בפרשתנו מתוארים לפרטי פרטים בגדי הכהונה, וניתן להם משקל גדול. כהן מחוסר בגדים או עם בגדים קרועים או מלוכלכים, או עם בגדים שאינם לפי מידתו – עבודתו פסולה, ובחלק מן המקרים אף חייב מיתה בידי שמיים.
ויש להבין מדוע התורה מרחיבה ומפרטת כל כך את עניינם של הבגדים? מדוע הם כל כך חשובים? ומתוך כך גם ננסה להבין מדוע הבגדים תופסים מקום כל כך רחב בחיינו?
הבגדים משמשים לשתי מטרות הפוכות, העלם וגילוי.
מחד, הבגד מצניע ומסתיר אותנו, מכסה את האיברים המוצנעים. החלקים הבהמיים יותר טעונים הסתרה, והצניעות הטבעית גורמת לנו להחביא חלק מהגוף, וזאת מתוך הבנה שהגוף הוא לא האישיות האמיתית שלנו.
מאידך, הבגד הוא החושף והמגלה את אופיינו, את תחושותינו ואת מחשבתינו. הלבוש מעיד לעיתים על שיוכנו העדתי, החברתי, המקצועי ועוד.
נהוג לומר שהבגדים עושים את האדם, והכוונה היא כנראה שהם מבטאים הרבה מאד. גם בגדי הכהונה מבטאים את חשיבותם מעמדם של הכהנים, שמייצג את המעמד של עבודת ה' בחיינו. כאשר לכהן מחוסר בגדים, או עם בגדים מלוכלכים, לא מתאימים, בלויים וקרועים, יש כאן עדות נפשית עמוקה מאד ליחס של הכוהנים לעבודתם ותפקידם, למקום הקודש בעולם, וזה דבר יסודי מאד.
הגמרא אומרת ש"כל עיר שגגותיה גבוהין מביהכ"נ לסוף חרבה, שנאמר לרומם את בית אלהינו…", כלומר יש חשיבות אדירה להביע במציאות ערכים ואידיאלים – מה חשוב ומה פחות חשוב, וכלשונו של הרב קוק בעין אי"ה:
"עמוד העולם מתקיים בההשרשה של הדעת האמתית שהמרכז היותר גבוה ונשא שבחיים הוא קדושת החיים לשם ה' יתברך, כל מעשיך יהיו לשם שמים, זהו המקום היותר נשגב שאליו צריכים כל עניני החיים לפנות.
על כן אם באומה הישראלית, ששם השם יתברך שנקרא עלינו הוא כל קיומינו והצטיינותינו בתור סגולה אלוהית בעולם, אם נקודות חילוניות יעשו חלילה בלב האומה רמים ונשגבים יותר מהשאיפה של קדושת ברית ה' שעמנו, שעל זה מורה בניין בית הכנסת בתור מקדש מעט גם בארץ גלותנו, הרי נוטל בזה כל יסוד המקיים והמחיה את האומה בחיות האלוהית שלה, ותושלך אמת ארצה.
על כן כל עיר שגנותיה גבוהין מביהכ"נ חרבה, להורות שהתעודה של ביהכ"נ, שהיא עבודת השם יתברך, הוא המקום היותר גבוה שבחיים, שכל פינות החיים הפרטיים כולן אליו יפנו וע"י יתעלו ויתרוממו. ובזה מתמשכת תכלית החיים, לקדושה ולצדק בכל ארחותיהם, והם נבנים ומתקיימים, "קדוש לעולם קיים".
הבגד ולבוש משמשים גם כמשל למעשי האדם. כשם שיש גוף ועליו בגדים, כך יש נשמה, מהות, אופי עצמי ומעשים שמנסים לבטא (או להסתיר) את אותם הדברים הפנימיים.
עבודתינו בעולם היא להלביש את הנשמה בדיבורים ומעשים מתאימים, והתאמה זו היא עיקר עבודתינו בעולם, בזה מתבטאים חיינו. אם הלבוש יהיה מתאים, יסתיר מה שצריך ויגלה מה שצריך, אז הוא יהיה "כבוד ותפארת". עולם המעשים, לכל חלקיו ורבדיו, הוא ביטוי של מי אנחנו. התיקון המעשי – במידות טובות, בגמילות חסדים, בישרות, בנאמנות… כל אחד וענינו… הוא הדרך היחידה לאפשר לנשמה להופיע.
אך יש תוספת שחשוב מאד להוסיף, ואסור להתעלם ממנה: בגד הוא מלשון בגידה, חליפה היא לשון החלפה, מעיל מלשון מעילה. ויש להבין מדוע הבגד הוא בוגד, המעיל מועל והחליפה מחליפה?
שאנשים חושבים שהביטוי של האדם, שהבגדים שלו, הם האדם. זו טעות נוראה. גרוע מכך, האדם עצמו חושב שהבגדים שלו הם הוא עצמו. כשאדם לא מבין את החלוקה מי עצמו לבין הלבושים שהוא לובש זו בעיה חמורה.
נניח שאני כועס – הנטייה הטבעית היא לחשוב, להרגיש או להגיד: "אני כועס" ולהאמין "אני = כעס". כאילו שיש הזדהות טוטלית בין מה שאני מרגיש לבין מי שאני במהות. לעומת זאת, אם אזדהה עם האני הפנימי שלי, אוכל להבחין שאני מי שאני, ושלפעמים, משום מה, אני רק 'לובש' בגד של כעס. ואותו הדבר אם אני חוטא ומתנהג באופן שלא תואם את הסטנדרטים שהצבתי לעצמי, אני עלול להזדהות עם המעשים שלי ולשכוח שבעצם אני רק התלבשתי במעשה או בהתנהגות מסוימת.
ברור מאליו שגישה זו פותחת בפנינו מרחב תמרון גדול יותר בתוככי האישיות שלנו, ושיהיה לנו הרבה יותר קל להחליף 'בגדים' באופן מטפורי כדי לשנות את מעשינו, רגשותינו או מחשבותינו. העצה שמלמדים בכל סדנת הורים, לפיה אסור לומר 'אתה ילד רע', אלא – 'ההתנהגות הזו, (הספציפית), היא התנהגות רעה' – תקפה גם בינינו לבין עצמנו.
הכרה מלאה ואמיתית של אדם לעולם לא יכולה להסתכם רק ע"פ מלבושיו ומראהו, אלא צריכה להבין שהאני העצמי גבוה ועליון מכול הופעה שהיא.
יהי רצון שנזכה לראות את הכוהנים בבגדיהם במקומם, בעבודתם ותפקידם, ונזכה ללבוש בגדים שיתאימו לגדולת וקדושת נשמתנו, ולזכור תמיד שאנו גדולים הרבה יותר מכל בגדנו.
