הפרשה פותחת בציווי :
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק."
הפסוק פותח בציווי כפול, הן להעמיד שופטים והן להעמיד שוטרים, אולם בהמשך הפסוק והפסוקים ניכר שההתייחסות היא רק לשופטים, "…ושפטו את העם", "לא תטה משפט", "צדק צדק תרדוף" ועוד.
ונראה להסביר שהשוטרים הינם רק תנאי לקיום השופטים. העיקר הוא השופטים, הם המגלים את האמת והצדק בעולם, את הטוב והאידיאלי, אלא שאין כלל משמעות לדבריהם לולא השוטרים שדואגים ליישם את העקרונות למעשה, וכפי שאמרו חז"ל "אם אין שוטרים – אין שופטים".
יתרה מכך, המוטיבציה, הרצון, הרצינות והאחריות של השופט להוציא תחת ידיו הכרעה נכונה, אמיתית ומדויקת, ודאי מושפעת מהידיעה של השופט שדבריו הולכים להיות מיושמים. שופט שיודע כי דבריו הינם 'קול קורא' בלבד, הצהרת עקרונות ותו לא, חסר את הרצון וממילא את ההשקעה והמאמץ להוציא תחת ידיו דין אמת.
חשוב שתהיה הפרדה, מערכת שתפקידה לקבוע את הדין ומערכת שתפקידה לאכוף אותו במציאות, שופטים שאחת המחשבות המרכזיות שלהם, בעת פסיקת הדין, היא כיצד יוכל פסק הדין להתבצע, מכוונים את האמת לפי המציאות ולא את המציאות על פי האמת, וזה מאד לא רצוי.
מאידך, גם שוטרים ללא שופטים מהווים כוח לא מכוון, לא אפקטיבי ולא מנוצל. שוטרים ללא שופטים הינם עושי סדר למען הסדר, ללא כל משמעות. וממילא יש צורך להשקיע בשתי המערכות, מערכת המשפט ומערכת האכיפה.
דגש נוסף שישנו בפסוק הוא שהשופטים והשוטרים יהיו "בכל שעריך… לשבטך", ונראה שזהו תנאי נוסף לכך שיהיה משפט צדק. כדי שהשופט יוכל להכריע הכרעה נכונה הוא צריך להכיר את המציאות לאשורה, את מנהג המקום, את ההיסטוריה של המקרה המובא לפניו. לכן חייב השופט להיות שייך למקום ולשבט. וכמו השופט כך גם השוטר, שכדי לדעת כיצד ליישם, באיזה אופן והאם הנידון יכול לעמוד בפסיקה, חייב להכיר את המציאות.
לדוגמא, בימינו ישנם אנשים רבים שחייבים מאות אלפי שקלים לאנשים שונים, ואע"פ שעל פי פסיקת השופטים הם חויבו בתשלומים אלו, בפועל נפטרו על ידי השוטרים, ההוצאה לפועל. הסיבה לכך היא שהוחלט שאין הם יכולים לעמוד בהחזרת חובותיהם. אחת הדרכים הידועות והמקובלות להתחמק מתשלום היא שאדם רושם את כל רכושו על שם אחד מקרוביו, וכך עושה גם לגבי משכורתו. דבר זה מתאפשר כיוון שאין היכרות אישית עם הנידון והמציאות בה הוא חי, ולכן מצווה התורה שהשופטים והשוטרים יהיו בני המקום והשבט.
כך הדבר האמור לגבי המדינה וכך גם לגבי כל פרט ופרט. אדם שלא יודע ליישם את העקרונות אותם הוא לומד – לימודו עקר וסוף דבר שגם עצם הלימוד יהפוך להיות פחות ופחות מדויק ופחות ופחות רציני.
מאידך, ישנם אנשים מלאי עשייה ופעילות שלא מכוונת לשום דבר מלבד לעשייה עצמה, ובאופן כללי ניתן לומר שחזון ללא מעשה הינו דמיון בעלמא, שמעשה ללא חזון הינו בזבוז כוחות, ואילו מעשה מתוך חזון הינו החיים.
אחת ההבחנות היסודיות שאדם צריך לבחון את עצמו היא האם אני עושה בפעולה או בפעילות?
ננסה לחדד, את הדברים, על ידי דברים שכתב בני גל ז"ל,
"מכירים את זה שנמצא כל הזמן בפעילות?
הכל רוחש סביבו, אקשן, תזזית של עשייה, התרגשות של חוסר זמן, חתירה קדימה קדימה, לעשות, להספיק, להשלים, בקיצור: בסביבתו הכל פעילות, רעש וצלצולי עשייה…
שאלה: מה באמת הוא עושה שם? מהן תוצאות הפעילות הבלתי נגמרת הזאת?
תשובה: ובכן, מה שהוא עושה זאת פעילות והתוצאה בדרך כלל , אפס.
סליחה, התוצאה היא עוד פעילות. כל הזמן פעילות.
הנה האבחנה: פעילות, מכוונת לפעילות.
פעילות, היא מצב נפשי שאיננו מכוון להשיג תוצאה מוגדרת.
פעולה, לעומתה, מכוונת אל מטרה וממוקדת לתוצאה.
אמור מעתה:
פעולה action – היא 'תהליך' שכוונתו השגת תוצאה מדידה וברורה. (מחויבות לתוצאה)
פעילות activity – היא 'מצב' אישי, שאין לו כל קשר עם המחויבות להשיג מטרה ברורה.
אדם 'פועל' אומר: "איזו מטרה עלי להשיג"?
אדם 'פעיל' אומר: "מה אני עושה עכשיו"?
כעת, יקל על כולנו לזהות את אנשי ה'פעילות' ואת אנשי ה'פעולה', גם כאשר הם בתוכנו".
שוטרים בלי שופטים הם אנשי פעילות ולא פעולה כי אין חזון שבשמו הם פועלים.
בחודש אלול שהאדם רוצה להתקדם הוא צריך להקדיש זמן ומחשבה לשתי שאלות:
- לאן אני רוצה ללכת? מה החזון שלי?
- איך אני מגיע לאן שאני רוצה להגיע? איך אני מיישם את החזון?
רק מי שיידע שמעשיו הינם מתוך משמעות גם יהיו לו הכוחות לעשות, רק מי שיידע שהרעיונות שלו יתיישמו גם יהיו לו החופש, החירות, הרצון והשאיפה לחשוב מחשבות גדולות ועמוקות.
יהי רצון שנזכה לחלום חלומות גדולים ולעשות מעשים כבירים.
