השבוע יצאו לחופש הגדול כל תלמידי החינוך העל יסודי, ובשבוע הבא יצאו תלמידי היסודי, אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך זה להבין את המציאות המשתנה ולדעת לעבור מהר ממצב למצב.
יש מציאות של לימודים ויש מציאות של חופש, בכל מציאות צריך לחנך, אבל בכל מציאות החינוך הוא אחר.
יש עוד תופעה מוזרה עם אנשים… הם גדלים ומשתנים, לא דומה חינוך של ילד בן 8, לחינוך של ילד בן 11, או בן 17, כל גיל מצריך יחס אחר, חינוך אחר.
לעיתים יש קושי לעבור את השינוי, באחד הספרים המפורסמים ביותר, 'מי הזיז את הגבינה שלי?', המחבר עוסק בהתמודדות עם שינויים, הספר “מי הזיז את הגבינה שלי” מסביר ששינוי הוא חלק טבעי ובלתי נפרד מחיינו ולכן אין טעם להתנגד ולהיאבק בהם, אלא הרבה יותר חכם לחבק ולאמץ אותם.
שאתה נתקל בשינוי תהיה אקטיבי ועם חשיבה חיובית, תיקח את הניסיון שלך, ואת כל מה שעברת ותתמודד עם השינוי.
חשוב להגיע פתוח להזדמנויות חדשות ולגלות מוכנות לנסות דברים חדשים בעת התמודדות עם שינוי.
יש חשיבות להתמדה ונחישות ויש צורך להמשיך להתאמץ ולנסות, גם כשנתקלים בקשיים ומכשולים וחווים משברים ונסיגות.
אחד הדברים שעוצרים אותנו מלעשות שינויים, ומקשים עלינו להתמודד איתם הוא הפחד, אבל חייבים לאזור אומץ לצאת מאזור הנוחות שלנו ולקחת סיכונים כשמתמודדים עם שינוי.
צריך לזכור שכל שינוי יכול להפוך להזדמנות פז לשיפור עצמי והתפתחות אישית.
את הדבר הזה לומדים מפרשת השבוע, משה רבנו כידוע חטא בחטא מי מריבה, הוא לא התנהל נכון, ומובן שגם העם לא התנהל כראוי, ולענ"ד הבעיה המרכזית היתה שגם משה רבנו וגם העם לא הבינו או לא קיבלו את שינוי המציאות, את העובדה שכעת עם ישראל נמצא בשלב אחר בחיי העם, שלב הכניסה לארץ ישראל.
וננסה ללכת בדרכו של הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו העמק דבר, וכך כותב הנצי"ב על תלונות בני ישראל:
לא מקום זרע ותאנה וגו׳. הפלא הנה זה ארבעים שנה הולכים במדבר הגדול וסבלו בלי שום תרעומות. והבינו כי לא זהו תכלית נסיעתם עד בואם אל ארץ נושבת. ולמה זה התרעמו עתה.
אבל ראוי לדעת דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה ההולך לימין משה זרוע תפארת ה׳. ועתה היו עומדים להיכנס לארץ ישראל ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה׳. על כן התנהג הקב״ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע. וכמו אומנת ילד היונק העומד להיגמל מחלב. כבר איזה משך לפני הגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם. ומכל מקום לעת הצורך מניקתו עד שהוא נגמל לגמרי. כי קשה להחליף סדר החיים בפעם אחת. כך החל המקום יתברך להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע וללמדם איך יעשו בעת יהיה השגחה לענוש אותם ולמנוע טובה וגשמי השנה ולא יהיה עוד כוח משה אשר בבקשתו לבד נעשה הכול…
כלומר אומר הנצ"יב המציאות משתנה, עם ישראל, מפסיק לקבל הכול בדרך נס, ללא כל מאמץ, והדבר הזה גורם להתרעמות והתמרמרות.
צריך לקבל את המציאות המשתנה, לא להתמרמר עליה כפי שאמרנו.
