התורה בפרשתנו כותבת דברים ברורים על אדם שגרם מום לחבירו:
אִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.
ולמרות הדברים הבהירים האלה, הגמרא מכריעה שעונשו של הפוגע יהיה תשלום ממוני מכמה וכמה סיבות.
התורה תמימה בפרשת משפטים כותב הערה מופלאה:
…ואע״פ דגם אפשר לפרש כאן תחת ממש, בכל זאת הכריעו חז״ל לסמך הקבלה דהכוונה ממון, משום דיש לומר דעמדו חז״ל על דעת התורה ד'דרכיה דרכי נועם' ולא יתכן שתצווה התורה לעשות דבר שלא יגיע בזה כל תועלת בכלל ולהניזק בפרט, מה שאין כן אם נפרש תחת – ממון, הרי למצער (לכל הפחות) ישתכר הניזק בתשלום כסף עבור אבידת עינו
מה שאומר בעל התורה תמימה זו מהפיכה, חז"ל פירושו את התורה, לא רק מטעמים לוגיים או מילוליים, אלא גם על פי ערכים ועקרונות.
הערה זאת של בעל התורה תמימה, שהיה בנו של אחד מגדולי הפוסקים בעל ערוך השולחן, מחדשת חידוש גדול, כדי להבין את התורה, והדבר נכון, אפילו לתורה שבכתב, כל שכן לתורה שבע"פ ולפסיקת הלכה, יש מערכת של עקרונות אמוניים ומוסריים, שהם המבוא להבנה זו.
זה שעולמו האמוני והמוסרי של הפוסק משפיע השפעה גדולה על פסיקותיו, זה ברור, אך כאן יש יותר יש הכנסה מודעת של שיקולים מטא-הלכתיים לדיון ולהכרעה.
חז"ל במסכת בבא קמא שדנים האם 'עין תחת עין' זה ממון או כפשוטו, מביאים רק נימוקים לוגיים ולשוניים, אך בעל התורה תמימה שמאחורי הנימוקים הללו הסתתר עוד נימוק, נימוק מוסרי.
לא ייתכן שהתורה תצווה דבר לא מוסרי, להזיק את המזיק ללא כל תועלת, להזיק את המזיק רק מנקמה.
ואכן מצאנו בגמרא במסכת סוכה דוגמה מפורשת לכך, הגמרא עוסקת בזיהויים של ארבעת המינים האמורים בתורה ובשאלה מניין אנו יודעים ש'כפות תמרים' הן דווקא הלולב המוכר לנו, 'ענף עץ עבות' הוא דווקא הדס וכדומה. במהלך הדיון משתמש אביי בפסוק 'דרכיה דרכי נועם' כדי להוכיח שהתורה ודאי לא התכוונה לנטילת מינים המזיקים לאדם ופוצעים אותו.
עוד מצאנו שהגמרא במסכת יבמות קובעת שאישה אינה נזקקת לייבום אם בשעת מיתת בעלה היו להם ילדים, על אף שלאחר מכן מתו הילדים, משום שאין זה 'דרכי נועם' שאישה שהותרה להינשא תחזור ותיאסר לפתע.
ואכן בדברי הפוסקים מצאנו שהשתמשו בכלל הזה לפסיקת הלכה, אחת השאלות שנידונות ביתר שאת, בזכותו של איש החסד, מציל החיים, הרב הבר זצ"ל, ורעייתו ממשיכת דרכו, בארגון מתנת חיים, האם חובה לתרום כליה? – ואחד ממקורות היסוד לכך זוהי תשובת הרדב"ז, שנשאל אם חובה על האדם למסור אחד מאיבריו כדי להציל את חיי חברו. והשיב בשלילה, ונימק זאת בכך ש"דרכיה דרכי נועם" – לא ייתכן שהתורה תצווה את האדם להקריב קורבן כה משמעותי ולסבול מנזק כה חמור כדי להציל את חיי חברו (ברור שיש הרבה מה לחלק בין המציאות שדיבר הרדב"ז לתרומת כליה, אך זה לא הדיון שלנו).
