התורה מציבה לפנינו אידאל גדול:
דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹוקיכֶם.
איך מגיעים לדרגת הקדושה? מהי בכלל קדושה?
כשהאדם מקדש את אשתו הוא אומר לה: 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל', מקודשת לי, הכוונה מיועדת ומיוחדת לי, ואסורה לכל אדם.
גם כשאנו מקדשים-מקדישים חפץ אנו מייעדים ומייחדים אותו לקודש, ומבדילים אותו מן החולין.
משמעות הקדושה היא להיות מיועד ומיוחד למשהו.
עם ישראל מצטווים להיות מיועדים ומיוחדים, להיות נבדלים, באופן פשוט, הכוונה היא להיות מיוחדים מיועדים לה'.
אך איך ניתן לבני אדם להיות מיוחדים ומיועדים לה', הרי הקב"ה הוא בשמי שמים, והאדם על הארץ? מובן מדוע יש שחשבו שקדושה היא ניתוק מן העולם ומן החברה, אך התורה לא מדריכה אותנו באופן זה אלא להיפך, להיות מחוברים למציאות, לאדמה ולחברה, כמו שאנו רואים במצוות שבאות ליישם את הכלל: קדושים תהיו, מצוות הנוגעות לכל מרחבי החיים, אז מה הכוונה להיות קדושים?
הרש"ר הירש כותב:
קדושה – להיות מוכן ומזומן לעשות כל מה שהוא טוב; ואין אדם יכול להגיע למעלה זו, אלא אם כן מלאה כל הווייתו במוסריות עד כדי כך, שאין עוד להפכו של הטוב, היינו הנטייה אל הרע, כל מקום בתוך הווייתו.
הקב"ה רוצה שנהיה מיועדים ומיוחדים אליו, אבל כיוון שהקב"ה הוא אש אוכלה, ואין לנו אפשרות להידבק בו בכל מציאות חיינו, אומר הקב"ה – הביטוי המעשי של החיבור לקב"ה הוא החיבור לטוב, אדם מישראל צריך להיות מחובר כל כולו לטוב, שהטוב ימלא את כל ישותו.
אך עדיין קשה, איך ניתן להגיע לכך, שכל עדת בני ישראל, לא יחידים, אלא הכלל כולו יהיה מחובר ומיועד בכל חייו לטוב?
הדרך המעשית לעשות זאת, חיבור לאומה, גם אנשים רגילים יכולים להגיע למדרגת קדושה, על ידי החיבור לעם, שהרצון לתרום לכלל יעלה על השיקולים האישיים שלהם, אנו מוצאים שהחיבור לכלל, החיבור לעם, החיבור לארץ ולמדינה, יכול למלא את כל ישותו של האדם, ולכוון את כל חייו, עד שללא היסוס הוא ימסור את נפשו על כלל ישראל.
כמו שכותב רבי שמעון שקופ:
ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של קדושים תהיו…לכן נלענ"ד, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו, וכמובן בכל הקדשות שהוא התייחדות למטרה נכבדה.
או כמו שמבטא זאת השם משמואל:
הענין שרק מצד הכלל יכולין להיות קדוש, לא איש פרטי מצדו… וכל כמה שאדם מקרב את עצמו להכלל, כמו כן מקבל הקדושה.
קדושה זה לצאת מעצמי, ולהיות מיועד ומיוחד לדבר גדול יותר, לכן לצאת מהעניין הפרטי-האגואיסטי, ולפעול למען הכלל, למען האומה, זה הכלל הגדול ביותר בתורה, זה יסוד הכול, זה להיות קדושים.
ממילא מובן מאד מדוע כל יהודי שנהרג על היותו יהודי מכונה קדוש? שהרי כל חייו נלקחו על היותו שייך לאומה שהיא עם ה', הוא הוקדש לשם ה', כמו שכתב הרי"מ אהרנוסון (עלי מרורות):
אבל במקום שהגוי מתאנה לשם יהודי, ועצם המושג יהדות הוא שמפריע לו, הרי זה נקרא מומת על קידוש השם, אף אם אין הגוי מכריח אותו לעבור על דתו, שהרי כל אומות העולם יודעים בבירור שהעם היהודי הוא עם ה', כל התנכלותם לעם הזה ושנאתו אליו אינה אלא בעבור זה…ולפיכך פשוט לי, כי היהודים שהומתו בכל מיני מיתות משונות, על עצם היותם יהודים, נקראת מיתתם 'קידוש השם', כיוון שהומתו על עצם היותם בני העם הנבחר, המתייחסים אליו יתברך.
