תורה לפרשת ואתחנן – להיות ישרים וטובים

ספר דברים הוא תמצית התורה, כל פרשיה ופרשיה מליאה בעניינים יסודיים וחשובים.
גם פרשתנו מליאה ביסודות רבים: פרשת שמע, עשרת הדיברות ועוד.
ואני ארצה להתייחס היום לפסוק אחד שבעיניי נותן את אחד היסודות החשובים לכל התורה כולה:
שמור תשמרון את מצות ה' אלוקיכם ועדותיו וחוקיו אשר צווך, ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטבה אשר נשבע ה' לאבותיך.
אחרי התורה מצווה לשמור את מצוות ה' היא מוסיפה עוד אמירה – ועשית הישר והטוב בעיני ה', לכאורה אם אנו עושים את כל מצוות ה', מהי התוספת של עשיית הישר והטוב בעיני ה'? רש"י מסביר:

הישר והטוב – זו פשרה, לפנים משורת הדין

אך יש להתבונן בפירושו, מדוע לא לעשות את הדין, הרי הדין הוא רצון ה', למה להתפשר? למה לעשות דברים שלא מחויבים מן הדין?

הרמב"ן מוסיף:

ועשית הישר והטוב בעיני ה' – על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחוקותיו ותכוון בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד…

ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר גם באשר לא צווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר: וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום, וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא, ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר".

הרמב"ן בתחילה מבאר את הדברים על פי פשוטם, שהכוונה היא שעשה את המצוות לשם שמיים, רק כי המצוות הם הישר והטוב בעיניי ה'.

אך לאחר מכן, הוא מרחיב הרבה יותר, הדרישה היא לא לעשות את המצוות רק כי זה הישר והטוב בעיניי ה', אלא כי אתה רוצה טוב, וממילא אתה תעשה גם מה שלא נצטווית, כי הוא טוב.

לא מספיק לעשות את המצוות צריך לרצות באמת את הטוב, כך כותב הרב מלמד בפניני הלכה, בהלכות בין אדם לחברו:

יתר על כן, ישנו שוני עקרוני בין המצוות שבין אדם לחבירו לשאר המצוות המעשיות שבתורה. ישנן הרבה מצוות שאפשר לקיימן בלי שום כוונה, למשל ניתן לשמור כשרות ושבת ללא שום כוונה או יחס מיוחד, אבל את המצוות שבין אדם לחבירו אי אפשר לקיים ללא אהבה. איך תראה למשל הצדקה שאדם נותן ללא אהבה? או איזו משמעות תהיה לביקור חולים שייעשה כמצוות אנשים מלומדה ללא יחס אישי לחולה? ועל כן אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שבלעדיו לא ניתן לקיים מצוות רבות מאוד.

כלומר, במצוות שבין אדם לחבירו אי אפשר לעשותם באמת ללא כוונת טוב באמת, ללא רצון טוב, ללא איכפתיות אמיתית, המצווה לא מתקיימת באמת.

אך באמת גם במצוות שבין אדם למקום, אם אדם לא עושה אותם מהמניע הפנימי לעשות טוב, זה לא כוונת הקב"ה, מי שעושה את המצוות לקבל פרס בעולם הזה או בעוה"ב הוא לא עובד את ה' אלא את עצמו, זה ההסבר לכך ש'ואהבת לרעך כמוך' – זה הכלל הגדול בתורה, כי מי שאוהב הוא רוצה לעשות טוב, וזה המניע שלו, בגלל זה הוא פועל.

מתוך כך מובן המקום של לפנים משורת הדין, של הפשרה, של המעבר – כי אם הבנת את כוונת התורה לעשות טוב, להועיל, לתת, להעניק – אתה תרצה לעשות עוד ועוד טוב הרבה מעבר למה שכתוב.
זהו היסוד של התורה כולה – ועשית הישר והטוב.
לרצות לעשות את הטוב ולעשות אותו באופן ישר והוגן.

הרב קוק שמדבר על מטרת החינוך ממקד את כל מטרת החינוך בנקודה זו:

מַטְּרַת הַחִנּוּךְ הִיא לְהַכְשִׁיר אֶת הָאָדָם לְצוּרָתוֹ הַמְתֻקֶּנֶת, שֶׁהַנְּקֻדָּה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁבָּהּ הִיא לַעֲשׂוֹתוֹ טוֹב וְיָשָׁר. מֵאָז אֲשֶׁר הֵחֵל אַבְרָהָם אָבִינוּ לִקְרֹא בְּשֵׁם ד', הָיְתָה לָנוּ לְנַחֲלָה, כִּי כָּל מַה שֶּׁתִּהְיֶה מֻשְׁרֶשֶׁת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד', כֵּן יִגְדַּל טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ, וְיִהְיֶה יוֹתֵר מְאֻשָּׁר לְעַצְמוֹ וְלַחֶבְרָה כֻּלָּה[1]
אני כותב את הדברים בערב תשעה באב, ואחד מסיפורי החורבן הסיפור עליו נאמר שהוא שחתם את גזר הדין הוא סיפור מופלא שיש הרבה מה לעיין בו אבל לעניינו אביא את הסיפור ונקח ממנו נקודה אחת:

