מה אתה רוצה לראות?
בסוף פרשתנו מופיעה מצוות הציצית עליה אמרו חז"ל שהיא שקולה כנגד כל המצוות.
ננסה היום להתבונן מה מחוללת בנו הציצית, ואיך הציצית היא התיקון הגדול לחטא המרגלים.
מטרת הציצית מוגדרת בפרשת השבוע שלנו בצורה בהירה:
וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם…
הראיה תעזור לכם לא לתור אחרי הלב, מה הכוונה לתור אחרי הלב? איך הציצית מסייעת לא לתור אחרי הלב?
הרש"ר הירש מסביר שהמילה 'לתור', היא חיפוש סובייקטיבי, היא לחפש את מה שאתה רוצה:
'תור' – יכול לציין גם חקירה לשם תכלית סובייקטיבית, ובמקרה כזה הוא מורה בעיקר על חיפוש אחר הנקודות הטובות המתאימות לתכלית מכוונת. כך: ״לתור להם מנוחה״, ״לתור לכם מקום לחנותכם״, וכך בייחוד לגבי בחירת הארץ המובטחת להם, אשר נבחרה מפני שהיא הטובה והמתאימה ביותר לייעוד ישראל: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר־תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל־הָאֲרָצוֹת״
לתור זה לא להסתכל אובייקטיבית על העולם אלא להסתכל סובייקטיבית, שאדם מסתכל סובייקטיבית, הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות, והאמת היא שכולנו סובייקטיביים, כולם רואים לא על פי המציאות, אלא על פי מה שכאן קיים בליבנו, כפי שמביא המלבי"ם בפרשתנו.
הספרי אומר:
לא תתורו אחרי לבבכם – מגיד שהעיניים הולכים אחר הלב. או הלב אחרי העיניים? אמרת וכי לא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם הא מה ת"ל 'ולא תתורו אחרי לבבכם'? מגיד שהעיניים הולכים אחר הלב.
המלבי"ם מסביר את הספרי, שהשאלה האם האדם מתפתה אחרי עיניו ואז ליבו נמשך אחר מראה עיניו, או שראשית יש את רצון הלב, ואז שהלב רוצה, העיניים מוצאות את מה שהלב רוצה, מעוררות את חושים והאדם עושה דברים.
אומר הספרי העיניים הולכות אחר הלב. העובדה היא, שגם סומא יכול להיות שקוע ביצר הרע. זאת אומרת שההתמודדות לא מתחילה מהעיניים, ההתמודדות מתחילה מהלב, מהעמדה הנפשית.
והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסיבת החושים, כמ"ש העין רואה והלב חומד. ואמרו שאין אדם מתאווה אלא ממה שראו עיניו. אמנם חז”ל דייקו ההפך…לולא קדמו ציורי התאווה למשול בליבו בדרך רע או דרכי המינות שמשלו בליבו להסיר מפניו יראת ה' ופחדו, לא היה נפעל ממראה עיניו. ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאווה זה אות כי כבר סללו ציורי התאווה מסילה בלבבו מקודם…וז"ש שהעיניים הולכים אחר הלב, שלולא ציורי התאווה שקננו בליבו לא יתפעל מראות עיניו. וע"כ הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאווה ומדות הרעות ואז יתור אחר עיניו…
דברים דומים מסביר גם הרש"ר הירש בצורה נפלאה, על מצוות הציצית:
ולא תתורו וגו׳ – כבר אמרנו ש״תור״ יכול להורות על חקירה לצורך מטרה סובייקטיבית, ובאופן זה הוא מציין את השאיפה להכיר את הדברים עד כמה שהם יכולים להיות שימושיים עבורנו.
הפעולה השכלית המובעת על ידי ״תור״, מבקשת לברר מה טוב או לא טוב לנו. ה״לב״ יוצר משאלות, וה״עיניים״ מבקשות אחר האמצעים לסיפוק משאלות אלה.