כלומר, גם יהודי שלא רצה להיהרג אך נהרג על היותו יהודי, כיוון שבפועל כל חייו נלקחו על היותו חלק מהאומה חייו הוקדשו והתייחדו לה'.
אבל מובן שהמדרגה היותר גדולה היא שהאדם ברצונו מסר את חייו למען הופעת ה' בעולם עם ה' וארץ ה', כמו שכותב אם הבנים שמחה:
וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: 'אין דבר טוב מלמות בעד ארצנו', ועיין בחתם סופר בתשובה שהביא הגמרא בסנהדרין דישראל שנהרג ע"י עכו"ם אפילו היה רשע וגרוע נקרא קדוש וכל שכן אלו שהערו נפשם למות בעד ארצנו!
כדברי הרב קוק במאמרו 'על במותינו חללים':
וע"פ עומק חשבונו של עולם ברור נוכל להקשיב ולשמע בקול ברמה של רחל המבכה על בניה, הממאנת להנחם על בניה: תחתונים הללו (כי מדובר באנשים שלא שמרו תורה ומצוות), אשר מצד אורחות חייהם של בני גילם והלך רעיונותיהם הנם מושפלים כל כך בעיני המון רבה של האומה, אשר בעד תקוותה באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים.
הדרך להיות קדושים היא להיות מחובר בכל נפשו לכלל ישראל, על ידי חיבור לענייני הכלל, המדינה והצבא, העם והארץ.
מסירות הנפש היא גם שיוצרת את הקידושין בין העם לארצו, כי כמו שראינו הקידושין נוצרים על ידי התייחדות מוחלטת לדבר אליו אנו רוצים להתקדש, ונסיים בשירו של אברהם (יאיר) שטרן:
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת,
כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.
שִׁפְחָה שַׁחָה, כּוֹרַעַת וְאוֹבֶדֶת,
אֲנִי לָךְ בַּעַל וְגוֹאֵל.
וְרָחֲקוּ מִמֵּךְ מְבַלְּעַיִךְ
בְּחַיַּי וּבְמוֹתִי
אֲנִי – רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִךְ;
אַתְּ – בְּדָמַי לָעַד תִּחְיִי.
וְלִקְרָאתֵךְ מַלְכָּה, לִבִּי חָרֵד עֵת
תִּפְאַרְתֵּךְ פִּי יְמַלֵּל.
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת,
כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל!
השבוע אנו נזכור את מקדשי השם הגדולים, הנופלים על קדושת העם והארץ, שמכוחם אנו מקדשים את ארצנו ומדינתנו ומכוחם נחגוג בשמחה והודיה כפולה ומכופלת את יום העצמאות!
נתייצב כולנו ונקדש את חיינו על ידי אותה השבועה העתיקה שהטיב לבטאה אברהם (יאיר) שטרן:
הֲרֵינִי נִשׁבָּע שְׁבוּעַת-אֱמוּנִים
לַמּוֹלֶדֶת, לָעָם, לַחֵרוּת.
נִשׁבָּע לְהַקרִיב הַמַּצפּוּן, הַחַיִּים,
לְצַיֵּית, וְלִלחֹם, וְלָמוּת!
לֹא לָשׁוּב וְלִצפֹּר, לֹא לִבגֹּד, לֹא לִנטשׁ,
בְּמחתֶּרֶת, צִינוֹק וְחָזִית.
כָּל חַיַּי לַעֲמֹד עַל מִשׁמַר הַקָּדוֹשׁ
לְחַיֵּי הָאֻמָּה בֶּעָתִיד.
בְּדָמִי עַל אַדמַת יִשׂרָאֵל לְהָגֵן;
בְּחַיַּי – עַל חַיֵּי יִשׁרָאֵל;
וּשְׁמוֹ לְקַדֵּשׁ בַּגּוֹיִים. כֹּה יִתֵּן,
כֹּה יוֹסִיף לִי שׁוֹמֵר-יִשׂרָאֵל!
וּבְצוֹק הָעִתִּים, אִם אֶבגֹּד בְּאֶחָי,
אִם אֶשׁכַּח וְאָפַר בְּרִיתִי,
כִּמצֹרָע, כְּמֵת חַי נָא אֱהִי בְּחַיַּי,
וְאָרוּר נָא אֳהִי בְּמוֹתִי!
וַהֲרֵינִי נִשׁבָּע שְׁבוּעַת-אֱמוּנִים
לַמּוֹלֶדֶת, לָעָם, לַחֵרוּת.
נִשׁבָּע לְהַקרִיב הַמַּצפּוּן, הַחַיִּים,
לְצַיֵּית, וְלִלחֹם, וְלָמוּת!