חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

הלכות שבת

שלום וברכה, לפני כמה שבתות הלכתי ברחוב ונתקע לי בחצאית ענף גדול. לא ידעתי מה לעשות והסרתי אותו, אך איני יודעת אם הדבר מותר בשבת. מצד אחד לא נראה לי הגיוני להמשיך להסתובב איתו והוא גם יכול לשרוט אותי, ומצד שני להבנתי יש בעיית מוקצה וגם הוא היה עלול לקרוע לי את החצאית. אשמח לדעת א'- אם אכן היה מותר לי להסיר אותו וב'- אם לא, האם יש בעיה שאלבש מכאן והלאה את חצאית כי אולי יש כאן סוג של הנאה מחילול שבת? וג'- במקרים אחרים קרה לי שסנדלי שורש נתקעו גם הם בבגדי (סנדלים של אנשים אחרים שהיו על הרצפה, כך שבעייתי להסתובב איתם כל השבת..), השאלה מה הדין גם במקרה כזה מבחינת חשש לקריעה? תודה רבה מראש

א. אמנם ענף כזה הוא מוקצה מחמת גופו שאין בו ההיתר של צורך גופו ומקומו כשם שיש בכלי שמלאכתו לאיסור, אבל יש כלל שאומר שמוקצה שאין לו חשיבות שדבוק לבגד, כמו למשל שערה שנפלה על הבגד, הוא טפל לבגד, ולכן אף שהוא מוקצה מותר להסירו, וכל עוד הוא בידו, כיוון שהגיע לידו בהיתר, יכול להניחו במקום שצריך, כגון בפח, ולא צריך לזורקו ברחוב על הרצפה וכד'.

כלל זה מובא בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור. ספר זה מביא את כל הפסקים שמובאים בספרי פניני הלכה בספר אחד:

הלכות שבת פרק כג סעיף יב – מוקצה שאין לו חשיבות, שמונח באופן הטפל לחפץ של היתר, מותר לסלקו מעליו. כגון להסיר זבוב או גרעין לימון מהכוס או הקערה (באופן שאין איסור בורר), וכגון להסיר חוט או שערה שנפלו על הבגד, או לגרד חתיכת בוץ שדבוקה לכיסא (עי' בפרק יג, ט).

ב. גם אם היה אסור להסיר את הענף, הבגד לא נאסר בשימוש, שכן הבגד היה בר שימוש גם עם הענף. דומה הדבר למי שפתח את המקרר באיסור למרות שידע שהנורה שבו עובדת, שאמנם אסור לו להנות מאור המנורה, אבל אין עליו איסור להנות מתכולת המקרר.

דין זה מובא בספר הקיצור פרק כו סעיף ז – כאשר על ידי המלאכה האסורה נעשתה פעולה אחרת מותרת, מותר ליהנות ממנה. כגון שתיקנו באיסור כלי לפיצוח אגוזים, ועברו ופיצחו בו אגוזים – מותר לאוכלם, כיוון שבפעולת הפיצוח עצמה אין איסור. וכן כאשר הביאו מפתח באיסור ופתחו את הדלת, מותר להיכנס בה. וכן כאשר פתחו באיסור דלת של מקרר שהנורה שלו עובדת, מותר להוציא מהמקרר מאכלים (ולגבי סגירתה עי' בפרק יז, יא).

ג. אני מבין שאת מתכוונת לכך שבעת שמסירים את הסקוטצ מהבגד, הוא עלול לתלוש חלק זעיר מהבד. דבר זה מותר כדין 'אינו מתכוון', או כדין פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן.

אביא לך את הדברים מספר הקיצור פרק ט:

דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

ז. המתכוון לעשות דבר מותר, אך ייתכן שתיעשה מלאכה אסורה שאין כוונתו לעשותה וגם אין ודאות שתיעשה – מותר לו לעשות את הדבר המותר. לפיכך, מותר לגרור בשבת ספסל על קרקע קשה כדי להעבירו ממקום למקום, למרות שרוב הסיכויים שרגלי הספסל יעשו חריץ בקרקע. וכן מותר לרוץ על גבי עשבים גם במקום שרוב הסיכויים שיגרום לעקירתם. כלל זה נקרא 'דבר שאינו מתכוון', והוא מותר בכל התורה כולה ולא רק בהלכות שבת.

ח. כאשר ברור שתוך כדי גרירת הספסל יֵעשה חריץ בקרקע, אסור לגרור את הספסל. וכן אם ברור שתוך כדי ריצתו יֵעקרו עשבים, אסור לרוץ שם. כלל זה נקרא 'פסיק רישא' (פס"ר), והוא אסור בכל התורה כולה. אם נוח לו בתוצאה האסורה (פס"ר 'דניחא ליה') והיא אסורה מהתורה – עבר על איסור תורה. ואם אין לו עניין בתוצאה האסורה (פס"ר 'דלא ניחא ליה'), כיוון שלא התכוון לעשותה, עבר על איסור מדברי חכמים. וכאשר גם האיסור שיֵעשה אסור רק מדברי חכמים וגם אין לו עניין בו (פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן), אפשר להקל במקום הצורך.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-21 14:20:52

פאת הראש

שלום האם מותר לגלח את השערות שכנגד מקום הפאות אבל לא במקום עיקר הפאה כגון שערות אחדות הגדלות על הלחי?

