יעקב שולח מלאכים-שליחים אל עשיו ומצווה אותם לומר: "כה תאמרון לאדני לעשיו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה". ומבאר הרב חרל"פ: "כל כוחה של הטומאה אינו אלא לאחר את הטובה ולעכב לשעה בעד גילוי הקדושה. 'אלוקים אחרים- שהם מאחרים הטובה מלבוא לעולם' (מכילתא פר' יתרו). אבל לא תוכל בשום אופן לאבד את הטובה לגמרי מן העולם, וזה מה ששלח יעקב לעשיו : 'עם לבן גרתי ואחר עד עתה'. כלומר גם לבן שביקש לעקור את הכל, לא עלה בידו כי אם לאחר את הטובה. 'ואחר עד עתה'- ואף אתה תעלה בידך חרס ולא תפעל מאומה רק לאחר את הטובה ולא יותר".
ומכאן נלמד יסודות חשובים לכלל ולפרט. מחד יש כאן מעידוד גדול וניחומים גדולים, שכל כוחה של הרשעה בעולם הינו לעכב ולאחר. ומאידך מובן שבכוח זה צריכים אנו להילחם, שהרי הזמן הינו המרכיב היסודי של העולם הזה. לדוגמא, מחקרים מוכיחים שההבדל בין גאון לבין אדם שחלש בשכלו הינו רק מהירות המחשבה, שמה שהגאון מצליח לקלוט מהר, החלש יכול לקלוט גם כן, אבל בזמן רב. ולכן המלחמה שלנו בעיכוב, בדחייה, הינה חשובה מאוד.
וכמובן שאי אפשר לדבר על עניין זה מבלי להזכיר את הקפאת הבניה, ששונתה להשהייה, שנכפתה עלינו. שלכאורה יכול האדם לחשוב שאין הדבר רע כל כך, כיוון שיש כאן עיכוב ותו לא. אבל על פי דברינו זהו כל כוחו של הרע בעולם הזה, לעכב. וממילא מלחמתנו ברע היא מלחמה בהתעכבות. ואם הדברים אמורים במישור הכללי כל שכן שיש לקחת אותם למישור הפרטי, מכיוון שהכלל הוא נצחי, ולכן סוף הטובה ודאי להגיע. אולם חייו של האדם הפרטי מוגבלי זמן, וכמו שנוהגים גדולי המוסר לומר: הזמן הוא המשאב החשוב והמתכלה ביותר בחייו של האדם.
הניהול הנכון של הזמן, או יותר נכון לומר, ההתנהלות הנכונה של האדם בתוך הזמן, היא זו שתקבע לבסוף את איכות חייו, את הדברים שבהם יצליח ואת התחומים שיהיו יותר מוזנחים. ולכן הדחיינות שהינה מחלה כלל אנושית מחייבת טיפול מעמיק. וצריך האדם להגיע למצב של "ברוך אומר ועושה", וכפי שלמדנו בפרשת וירא שכל מעשיהם של צדיקים בזריזות ובמהירות.
יתרה מזאת, ישנם תחומים שבהם חלון ההזדמנויות שלנו מוגבל, כגון הגדלת המשפחה, חינוך הילדים וכו'. ולכן ההתעכבות במעשה ודחיית ההחלטה של האדם הפרטי גורמת לו להפסדים רבים ומונעת ממנו להיפתח לאופקים ולאפיקים רבים שיכול היה להגיע אליהם.
יהי רצון שנזכה להתגבר על כל המפריעים והמעכבים, ולהביא גאולה שלמה במהרה.