היו פוסקים שהתנגדו נחרצות להשפעת התפיסה האמונית על ההלכה למעשה, כך כתב הרב חיים דוד הלוי, בהקדמתו לספרו 'מקור חיים':
אין בשום פנים לערבב אגדה בהלכה. להלכה מהלכי מחשבה יסודיים משלה, ודרכי לימוד ופסיקה מקובלים על יסודות בריאים ואיתנים. ואילו האגדה, מהלך מחשבה אחר לה. אפשר להסביר את ההלכה ממעיינות האגדה, אפשר לרפד את ההלכה בריפוד רך וענוג של אגדה, אך לא לערבבם. ולכן, ההלכות בחיבור זה התבססו אך ורק על דרכי פסיקה המקובלים, הלכות "מאוששות", שלא השופעו במאומה מן האגדה, זאת ועוד, הודפסו באותיות מיוחדות, להבדילם מדברי האגדה והמחשבה…
הרב קוק לעומתו סבר שחייבים לחבר את ההלכה והאגדה:
כי לדעתי הענייה יש לנו עוד מחיצה אחת, שהננו צריכים לפתח בה גם כן פתח להרבות הכניסה והיציאה מגבול לגבול, והיא: בין חכמת האגדה וחכמת ההלכה…
כן הוא בעניין חכמת ההגדה עם חכמת ההלכה, שיסוד הראשונה חכמת הלב והרעיון, שכל ההלכות המרובות התלויות בדעה ובמחשבה נובעות ממנה, והשנייה היא חכמת המעשים. ששניהם נובעים משני השןרשים שמסתעפים מתוה"ק, הם החכמה והנבואה…כי הך כללא ד"לא בשמים היא" יש בו כמה הררים גדולים…ופשוט שהיו לכלל זה ג"כ יוצאים, והייתה הנבואה מעולם פועלת גם כן על הליכות תורה שבעל פה … וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה בא"י הרבה יותר מבבבל, שאינה ראויה לנבואה…
והחילוק הוא פשוט, דסדר-לימוד שהוא נסמך על שרשי הנבואה וסעיפיה, ההלכות עם האגדות מתאחדות על ידו…ולעניות דעתי זהו החילוק שבין כהן לשופט… בין דרך לימוד שרוח הקודש גם כן מסייע את בירור ההלכה, והיינו כהן ד"שפתיו ישמרו דעת כי מלאך ה' צב-אות הוא", ובפרט כהן גדול דבעינן שיהיה מדבר ברוח הקודש בשביל אורים ותומים, לשופט דהיינו שמוציא משפט על פי הסברא ודרך הלימוד המבורר מתוך פלפול…
ואכן מדבריו של בעל התורה תמימה ומהמקורות שהבאנו אנו רואים שיש מקום להשפעה ישירה וגלויה של עקרונות האמונה והמוסר על ההלכה המעשית (מי שהאריך לדון בעניין הוא הרב שרלו, שדן בעניין זה ברוחב במקומות רבים).
אלא ששאלה אחת עולה אם התורה רצתה לומר שצריך לשלם ממון מדוע לא כתבה זאת בצורה מפורשת?
ונראה ברור שהתורה באה ללמד אותנו עקרון מוסרי, למרות שברמה ההלכתית-מעשית, ננהג אחרת, עקרון הצדק, מידה כנגד מידה, חשוב שנהיה בתודעה, שהדין הראוי, שהצדק המוחלט היה 'עין תחת עין'.
אנו חיים היום בתקופה שבה יש החושבים שאין אמת ואין צדק מוחלט, אך התורה יחד עם דרכי הנועם ותיקון העולם, קובעת גם אמת וצדק מוחלטים, 'עין תחת עין', התורה מלמדת אותנו מערכת עקרונות יסוד.
יהי רצון שנזכה, להבין את עקרונות היסוד של התורה, ולדעת לכוון לרצון ה' בכל מעשינו!
