אנו ניצבים לפני היום הגדול, יום הכיפורים, ואני רוצה בדברים שאכתוב לחדד הבנה שכבר כתבנו עליה כמה וכמה פעמיים, אך בעקבות דברים חשובים ומתוקים ששמעתי מפיו של הרב איתמר אלדר, מראשי ישיבת אורות שאול, התחדדו יותר, ולכן חשבתי שחשוב לכתוב זאת עם התוספת החשובה.
ההבנה הזאת במהותו של יוה"כ, מדייקת יותר את התכווננות הפנימית שלנו ביוה"כ, ולכן יש לה ערך מיוחד.
חז"ל אומרים:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ…. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים…
ולכאורה, האם יום הכיפורים, הוא יום מתאים לחולל בו? יום מתאים לדייטים? האם זה לא יום שבו אנו באימה וביראה, האם הצום – הוא לא מפנה אותנו לצער, חרטה, וכאב?
ולענ"ד דווקא המשנה הזאת, פותחת לנו צוהר להבין את עניינו האמיתי של יום הכיפורים, את האווירה הנכונה שצריכה להיות ביום 'צום העשור' כפי שמכנה הרמב"ם את היום הזה.
וכדי להבין את מהותו של יום, ננסה להתבונן קצת בדבר המרכזי שהיו עושים ביוה"כ, סדר העבודה, לסדר העבודה יש הקדמה:
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו.
סדר העבודה מגיע בהקשר לחטאם ומיתתם של בני אהרן, ממילא כדי להבין את סדר העבודה ועניינו צריכים להבין את חטא בני אהרן, ונראה שחטאם הוא שהם נכנסו לקודש הקודשים.
ונביא לכך שתי ראיות מכריעות, האחת היא מפרשת שמיני, והשנייה מפרשת אחרי מות.
בפרשת שמיני מגיע עם ישראל לרגע הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, הקב"ה משרה שכינתו בתוכם.
במעמד הר סיני, יש השראת שכינה עליונה ונשגבה מאד, אבל היא בהר, ועם ישראל מוזהרים, לא להתקרב ולא לנגוע בהר.
ואילו כאן השכינה שורה בתוכם – 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' – ואז רגע אחרי השראת השכינה בתוכם לעיני כל ישראל:
ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם
ואז בפסוק אחר כך –
וייקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'
אחרי השראת השכינה העליונה, התעוררה אצל בני אהרן תשוקה עליונה – להיכנס יותר פנימה – ואז הם נכנסים לפני ה' – לקודש הקודשים, והראיה לכך היא העובדה שהם לוקחים מחתה לקטורת, הרי בכלי השרת אין מחטה לקטורת, כי אין צורך את הקטורת מקטירים במזבח הזהב שנמצא בקודש, אז מדוע הם לקחו מחטה לקטורת? – התשובה הברורה היא שהם לא רצו להקריב בקודש, איפה הם רצו להקריב? או שהם רצו להקריב בחוץ, אבל זה לא הגיוני, הרי הם רוצים להתקרב! – הפסוקים שלוש פעמים אומרים 'לפני ה", אלא שהם רצו להיכנס פנימה לקודש הקודשים ולכן מתו.
הראיה השנייה היא מפרשת אחרי מות, שם אנו רואים שסדר העבודה מגיע כתגובה למיתתם של שני בני אהרון ומודגש שמיתתם הייתה בקירבתם, והסדר הניתן הוא איך נכנסים לקודש הקודשים, בצורה נכונה.
כפי שכתוב במפורש:
אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות (שלא ייכנס לקודש הקודשים וימות כבניו) כי בענן אראה על הכפרת, (אלא יש סדר איך להיכנס) בזאת יבא אהרן אל הקדש…
ממילא מובנת מאד הערתו של הגר"א, שסדר העבודה איננו ליוה"כ דווקא, אלא כל פעם שהכהן הגדול מחליט שיש צורך להיכנס לקודש הקודשים.
אלא שבכל הזמנים האחרים זה תלוי ברצונו של הכהן הגדול, וביוה"כ יש הזמנה אלוקית, להיכנס פנימה לקודש הקודשים, האמירה של הגר"א היא מוכרחת, כי רק בפסוק כ"ט מוזכר לראשונה יוה"כ, באמירה שאת הסדר הזה חייבים כ'חוקת עולם' לעשות ביוה"כ.
כך מסביר הזוהר את ההלכה: וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו – כי זה רגע הייחוד שבין הדוד לרעייתו, בין החתן לכלה, ואסור שיהיה אף אחד ברגע הייחוד.
אם כנים דברינו, עולה מסקנה מאד בהירה במהותו של יוה"כ, יוה"כ הוא היום שבו הקב"ה מזמין אותנו להיכנס אליו לקודש הקודשים, הוא יום החיבור וייחוד בין עם ישראל לקב"ה.
וכל עניין מחילת החטאים זוהי רק הקדמה וניקיון כדי להיכנס אל הקודש, זהו גם עניינו של הצום, ככלה הטובלת ולחלק מהשיטות צמה לקראת חתונתה, לקראת היחוד ואיחוד עם חתנה.
ואם מתבוננים בהבנה זו על יוה"כ, מובן שאין יום מתאים ממנו לבניית בתים בעם ישראל.
