המשנה באבות קובעת כלל יסודי לחיים:
הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.
וודאי שכוונת התנא ללמדנו, שלא לזלזל בשום אדם שלא לזלזל בשום דבר, שהרי לכל דבר ולכל אדם יש מקום.
את המשנה הזאת יש לענ"ד לראות על רקע שתי משניות הקודמות:
בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: (תהלים קיט צט): "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי"….איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב ל): "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ".
במשנה א' אומר התנא, שכדי להיות חכם צריך ללמוד מכל אחד, לא לזלזל באף אדם, ובסוף המשנה התנא מדבר לתת מקום וכבוד לכל אדם.
וכהמשך במשנה ב', אומר התנא לכבד כל מצווה ומצווה:
בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה כבחמורה…
ואז התנא ממשיך שלכל אדם ולכל דבר יש תפקיד, זמן, שעה ומקום.
אך לענ"ד טמון כאן עוד דבר, לכל דבר ועניין יש זמן ומקום, וכמו שחשוב לא לפספס את זמנו ומקומו, חשוב מאד לא להקדים את זמנו, יש חזונות עתידיים מופלאים, אך אם ננסה לחיות על פי החזון העתידי כעת, יהיה אסון.
קורח בטיעוניו מעלה טענה מופלאה:
"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'".
הרב אלישע אבינר כותב שיש מבעלי הסוד שאמרו שיש יסוד של אמת בקביעה ש"כל העדה כולם קדושים" גם ביחס לכהונה וללוויה, מפני שה' קרא לנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובכל אחד מישראל יש צד של כהונה. אם כן, במה שגתה עדת קורח? השיבו בעלי הסוד: הם הקדימו את השעה, הם הקדימו את המאוחר. לעתיד לבוא יתגלה שכולנו כוהנים, אבל טרם הגענו לזה.
הרב יהודה ליאון אשכנזי ז"ל קרא לתופעה זו: ANTICIPATED. כלומר: הקדמת המאוחר. לעתיד לבוא נהיה כולנו "ממלכת כהנים", אבל לעת עתה החלוקה לשבטים ולמדרגות היא חיונית, והטשטוש בין המדרגות הוא מסוכן.
"הקדמת השעה" והרצון לקפוץ אל העתיד, לא היתה תופעה חד-פעמית בתולדות עם ישראל, אלא זוהי תופעה מצויה. אחת לכמה זמן נזרקת אמירה שאמיתותה שייכת לזמנים רחוקים.
לפעמים הקדמת השעה היא גאונוּת מיוחדת, ולפעמים היא שיגעון הרסני. מתי? זה תלוי במידת הריחוק או הקירבה אל השעה. אם השעה קרובה, מבשרת "הקדמת השעה" את ראשיתו של החידוש, של השינוי, היא מתווה את הכיוון, מזרזת את התהליכים ומאיצה אותם. לעומת זאת, כאשר השעה רחוקה, הקדמתה היא הרסנית מפני שהמציאות איננה בשילה לכך. ההיסטוריה האנושית מתקדמת בתהליך מדורג. כל דרגה היא לבינה בבניין הקומה הרוחנית של האומה. דילוג על שלב חיוני הוא מסוכן (בפועל, זהו תהליך הבנוי מסדרה של קפיצות. אבל, בין קפיצה לקפיצה, מתפתחים התנאים ומבשילים בפְנים, והקרקע נעשית מוכנה לקפיצה בבוא עִתהּ).
מאז ומעולם, היו מי שקפאו על שמריהם ולא נתנו לרוח להתפתח ולהתקדם כראוי, עד שנדחו מההנהגה הרוחנית לטובת אלו שפתחו את לבם לבשורות החדשות. לעומתם, היו שדחקה להם השעה, וביקשו להקדים אותה, ואף הם נדחו מהנהגת החיים, מפני שהמציאות לא היתה בשילה לכך.
האמירה הנפלאה "כל העדה כולם קדושים", שיכולה לעטר כל ספר בחסידוּת, לא הייתה נכונה בשעתה. בעת שעם ישראל יצא ממצרים, בראשית צעדיו על במותי ההיסטוריה, נדרשה חלוקה למדרגות, ולא טשטוש המדרגות והשוואתן.
