השבת אנו זוכים לשבת המכונה בפי ישראל 'שבת שירה' שבה אנו זוכים לשמוע את שירת הים,. וכל כך גדולה מעלת שירה זו בעיני חז"ל עד שקבעו לנו לאומרה בכל יום.
כשאנו מתבוננים בצורת כתיבת השירה בתורה אנו רואים ששירה בנויה 'אריח על גבי לבנה', ובולטים המרווחים הגדולים שבין משפט למשפט.
נראה שזוהי מהותה של השירה, שהרבה מעבר למה שנאמר יש כאן, שהרי הלבן תמיד מבטא את מה שמעבר למילים. בד"כ בשיחתנו הרגילה אנו מחשיבים מאוד את המילים, אולם האמת היא שהדברים שמעבר למילים הרבה יותר משפיעים ומהותיים.
כך הדברים בשיחה רגילה וקל וחומר בשירה בה ברור לכולם שהעיקר הוא מה שמעבר למילים, ולכן התורה כתבה את השירה באופן זה.
האומנות והתבונה להצליח לראות את מה שמעבר למילים היא התכונה המרכזית הנדרשת למי שרוצה לרדת לעומקה ופנימיותה של תורה, כמו גם לעומק ופנימיות הנפש של כל אחד ואחד.
זאת הסיבה ששירה זו, על פי חז"ל, כל כך עמוקה ויסודית ובעצם משלימה את יציאת מצרים ונרמזת בה גם הגאולה העתידה שבה ה' ימלוך לעולם ועד ובה ישראל יהיו נטועים בארץ,
"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידך".
הרווח מאפשר לאדם להתבונן בתוך נפשו פנימה, בעומק נשמתו ולדלות משם אוצרות אדירים המחכים לגאולתם. ובאמת, עיקר דרישת התורה צריכה להיעשות בדרך זו, כפי שכותב הרב בהקדמתו לעין איה, "דברי חז"ל באגדות המה לנו ראש פינה לבנין בית חוכמת המוסר, לדלות על ידם רב פנינים מעומק דברי תורה וכתבי קודש, ומעומק חוכמת הנפש אשר בטבע יצירתה נפח בה ה' רוח חכמה והשכל. ועל האדם רק להרחיב רעיונותיו, לגלות את האצור בסתרי נפשו פנימה מאור כי טוב…".
הרב מגלה לנו שאור נמצא בתוכנו, שהבינה העמוקה טמונה בעומק נשמתנו והפגישה עם דברי חז"ל תפקידה להוליד ולהצמיח, לחשוף ולגלות, את מה שכבר נמצא בתוכנו, ולכן דווקא השירה במילותיה הסתומות מעט וברווחים הגדולים שבה מאפשרת לנו לדלות את הנמצא בתוכנו.
השירה מעצם טבעה מכילה לא רק רעיונות המבוטאים במילים ומלל אלא גם מנגינה, כשהמנגינה היא זו שמצליחה לעורר בתוכנו את העומקים שבנו. וכפי שמצאנו בדברי הנביאים שבכדי להגיע לנבואה, לדבר ה' שמתגלה מתוך האדם עצמו, היו זקוקים לנגינה, כפי שמבקש אלישע "ועתה קחו לי מנגן, והיה נגן המנגן ותהי עליו רוח ה'".
השירה מבטאת את ההשתוקקות העצומה שיש בנו לקב"ה, ולכן רק ישראל ראויים לומר שירה. וכפי שכותב המהר"ל (גבורות ה' פמ"ז):
"כי עניין השירה כי העלול (=הנוצר, נברא) אשר נמצא מן העילה (=שנוצר ע"י היוצר) משתוקק אל עילתו אשר הוא בה ונמצא ממנו, ולכן משתוקק אל עילתו אשר בראו. ודבר זה כאשר הוא עלול ונברא בעצם, רצה לומר שהוא עלול בעבור עצמו ואינו בריאה שנברא בשביל דבר זולתו… כמו הבעלי חיים שאינם מדברים כיוון שאינו עלול בעצם שהם נבראים בשביל האדם אין עליו שם עלול שיהיה משתוקק אל העילה, שלא נברא מצד עצמו. ולפיכך אין ראוי לומר שירה רק ישראל מה שהם נקראים בנים אל ה' יתברך והם עלולים בעצם ממנו, לא כמו העכו"ם שהם נבראים בשביל ישראל".
כלומר, רק מי שהוא מטרת הבריאה ורצונו הישיר של הקב"ה מתעורר בו רצון והשתוקקות לקב"ה. ולכן ישראל, שהם תכלית הבריאה, "בראשית ברא אלוקים"- בשביל ישראל שנקראו ראשית', מתעוררת בהם השתוקקות עצומה לקב"ה והשתוקקות זו היא המכונה 'שירה', מלשון ישר, שפונים ישראל, שכל מהותם שיר-אל, באופן ישר אל ריבונו של עולם ומביאים את כמיהתם וציפייתם להידבק בו יתברך.
לכן, רק כשעם ישראל מגיעים לים, ורואים את מצרים טובעים בים סוף, ונשלמת יצירת ישראל כעם בן חורין שמתייצב אל מול ריבונו של עולם ורואה גילוי אלוקי עליון. ואמרו חז"ל: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, כמה שנאמר "זה אלי ואנווהו". אז בוקעת השירה מאליה. זוהי לא החלטה של ישראל האם לומר שירה, אלא מתוך ההתעלות העליונה וההשתוקקות העצומה בוקעת השירה מאליה.
וכפי שמתאר זאת מרן הרב זצ"ל בעולת ראיה:
"הרגש הלבבי, המתעמק בעומק הנפש, הצפון בחגווי החיים, שהתפרצותו הביטויית אינה יכולה להתלבש בביטויים כי אם בתנועות קוליות מסודרות שמהן בא הזמר, וכשהוא הולך ומתפשט, הולך ומתגלה, הולך ומתחבר אל המחשבה המיושבת, אוצר הדיבור והביטוי בגובה גודלה, מקום אשר השירה אצורה, משני אלה התכנים ביחד יבוא העניין המורכב של מזמור שיר". "הזמר בא בתור הביטוי של הרגש הנפשי ההולך ומתעמק במעמקי החיים הרוחניים בתור תוצאה רבת הכוח, הבאת מתוך ההסתכלות הבהירה המצמחת את השירה..".
דהיינו, כפי שאמרנו, החיבור שבין ההשתוקקות העצומה להתבוננות הבהירה יוצר שירה.
יהי רצון שנזכה בשבת זו, ובכל יום ויום להתחבר לנהרות הרגש שבתוכנו ולחברם לנחלי הדעה והבינה ומתוך כך שכל חיינו יהיו שירה לריבונו של עולם. "שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ, שירו לה', ברכו שמו, בשרו מיום ליום ישועתו".