כן. מותר להתגלח במכונת גילוח בכל מקום בפנים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-17 11:40:27

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת שלח – נקודת המבט שלך משנה את כל המציאות!

מה אתה רוצה לראות?

בסוף פרשתנו מופיעה מצוות הציצית עליה אמרו חז"ל שהיא שקולה כנגד כל המצוות.

ננסה היום להתבונן מה מחוללת בנו הציצית, ואיך הציצית היא התיקון הגדול לחטא המרגלים.

מטרת הציצית מוגדרת בפרשת השבוע שלנו בצורה בהירה:

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם…

הראיה תעזור לכם לא לתור אחרי הלב, מה הכוונה לתור אחרי הלב? איך הציצית מסייעת לא לתור אחרי הלב?

הרש"ר הירש מסביר שהמילה 'לתור', היא חיפוש סובייקטיבי, היא לחפש את מה שאתה רוצה:

'תור' –  יכול לציין גם חקירה לשם תכלית סובייקטיבית, ובמקרה כזה הוא מורה בעיקר על חיפוש אחר הנקודות הטובות המתאימות לתכלית מכוונת. כך: ״לתור להם מנוחה״, ״לתור לכם מקום לחנותכם״, וכך בייחוד לגבי בחירת הארץ המובטחת להם, אשר נבחרה מפני שהיא הטובה והמתאימה ביותר לייעוד ישראל: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר־תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל־הָאֲרָצוֹת״

לתור זה לא להסתכל אובייקטיבית על העולם אלא להסתכל סובייקטיבית, שאדם מסתכל סובייקטיבית, הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות, והאמת היא שכולנו סובייקטיביים, כולם רואים לא על פי המציאות, אלא על פי מה שכאן קיים בליבנו, כפי שמביא המלבי"ם בפרשתנו.

הספרי אומר:

לא תתורו אחרי לבבכם – מגיד שהעיניים הולכים אחר הלב. או הלב אחרי העיניים? אמרת וכי לא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם הא מה ת"ל 'ולא תתורו אחרי לבבכם'? מגיד שהעיניים הולכים אחר הלב.

המלבי"ם מסביר את הספרי, שהשאלה האם האדם מתפתה אחרי עיניו ואז ליבו נמשך אחר מראה עיניו, או שראשית יש את רצון הלב, ואז שהלב רוצה, העיניים מוצאות את מה שהלב רוצה, מעוררות את חושים והאדם עושה דברים.

אומר הספרי העיניים הולכות אחר הלב. העובדה היא, שגם סומא יכול להיות שקוע ביצר הרע. זאת אומרת שההתמודדות לא מתחילה מהעיניים, ההתמודדות מתחילה מהלב, מהעמדה הנפשית.

והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסיבת החושים, כמ"ש העין רואה והלב חומד. ואמרו שאין אדם מתאווה אלא ממה שראו עיניו. אמנם חז”ל דייקו ההפך…לולא קדמו ציורי התאווה למשול בליבו בדרך רע או דרכי המינות שמשלו בליבו להסיר מפניו יראת ה' ופחדו, לא היה נפעל ממראה עיניו. ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאווה זה אות כי כבר סללו ציורי התאווה מסילה בלבבו מקודם…וז"ש שהעיניים הולכים אחר הלב, שלולא ציורי התאווה שקננו בליבו לא יתפעל מראות עיניו. וע"כ הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאווה ומדות הרעות ואז יתור אחר עיניו…

דברים דומים מסביר גם הרש"ר הירש בצורה נפלאה, על מצוות הציצית:

ולא תתורו וגו׳ – כבר אמרנו ש״תור״ יכול להורות על חקירה לצורך מטרה סובייקטיבית, ובאופן זה הוא מציין את השאיפה להכיר את הדברים עד כמה שהם יכולים להיות שימושיים עבורנו.

הפעולה השכלית המובעת על ידי ״תור״, מבקשת לברר מה טוב או לא טוב לנו. ה״לב״ יוצר משאלות, וה״עיניים״ מבקשות אחר האמצעים לסיפוק משאלות אלה.