וכך אנו אומרים בתפילה:
“ותיתן לנו ה’ אלוהינו באהבה את יום הכפורים הזה למחילה ולסליחה ולכפרה, ולמחול בו את כל עוונותינו…אלוקינו ואלוקי אבותינו, מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה, מחה והעבר פשענו וחטאתנו מנגד עיניך, כאמור: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי (המחילה היא למעני, כדי שנוכל להתייחד) וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר, ונאמר: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ (בשביל מה? – בשביל הקריאה האדירה -) שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ. ונאמר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם (כי אני רוצה שתהיו) לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ…
וכפי שדרשו חכמים (תדבא”ר א) על שפסוק: “יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם” – מדבר על יום הכיפורים, זה היום שמיוחד לה'.
עניינו של יום הכיפורים הוא חיבור הדוד והרעיה, החיבור האדיר שבין עם ישראל לקב"ה, שמכניס אותנו ביום זה לקודש הקודשים – 'הביאני המלך חדריו'.
יום הכיפורים, הוא יום שבו הקב"ה מקרב אותנו אליו, מכניס אותנו לחדרים הפנימיים והאינטימיים ביותר, לקודש הקודשים.
אין יום שבו יש קרבה יותר גדולה, אהבה יותר גדולה מיום הכיפורים, הכהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים ארבע פעמים, מייצג את הנשמה של כל אחד ואחד מישראל שזוכה להיכנס ביום הזה לקודש הקודשים, שזוכה לקירוב והאהבה הכי גדולה.
ונעמיק עוד מעט, הגמרא במסכת תענית, בהסבירה מדוע נבחר יום הכיפורים להיות אחד משני הימים הטובים בשנה כותבת:
משום דאית ביה (שיש בו) סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות.
יש שואלים, אבל לוחות שניים, הם פחות מלוחות ראשונים, החזרת הכלה לחדר החתן אחרי שיצאה משם, נטמאה והתלכלכה זה הרבה פחות, מהנישואין הראשונים? יתר על כן, יש הלכה שקובעת שאשה שהתגרשה והייתה עם איש אחר אסור להחזירה, אז איך הקב"ה יכול להחזירנו אליו אחרי שזנינו אחר אלוהים אחרים? אחרי שלא שמרנו לו אמונים כל השנה?
דווקא שאלות אלו מכניסות אותנו לעומק יום הכיפורים, בעצם מתגלה שבעומק, בנשמתנו, מעולם לא עזבנו, יש נקודה פנימית שלא נטמאה, והנקודה הזאת היא לב חיינו, היא העיקר, וביום הכיפורים אנו נכנסים למקום הפנימי הזה, לקודש הקודשים הפנימי הזה, ומגלים שהוא מעולם לא נטמא, שכל החטאים היו רק חיצוניים, אבל בפנים אנו כולנו לה'.
הקב"ה ביום זה עוזר לנו לנקות את כל הפגמים החיצוניים שדבקו בנו, כי הוא רוצה אותנו, כי הוא אוהב אותנו – כמה מרגש לומר שוב ושוב את מילות האהבה – "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת" – הקב"ה קרא לנו בשמו הגדול, כמו האיש שבאהבה גדולה, בחיבור גדול, מעביר את שם משפחתו, על כלתו, מתוך רצון להיות יחד, להיות אחד, מתוך האהבה הגדולה.
אנו צמים, כדי להתכונן לחיבור וההתקשרות לקב"ה, זהו צום של אהבה, זהו צום של חיבור, אחרי שהכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים, הייתה שמחה גדולה –
'ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו מן הקודש'
אחד השיאים העליונים של יוה"כ, הוא ששרים: 'אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מן הקודש', כי המראה הזה: כְּחֶסֶד הַנִּתָּן עַל פְּנֵי חָתָן מַרְאֵה כֹהֵן!
הוא המראה המופלא של מי שזוכה להיות בקרבת ה', מי שנכנס לקודש הקודשים.
וכך במהלך כל היום, באהבה גדולה ובשמחה גדולה, יחד עם יראה עצומה, יראת הרוממות, כי מי לא יירא שהוא מתקרב את הקב"ה? ומי לא ישמח שהוא מתקרב אל הקב"ה? – אנו הולכים ומתקרבים, עד שמגיעים לתפילת נעילה, יש שמפרשים שבתפילת נעילה הקב"ה נועל את שערי התפילות, ומה שנכנס – נכנס ומה שלא לא, ואנו נשארים בחוץ, אך לענ"ד בנעילה הקב"ה מכניס אותנו פנימה ונועל את הדלת כדי להיות איתנו באינטימיות וקרבה, כמו הרגע המיוחד אחרי החתונה, שמלווים את החתן והכלה לחדר הייחוד ואחרי השמחה עם כל האורחים, יש רגעים שבהם רק החתן והכלה שמחים באיחודם, כך כביכול הדלת נסגרת והקב"ה וישראל מתייחדים.
כפי שכותב זאת הרב חרל"פ:
סוד החתימה שבנעילה, שפותחים השערים העליונים ומי שמכניס עצמו לתוך השערים האלו, הוא נשאר כל השנה במעמד השערים הרוממים האלו, ומי שלא זכה אליהם, כשמגיעה שעת הנעילה נסגרים השערים ומי שבחוץ , נשאר בחוץ כל השנה.
יהי רצון שנזכה לחוש את האהבה האלוקית אלינו, ומתוך כך לחוש את האהבה אליו, להתנקות מכל החציצות החיצוניות, להגיע לקודש הקודשים שלנו, לעומק העומקים שלנו, ולהדבק בקב"ה באהבה גדולה!