הנצי"ב ממשיך להראות את השינוי שחל במציאות דרך המילים: "קח את המטה":
המטה הידוע של משה ומזה שאמר ליקח מבואר שלא היה עוד ביד משה בתמידות….והטעם הוא משום שטבע המטה היה מסוגל לעשות בו נסים נגלים ומשום הכי היה מכונה האותות זה המטה על שם פעולתו התמידית. וכבר ביארנו שבשנת הארבעים נפסק כמעט חיי הנסיי. ע״כ כאשר צוה ה׳ לעשות נס אם יוצרך כאשר יבואר לפנינו צוהו ליקח את המטה…
ואז מסביר הנצי"ב את הציווי האלוקי, "ודברתם אל הסלע":
אין הכונה שידברו עם הסלע ויצוו אותו ליתן מים שהרי אין הסלע בר שמיעה…שבאמת מי הבאר שהיה עד כה נהיו לטבע…ועתה כשנפסק הסלע מליתן מים לא היה משום שכלה הליכות הנס. אלא הוא כמו שעוצר הקב״ה מי מטר בשביל עוון הדור.
וידוע מנהג ישראל בעת עצירת גשמים מתאספים ברבים למקום אחד אף שלא בבית המקדש מקום קורבנות וגלוי שכינה וראש העם אומר דברים כבושים ואח״כ מתפללים בצבור…
ורצה הקב״ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בארץ ישראל ויאמינו שגם בלי כוח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים.
על צווה ה׳ להיקהל עדה אל הסלע ושם היה השכינה באותה שעה ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר…והיה הרצון שידברו משה ואהרן דבר הלכה ותוכחה ואח״כ יתפללו בצבור לצד הסלע.
ובזה ונתן מימיו. לא יהיה בזה חדשות אלא מימיו הרגילים ונעשה לטבע ייתן.
וצווה עוד. והוצאת להם מים מן הסלע. ולכאורה הוא אך כפל לשון ח״ו. וגם השנוי מלשון מימיו למים לאו דבר ריק הוא. וגם השנוי ודברתם היינו משה ואהרן והוצאת הוא משה לבדו. אלא הוא אופן אחר. שאמר הקב״ה אולי לא יעלה השעה לתורה ותפלה כראוי. ואם כן לא יגיע הטבע ליתן מימיו. מכל מקום לא יעזוב את ישראל בלי מים כלל אלא יעשה נס כדרכו. ועל זה צווהו ליקח את המטה. אבל הודיעו שבזה האופן לא יהיה עוד מימיו שהיו צלולים ורבים אלא יהיה מים וכן היה באמת שלא היו מים טובים כשהיה. תדע שהרי גם אחר כן צעקו כי אין לחם ואין מים. אלא על כורחך אותם המים לא היו ראויים כל כך לשתות אנשים וגם לא היו מרובים כאשר יבואר. ולא היה רק לרוות צימאון אותה שעה ולבהמה…
הקב"ה רצה שעם ישראל ילמדו שהכוח בידיהם, בזכות מעשיהם ותפילתם, ולא רק משה רבנו הוא הפועל.
יש שלב מאד מאד קריטי בחינוך שצריך לשחרר ולתת עצמאות, שצריך לדעת לתת אחריות, שהנער יבין שהכוח בידיו, זה שלב קריטי, אך קשה לשחרר, קשה לתת לו להתמודד, ליפול ולקום.
השינוי הוא קריטי והוא לא קל, הרב דוב זינגר מנחה את ההורים לברך בכוונה גדולה בבר המצווה: ברוך שפטרני מעונשו של זה, ולהתכוון לשחרר, לשחרר כדי שיצמח.
ככל שכיר בשינוי, לא נפחד ממנו, נפעל אקטיבית ונראה בו הזדמנות, נוכל לצמוח מהשינויים.
יהי רצון שנזכה להמשיך לצמוח ולהתקדם ברמה האישית וברמה הלאומית.
שבת שלום!
