בתחילת הפרשה מוצאים אנו את הטומאה שיש בעקבות הלידה, כפי שכתוב "אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים… ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים…" ומיד לאחר מכן מגיעה תקופה של דמי טוהר בהם למרות שהאישה רואה דמים היא טהורה. וכפי אריכות ימי הטומאה כך אריכות ימי הטוהר, שבלידת זכר כנגד שבעת ימי הטומאה ישנם 33 ימי טוהר, ובלידת נקבה כנגד 14 ימי הטומאה ישנם 66 ימי טוהר.
והשאלות עולות מאליהן:
- מדוע האישה, בשעת הלידה, בשעה שמביאה חיים לעולם ושותפה לקב"ה במעשה בראשית, נטמאת? ואין לומר שהטומאה היא משום הדמים, שהרי בסמיכות לאותה טומאה התורה מטהרת את אותה למרות שיש דמים (ועוד שבעצם אלו אותם דמים).
- מדוע יש הפרשים בין זכר לנקבה? ואם נאמר שנקבה פחותה, שהרי ימי הטומאה אחרי לידתה גדולים יותר, אז מדוע ימי הטוהר המופיעים בעקבותיה ארוכים יותר, ולהפך?
- בין קורבנות היולדת או מוצאים גם קורבן חטאת. וגם כאן נשאלת השאלה מה חטאה היולדת שבגין אותו החטא היא צריכה להביא חטאת?
הרבה כתבו בעניין קורבן החטאת של היולדת ונביא את הדעה המרכזית המובאת במפרשים. הגמרא (נידה לא:) אומרת "שאלו תלמידי את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להם: בשעה שהיא כורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה (בגלל צער הלידה נשבעת האישה שלא להביא את עצמה פעם נוספת לידי הריון על ידי פרישה מבעלה), לפיכך אמרה תורה תביא קורבן (שהרי ודאי תעבור על שבועתה)". וממשיכה הגמרא ומספרת שהמשיכו לשאול התלמידים: "ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? וענה להם רשב"י: זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר יום".
ואם ננסה להבין את עומק הרעיון אז נגיד שודאי ציפתה האישה תשעה חודשים לרגע הלידה וודאי שעוד קודם התעברותה, כטבע הנשים, התפללה והתחננה לזכות לילדים. ואף על פי כן, כאשר מגיע הרגע שבו, לאחר חודשים של המתנה וציפייה, היא זוכה לזרע, בכל זאת הצער הרגעי, הקשיים והכאבים הכרוכים באותה מתנה גדולה גורמים לה שלא תחפוץ יותר במתנות כאלו. ויותר מכך, רשב"י אומר שברור לתורה שלאחר זמן קצר תתחרט האישה על החלטותיה ה'חד משמעיות', ואעפ"כ ראיית הצער והכאב הרגעיים מונעים ממנה להסתכל אפילו שבוע-שבועיים קדימה ולמנוע ממנה את החלטתה הנחושה, את הנדר, לפרוש מבעלה.
עוד לומדים אנו מדבריו של רשב"י שדעותיה של האישה מושפעות מאוד מהיחס החיצוני של העולם. "זכר הכל שמחים בו"- מסיבות חיצוניות לידת זכר נחשבת יותר, הן מכיוון שהוא נושא את שם המשפחה והן מכיוון שבטווח הקצר הוא ינהיג יותר, יעזור יותר בפרנסה וגם מבחינה רוחנית-חיצונית הוא חייב ביותר מצוות ויעסוק יותר בתורה. ואילו "נקבה הכל עצבים בה"- כי מבחינה חיצונית אין לה את כל היתרונות שהזכרנו בזכר והיא מונהגת ולא מנהיגה כאיש, אע"פ שמבחינה פנימית ודאי מעלתה עליונה יותר, הן מצד קישורה העמוק לרצון ה', כדברי הרב קוק ב'עולת ראיה' (על ברכת שעשאני כרצונו), והן בכך שמביאה חיים לעולם. ואפילו בעניין ההנהגה האמיתית השפעתה של האישה גדולה יותר, ואין כאן המקום להאריך בדברים המודגמים במדרש הידוע (בראשית רבה יז,ז) המספר על הצדיק שנשא מרשעת ועל הרשע שנשא צדקת, כשלסוף שנה התהפך כל אחד מהם להיות כאישתו.
והדבר מתבטא בכך שאחרי הימים הראשונים, המבטאים את ההתרשמות החיצונית, מגיעים ימי הטוהר ומבטאים את הערך האמיתי והעמוק של הדברים מרובים לאין ערוך בלידת נקבה מבלידת זכר.
הרב ב'עין איה' (שבת פ"ה פ' נג) מוסיף עוד ביאור בעניין ואומר שכדי שהחיים יתרוממו ויתגלו במלוא "רוחבם ועומקם, הקיפם וגבהם" הם צריכים להיות מקושרים לריבונו של עולם. ומביא דוגמא ללידת תינוק, שאם כל השמחה והעושר שמביא איתו הרך הנולד למשפחה מגיעים איתו גם "חולי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים" ושכדי להיפטר מאותה הרגשה רעה שמתלווה ולהתרומם לשמחה שלמה יותר בחיים החדשים צריכים להתקשר לריבונו של עולם ולהדריך את החיים על פיו, וזאת אפשר לעשות, לאחר שחיכו מעט ועיכלו את הדברים, על ידי הקרבת הקורבן לשמו יתברך. "אבל מי ימחה את הרושם הקודר מהיסורים והעצב… הקירוב אל ה', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עימו בשובבות ליבו ולהינשא בנפש נישאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים".
השבוע נזכה לחגוג את יום תקומת מדינתנו, יום עצמאותנו. וכפי שמופיע בכל יצירה חדשה ובכל הופעת חיים חדשה, ככל שהיצירה יותר עליונה כך הכאבים, היסורים והקשיים הנלווים אליה גדולים יותר. אלא כדי לראות, לשמוח ולהודות על המתנה הגדולה ולא להיות מושפע מהיסורים והכאבים הזמניים המתלווים עימה, צריכים להסתכל במבט רחב ומקיף ולקשר את הדברים לקורא הדורות מראש ולמביא גואל לבני ביניהם למען שמו באהבה.
יהי רצון, שנזכה לתת ליום העצמאות את צביונו הנכון, צביון של התבוננות בהיסטוריה ושל ראיית ההווה מתוך המבט הרחב שכולל את העבר ואת העתיד גם יחד. וכמובן, הכל מתוך אורה של תורה, וכפי שזכינו לייסד בהר ברכה שיום העצמאות הינו יום של התבוננות בעצמאותנו מתוך תורה.