כאשר מניחים את האדם לעצמו, הרי שרק ה״אני״ – על כל צרכיו, נטיותיו ודרישותיו – הוא שיוצר את מניעיו של לב זה בעל המשאלות והתאוות, והעין רואה רק את היחסים החושניים של העולם החושני (כלומר מחפש רק את ההנאות הגשמיות). השכל – ה״תר״ אחרי הלב והעין – העומד לשירות הלב המתאווה והעין הרואה, דן ומבדיל בין טוב לרע: הוא יאמר על דבר שהוא ״טוב״ אם תכונותיו החושניות הן כאלה שנותנות סיפוק ללב, או שהוא ״רע״ אם איננו מציע סיפוק זה או חוסם את הדרך לסיפוק זה. והוא הדין לעניין מילוי משאלות הלב ומניעת הדברים המעכבים את מילויין: השכל ה״תר״ אחרי הלב ואחרי העיניים, יעריך דברים רק על פי יחסם לתחום שלו עצמו, והוא יפתֵחַ יראה ותקווה רק לפי תוצאותיו של פסק דין זה. אך אם אדם מקרב או דוחה, ירא או מקווה, רק לפי צוויִים של שכל הקובע את פסק דינו על ידי הליכה אחרי הלב והעיניים, אדם כזה אינו בן־חורין להגות בה׳ ובתורתו, ואין דעתו נתונה לה׳ המכוון את מעשיו ומנהיג את גורלו; שוב אין ה׳ משפיע על מה שאדם זה מקרב או דוחה, על תקוותיו או פחדיו. עבודת הלב והעיניים אינה הולכת בד בבד עם עבודת ה׳; ״אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אתם זנים״: כל ההולך אחרי לבו ואחרי עיניו, הריהו בוגד בה׳ ומפר את נאמנותו אליו.
אולם עניין אחר הוא אם ה׳ ותורתו מהווים את היסוד ונקודת המוצא לכל שיקולינו, מחשבותינו ודינינו. אם נראה עצמנו כעבדי ה׳ בלבותינו המתאווים ובעינינו הרואות, אם נשעבד את משאלות לבנו למשאלות ה׳ ונבטל את רצוננו מפני רצונו, אזי גם ה״עיניים״ שלנו, שכלנו היודע והשופט, יעריך דברים רק לפי התאמתם לרצון ה׳. כאשר ״נתור״ אחר דברים על פי ערכם בסיפוק משאלות לבנו, הרי שנחקור אותם רק על פי ערכם לסיפוק רצון ה׳; שכן רצוננו, שהזדכך על ידי רצון ה׳, כבר יהיה בטל לחלוטין לרצון ה׳. כך גם במילוי משאלות לבנו, לא נשקול תחילה את כוח הדברים מול הכוח שלנו; שכן מעלינו ומעל עולמנו ניצב ה׳ ורצונו הקדוש. לא נייחס גדולה וגבורה לגדולה ולגבורה החושניות והשכליות כשלעצמן, שכן רק להשתעבדות לרצון ה׳ ולעשיית רצונו – לא לחושניות, לא לשכליות, אלא רק למוסריות – נייחס את הגדולה והגבורה.
שינוי צורה זה של כל הווייתנו הרגשית והחושנית, המקרבת ודוחה, היראה והמקווה – הוא הוא תכליתם של ציצי ה״ציצית״ שבבגדנו.
(כדאי מאד לעיין בהמשך דבריו הנפלאים, שבהם הם מקשר את העובדה שהציצית היא בבגד לחטא אדם הראשון ולבגדים שניתנו לו עקב החטא).
דבריו הנפלאים של הרש"ר הירש ושל המלבי"ם מאירים באור חדש את מצוות הציצית, מצוות הציצית מזכירה לנו כל הזמן מה אנו רוצים, מה אנו מחפשים, על פי מה אנו שופטים את המציאות, על פי אנו קובעים מה טוב ומה רע.
הבעיה של המרגלים הייתה שהם באו עם עמדה, עם תפיסה קודמת שעדיף להישאר במדבר לאור זאת הם ראו באופן שראו, שהרי השאלות הגדולות בסיפור המרגלים היא: איך קורה שהפירות הכי עסיסיים, הכי יפים המעידים על ארץ פורייה, מקבלים פרשנות הפוכה והופכים להיות דבר מרתיע? איך קורה שרואים עיר שהיא מבוצרת, שכל מומחה זוטר יודע שדבר זה מצביע על חולשת התושבים ועל הפחד שהם נתונים בו, הופך להיות נקודת חוזק מאיימת? איך קורה שניסים גלויים, כמו שהמדרש מתאר, שכולם הולכים ללוויות וקוברים את המתים שלהם ורואים שיד ה' פוגעת בהם, איך קורה שכל זה מתפרש הפוך? איך זה שנתונים שבדרך לוגית צריכים להוביל למסקנה אחת, בסופו של דבר מקבלים פרשנות הפוכה בדיוק?
שיש לאדם עמדה ותפיסה בדבר מסויים, הוא לא ייתן לעובדות לבלבל אותו, הוא יודע מה נכון והמציאות כולה צריכה להתיישר על פי התפיסה וההבנה שלו.
הציצית מזכירה לנו מי אנחנו, מה באמת משמעותי וחשוב, מה העיקר ומה הטפל, מה התפיסות שלך, יקבע איך תראה את המציאות ואיך תפעל בסופו של דבר.
יהי רצון שתמיד נזכור את ייעודנו ואת רצוננו לעשות את דבר ה'!