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ וּשׁוּלְיָא שֶׁל נַגָּר הָיָה. פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ רַבּוֹ לִלְווֹת. אָמַר לוֹ: שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶנָּהּ.

שִׁגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ, שָׁהֲתָה עִמּוֹ שְׁלוֹשָה יָמִים. קָדַם וּבָא אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי, שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְךָ, הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: אֲנִי פְּטַרְתִּיהָ לְאַלְתָּר, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת הִתְעַלְּלוּ בָּהּ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי – גַּרְשֶׁנָּהּ.

אָמַר לוֹ: כְּתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. אָמַר לוֹ: אֲנִי אַלְוְךָ וְתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. עָמַד זֶה וְגֵרְשָׁהּ. הָלַךְ הוּא וּנְשָׂאָהּ. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לִפְרֹעַ, אָמַר לוֹ: בּוֹא וַעֲשֵׂה עִמִּי (עבוד אצלי)  בְּחוֹבְךָ. וְהָיוּ הֵם יוֹשְׁבִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים – וְהוּא הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה לָהֶם.

וְהָיוּ דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסוֹתֵיהֶם  – וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶחְתַּם גְּזַר דִּין.

כותב היעב"ץ:

מכאן נראה ברור שיש עוון שאינו מפורש ומבואר בשום מקום והוא חמור מאוד ושנוי בעיני המקום יותר מעברות חמורות להעניש הרבים בשבילו בשביל שאין חוששין לו כלל עם היותו מתנגד לשכל והוא מפני שהוא דבר מתמיד. והוא בכלל מה דסני עליך לחבריך לא תעביד.

כלומר, יכול להיות דבר שכולו על פי הדין, אבל הוא לא טוב וישר!
יהי רצון שנזכה להיות טובים וישרים, ובבניין ירושלים וביהמ"ק ובאחדות האעם ננוחם!

שבת שלום!

[1] כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִתְיַחֲדָה מִכָּל הָאֻמּוֹת לְהָרִים בְּרָמָה אֶת הַדֶּגֶל שֶׁל הַחְלָטָה זֹאת בָּעוֹלָם, שֶׁהַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר שֶׁל הָאָדָם הִיא הַתַּכְלִית הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּבָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁהַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' וְהַשְׁרָשַׁת יְדִיעָה זוֹ הִיא הַהַכְשָׁרָה הַיּוֹתֵר בְּטוּחָה לִמְגַמָּה זוֹ, עַד שֶׁהַמְּגַמָּה וְהַהֶכְשֵׁר הִנָּם דָּבָר אֶחָד וְלֹא יִתְפָּרְדוּ. וְכַאֲשֶׁר לְתַכְלִית הַשְׁרָשַׁת הַקְּרִיאָה בְּשֵׁם ד' בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, בַּיָּחִיד וּבָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, דָּרוּשׁ תַּלְמוּד קָבוּעַ, מִשַּׁחַר טַל הַיַּלְדוּת שֶׁל הָאָדָם, עַל כֵּן לָקַח מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַחִנּוּךְ הַיִּשְׂרְאֵלִי תַּלְמוּד תּוֹרָה, – וְדַוְקָא תַּלְמוּד תּוֹרָה וְלֹא יְדִיעוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁאֵין מַטְּרָתָן כִּי אִם לְהַכְשִׁיר אֶת הָאָדָם לְמִלְחֶמֶת הַחַיִּים, וְלֹא לַעֲשׂוֹתוֹ טוֹב וְיָשָׁר לִפְנֵי ד' וְאָדָם. זֹאת הִיא הַדֶּרֶךְ הָעַתִּיקָה, אֲשֶׁר בָּהּ הָלְכוּ אֲבוֹתֵינוּ מֵעוֹלָם, וְעַל פִּי דֶּרֶךְ זֶה נִשְׁמַר שֵׁם יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְהִצְלִיחוּ גַּם עָשׂוּ פְּרִי, שֶׁיָּצְאוּ מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת הַמְצֻיָּנִים מְאוֹרֵי אוֹר בְּעַד הָאֻמָּה וּבְעַד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.