לעתיד לבוא גם החול הישראלי יתעלה למדריגת קודש, כפי שכותב הרב קוק:
אין ההתגלות הרוחנית צריכה לטשטש את העולם החומרי בציוריו המגולים, אלא לעשות את היחש אליו יותר בהיר, יותר חופשי, ויותר עדין… והתהלכתי בתוככם – אטייל עמכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר: והייתי לכם לאלוקים. אז הכול יתעלה למקורו הברוך, העליון, ששם הוא התוכן האחדותי, שהוא למעלה מכל ציור של היבדלות. ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לד', והיה הסירות בבית ד' כמזרקים לפני המזבח, והיה כל סיר בירושלים וביהודה קדש לד' צבאות. כי הכל יעלה למידת הקודש.
לעתיד לבוא החול יתעלה למדריגת קודש לה', ואפילו מצילות הסוס, כלי המלחמה על החיות יתעלו למדריגה קדושה.
הרב קוק את החזון הזה קורא למימוש בדורנו, במכתב שכתב הרב קוק לסופר אז"ר, שטען כי הספרות היהודית היא רק ספרות קודש ולא ספרות חול, ועל כך כותב לו הרב קוק (נדפס ב"מאמרי הראיה, חלק ב, תחת הכותרת: תשובת המערכת):
בא הזמן שאנו צריכים להתחשב עם חיי המציאות ולהרחיב את תחומנו. אין אנו יכולים ואיננו רשאים להיות מעכשיו בנידון זה מה שהיינו מלפנים על פי ההכרח של הגלות שם השלכנו את יהבנו על השוטר הגוי ואם היינו צריכים למדעים פנינו אל לשונות הגויים.
לא כן פה בארץ ישראל פה חיי קהילותינו ומושבותינו בידינו ואנחנו צריכים לפקח על רכושנו החומרי והמוסרי אנו שבים לתחייה, ועימנו גם לשוננו וספרותינו…
אמנם צדקת במחאתך על כל הזוהמא והנבלה אשר ספגה ספרותנו אל תוכה בימים האחרונים ביחוד… אי אפשר לחיי עם בלי מדע, בלי שירה, בלי יופי. אבל אפשריים הם וביחוד לישראל להיות בלי נבלה, בלי סירחון רשע ובלי טומאות בשר ורוח. אם החברה הרחבה אינה יודעת זאת, אבל אנחנו שיחד עם החיים של ספר החיים אנו קוראים: לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל. נגד זה אנו צריכים להילחם, ודווקא בנשק של הגדלת דרישת החיים! אבל לא לצמצם את הספרות שלנו רק בהיכל הקודש כאשר אמרת, כי אם להרחיב את גבול הקודש גם על כל חיי החול ועל כל דרישותיהם ועל כל המדעים הנדרשים להם; 'ביום ההוא היה על מצילות הסוס קודש לה"
אך הרב קוק שמציב את החזון המופלא הזה, בוודאי, הבדיל בין קודש לחול, בין תלמידי חכמים שחייבים בכבודם ולבין אנשי מעשה שאנו עומדים מלאי הערכה לפועלם הגדול, לעתיד לבוא החול יתעלה ממש לדרגת קודש, אך איננו שם, ולכן הקדמת המאוחר מובילה לחורבן ולאי יכולת להתקדם.
אני אגיד דבר חריף, שאני מלמד את תלמידיי אינני מאמין, בעיקר הי"ב כפי שהוא מנוסח בסידור:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא
אני מאמין בביאת המשיח, ובוודאי יבוא, אך זה תהליך זה לא יהיה היום, אפשר לפרש במשפט זה פירושים שונים, שיכולים להתקבל, לדוגמה, שכל יום ויום המשיח הולך ומגיע, אך לא שייתכן שיגיע היום, כי יש תהליכים.
ומי שיראה את הנוסח שכתב הרמב"ם יראה שהוא לא כתב, שייתכן שהמשיח יבוא כל יום:
היסוד השנים עשר, ימות המשיח. והוא להאמין וּלְאַמֵּת שיבוא, ולא יחשוב שֶׁיִּתְאֶחָר, "אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ".
הכוונה היא לא לשים לו זמן, שמרחיק את ביאתו ונותן לו זמן של עוד כך וכך עשרות ומאות שנים, כפי שממשיך הרמב"ם:
ולא ישים לו זמן, ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. והחכמים אומרים: "תִּפַּח רוּחָן שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִצִּין".
אנו יודעים שלעיתים מהלכים של שנים רבות יכולים להתרחש מהר מאד, אך הם עדיין צריכים זמן ולא היום.
יהי רצון שנדע להתקדם לחזון הגדול, דרגה אחר דרגה, ולראות בביאת המשיח ובתיקון העולם במהרה בימינו!