כאשר מניחים את האדם לעצמו, הרי שרק ה״אני״ – על כל צרכיו, נטיותיו ודרישותיו – הוא שיוצר את מניעיו של לב זה בעל המשאלות והתאוות, והעין רואה רק את היחסים החושניים של העולם החושני (כלומר מחפש רק את ההנאות הגשמיות). השכל – ה״תר״ אחרי הלב והעין – העומד לשירות הלב המתאווה והעין הרואה, דן ומבדיל בין טוב לרע: הוא יאמר על דבר שהוא ״טוב״ אם תכונותיו החושניות הן כאלה שנותנות סיפוק ללב, או שהוא ״רע״ אם איננו מציע סיפוק זה או חוסם את הדרך לסיפוק זה. והוא הדין לעניין מילוי משאלות הלב ומניעת הדברים המעכבים את מילויין: השכל ה״תר״ אחרי הלב ואחרי העיניים, יעריך דברים רק על פי יחסם לתחום שלו עצמו, והוא יפתֵחַ יראה ותקווה רק לפי תוצאותיו של פסק דין זה. אך אם אדם מקרב או דוחה, ירא או מקווה, רק לפי צוויִים של שכל הקובע את פסק דינו על ידי הליכה אחרי הלב והעיניים, אדם כזה אינו בן־חורין להגות בה׳ ובתורתו, ואין דעתו נתונה לה׳ המכוון את מעשיו ומנהיג את גורלו; שוב אין ה׳ משפיע על מה שאדם זה מקרב או דוחה, על תקוותיו או פחדיו. עבודת הלב והעיניים אינה הולכת בד בבד עם עבודת ה׳; ״אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אתם זנים״: כל ההולך אחרי לבו ואחרי עיניו, הריהו בוגד בה׳ ומפר את נאמנותו אליו.

אולם עניין אחר הוא אם ה׳ ותורתו מהווים את היסוד ונקודת המוצא לכל שיקולינו, מחשבותינו ודינינו. אם נראה עצמנו כעבדי ה׳ בלבותינו המתאווים ובעינינו הרואות, אם נשעבד את משאלות לבנו למשאלות ה׳ ונבטל את רצוננו מפני רצונו, אזי גם ה״עיניים״ שלנו, שכלנו היודע והשופט, יעריך דברים רק לפי התאמתם לרצון ה׳. כאשר ״נתור״ אחר דברים על פי ערכם בסיפוק משאלות לבנו, הרי שנחקור אותם רק על פי ערכם לסיפוק רצון ה׳; שכן רצוננו, שהזדכך על ידי רצון ה׳, כבר יהיה בטל לחלוטין לרצון ה׳. כך גם במילוי משאלות לבנו, לא נשקול תחילה את כוח הדברים מול הכוח שלנו; שכן מעלינו ומעל עולמנו ניצב ה׳ ורצונו הקדוש. לא נייחס גדולה וגבורה לגדולה ולגבורה החושניות והשכליות כשלעצמן, שכן רק להשתעבדות לרצון ה׳ ולעשיית רצונו – לא לחושניות, לא לשכליות, אלא רק למוסריות – נייחס את הגדולה והגבורה.

שינוי צורה זה של כל הווייתנו הרגשית והחושנית, המקרבת ודוחה, היראה והמקווה – הוא הוא תכליתם של ציצי ה״ציצית״ שבבגדנו.
(כדאי מאד לעיין בהמשך דבריו הנפלאים, שבהם הם מקשר את העובדה שהציצית היא בבגד לחטא אדם הראשון ולבגדים שניתנו לו עקב החטא).

דבריו הנפלאים של הרש"ר הירש ושל המלבי"ם מאירים באור חדש את מצוות הציצית, מצוות הציצית מזכירה לנו כל הזמן מה אנו רוצים, מה אנו מחפשים, על פי מה אנו שופטים את המציאות, על פי אנו קובעים מה טוב ומה רע.

הבעיה של המרגלים הייתה שהם באו עם עמדה, עם תפיסה קודמת שעדיף להישאר במדבר לאור זאת הם ראו באופן שראו, שהרי השאלות הגדולות בסיפור המרגלים היא: איך קורה שהפירות הכי עסיסיים, הכי יפים המעידים על ארץ פורייה, מקבלים פרשנות הפוכה והופכים להיות דבר מרתיע? איך קורה שרואים עיר שהיא מבוצרת, שכל מומחה זוטר יודע שדבר זה מצביע על חולשת התושבים ועל הפחד שהם נתונים בו, הופך להיות נקודת חוזק מאיימת? איך קורה שניסים גלויים, כמו שהמדרש מתאר, שכולם הולכים ללוויות וקוברים את המתים שלהם ורואים שיד ה' פוגעת בהם, איך קורה שכל זה מתפרש הפוך? איך זה שנתונים שבדרך לוגית צריכים להוביל למסקנה אחת, בסופו של דבר מקבלים פרשנות הפוכה בדיוק?

שיש לאדם עמדה ותפיסה בדבר מסויים, הוא לא ייתן לעובדות לבלבל אותו, הוא יודע מה נכון והמציאות כולה צריכה להתיישר על פי התפיסה וההבנה שלו.

הציצית מזכירה לנו מי אנחנו, מה באמת משמעותי וחשוב, מה העיקר ומה הטפל, מה התפיסות שלך, יקבע איך תראה את המציאות ואיך תפעל בסופו של דבר.

יהי רצון שתמיד נזכור את ייעודנו ואת רצוננו לעשות את דבר ה'!

 

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן