כל השנה, אנו מצפים לשופר שיפתח את ליבנו, שיבטא את צעקתנו לה', צעקה שהיא מעל ומעל לכל המילים.
והנה השנה ביום המרכזי של ר"ה, היום שהוא מן התורה, תיקנו חכמים לא לתקוע בשופר.
ורציתי בדברים אלו, לנסות להתבונן מעט מה העבודה המוטלת עלינו בראש השנה שחל להיות בשבת.
הרב עמיטל בבואו לבאר את סוגיית תקיעת השופר בשבת, מתחיל בהבאת המדרש שמבאר את פעולתה של מצוות תקיעת שופר בעליונים:
יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח: בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין – בדין הוא עולה, דכתיב 'עלה אלוקים בתרועה' (אלוקים הוא שם של דין). ובשעה שישראל נוטלין שופרות ותוקעין, הקב"ה עומד מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים, דכתיב 'ה' בקול שופר' (ה' הוא שם של רחמים), ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים. אימתי? 'בחדש השביעי'.
ודווקא לאור המדרש, אליו צריכים לצרף את דברי הגמרא שמזהירה מאד מאי תקיעה בראש השנה:
כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה – מריעין לה בסופה.
והכוונה היא שכל שנה שלא מקיימים בתחילתה את מצוות תקיעת השופר, בהמשך יהיו צרות לעם ישראל והם יריעו, כפי שהתורה מדריכה לנהוג בעת צרה.
וכותבים על כך תוספות:
שאין תוקעין בתחלתה – מפרש בהלכות גדולות: לאו דמיקלע בשבתא אלא דאתייליד אונסא.
והמשך חכמה מקשה הרי זה אונס? – ומדוע להעניש על אונס הרי זה לא תלוי בנו, ומבאר שזה לא עונש אלא מציאות רוחנית, כפי שאם אדם לא ייקח את התרופה גם אם זה יהיה באונס, הוא יסבול ממחלתו, כך שעם ישראל לא תוקעים בשופר בתחילת השנה, הקב"ה לא עובר מכיסא דין לכיסא רחמים וממילא יש יותר דינים במהלך השנה.
ולאור כל זה מתעצמת השאלה, איך ייתכן שביטלו חכמים את תקיעת השופר בראש השנה, רק משום החשש שמישהו יבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים, הרי זה מכניס את עם ישראל לסיכון.
אומר הרב עמיטל, בראש השנה שחל בשבת, יש כביכול דו שיח מופלא בין הקב"ה לעם ישראל, הקב"ה אומר לישראל: בניי, אהוביי, חביביי – נתתי לכם עצה להינצל מן הדין, לעורר את מידת הרחמים, לתקוע בשופר, וגם בשבת, גם אם המחיר הוא שמישהו יחלל את השבת תתקעו!
עונה עם ישראל לקב"ה: לא אנו החשובים, אנו מוכנים לקבל את הדינים, ובלבד ששם שמיים לא יתחלל ובלבד שאף אחד מישראל לא יחלל את השבת, לא יעבור על מצוותיך!
ושהקב"ה שומע שעם ישראל מוכן לקבל את הדין, ובלבד שלא יהיה אף אחד מישראל שיעבור על מצוותיו, מיד מתמתקין כל הדינים והקב"ה גוזר על עמו אהובו גזירות טובות לשנה הבאה.
עבודתנו בשנה הזאת, להיזכר שאנו רוצים ושמחים לקבל את הדין, והעיקר ששם שמיים יתקדש, שכבוד ה' יתרבה, שמצוות ה' ייעשו על ידי כל ישראל.
הסבר נוסף שניתן לומר הוא, שבשבת אין דין, אנו יודעים שרשעים לא נידונים בגיהנום בשבת, וכפי שכתוב בקטע הזוהר שנוהגים האשכנזים לומר כל שבת בכניסתה:
כַּד עַיִּל שַׁבְּתָא אִיהִי אִתְיַחֲדַת וְאִתְפַּרְשַׁת מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וְכָל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִנָּהּ וְאִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּיִחוּדָא דִנְהִירוּ קַדִּישָׁא. וְאִתְעַטְרַת בְּכַמָה עִטְרִין לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִישָׁא. וְכָל שׁוּלְטָנֵי רוּגְזִין וּמָארֵי דְדִינָא כֻּלְּהוּ עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ מִנָּהּ (תרגום: כאשר נכנסת השבת, היא נבדלת ופורשת מהצד האחר, וכל הדינים מסתלקים ממנה, והיא נשארת בייחוד האור הקדוש, ומתעטרת בכמה עטרות כלפי המלך הקדוש. וכל כוחות הכעס ובעלי הדין, כולם בורחים ומסתלקים ממנה).
שבת היא יום של אהבה ורחמים ולכן אין צורך להעביר את הקב"ה מכיסא דין לכיסא רחמים
וכפי שכותב הגר"א מלמד בפנה"ל ימים נוראים:
ביארו חכמי הסוד, שמצד האמת, כאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך בתקיעות, מפני שכמעט כל המעלות הקדושות שמשיגים בראש השנה על ידי התקיעות, משיגים בראש השנה שחל בשבת על ידי קדושת השבת…
על פי ההסבר הזה, העבודה שלנו בראש השנה, שחל להיות בשבת היא להגביר את אהבת ה', להדר בעונג שבת ושמירתה, ומתוך החיבור לשבת שהיא אות הברית ביננו לבין הקב"ה תהיה שנה טובה ומתוקה.
וההסבר השלישי, שחביב עליי מאד הוא שבשבת שהוא יומא דנשמתא, היום הפנימי ביותר בשבוע, יום בו אנו עוסקים בפנימיות חיינו, במהות ומשמעות חיינו, יום שאנו שובתים ממלאכה בכדי להתחבר לקול הפנימי שבנו – לנשמתנו, גם הזעקה האדירה שאנו זועקים לה', כל שנה ללא מילים כי היא מעל ומעבר לכל מילה שניתן לומר, הזעקה הזאת היא גם ללא קול, וזה לא מוריד ממנה, אלא להיפך, זו זעקה כל כך פנימית שהיא ללא מילים וקול, וכפי שמתאר ר"נ מברסלב את הצעקה הגדולה והעמוקה ביותר שיכולה להיות:
דַּע, שֶׁיְּכוֹלִין לִצְעק בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה מְאד, וְלא יִשְׁמַע שׁוּם אָדָם כְּלָל, כִּי אֵינוֹ מוֹצִיא שׁוּם קוֹל כְּלָל, רַק הַצְּעָקָה הִיא בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה!
הצעקה הכי גדולה ועמוקה היא שצעקה שלא שומעים מבחוץ אלא מבפנים.
ונסיים בדברים מופלאים ועמוקים של הרב זווין שמסביר את הנקודה הזאת:
ישנם רגעים בחיי האדם, אשר השפה היותר עשירה והיותר יפה שבעולם אין בכוחה לבטא את אשר ירגיש ואת אשר יחוש אז; ישנם רגעים בחיי האדם אשר רגשותיו נובעים אז מעמקי הנקודה הפנימית של נשמת- נשמתו, ובאותם רגעי הקודש אין בכוחו של האדם להוציא מפיו מלה אחת, אפילו אות אחת. המלה היותר קדושה תוכל לחלל אז את קדושת ההרגשה.
רגעי קודש כאלה בחיינו הכלליים היו לנו לשעבר בזמן קבוע, אחת בשנה. כשהכהן- הגדול היה נכנס ביום-הכיפורים לפני ולפנים, בבית קדשי- הקדשים, והיה מעלה לפני כסא כבודו של יושב בסתר עליון את רחשי ליבותיהם של בית ישראל, לא היה מוציא מפיו אפילו הגה אחד וניב אחד, אפילו מלה אחת או אות אחת, ורק לאחר שיצא מקדשי הקדשים היה מתפלל "תפילה קצרה בבית החיצון". אין זכר לכל אותן התפילות והסליחות והתחינות והפיוטים הארוכים והמרובים של יום הכיפורים שלנו, אלא דממת קודש מוחלטת בקודש- הקדשים פנימה ו"תפילה קצרה" בהיכל הסמוך. התפילה היותר נהדרה והיותר קדושה עלולה לחלל את קדושת הרגע הנאדר־בקודש של ביאת כהן-גדול ביום- הכיפורים בקדשי -הקדשים.
ומעיין קדושת אותו רגע של כהן גדול לפני ולפנים יש לכולנו ברגע של תקיעת שופר, אף מבחינת ההלכה דומים הם שני אלה: "כיוון דלזיכרון הוא כפנים דמי" ולפיכך כשם שאי-אפשר היה להיכנס לפני ולפנים בדבר המזכיר את עבודה הזרה הראשונה של ישראל, את עגל הזהב, כך אסור להשתמש בדבר המזכיר את עבודה זרה זו ברגע של תקיעת שופר. וכשם שלפני ולפנים הוא מקום העומד למעלה מ"עולם הדיבור", ולו גם היותר קדוש, כך אנו מגיעים למרום פסגת אותו המקום של דממת- קודש בשעת תקיעת שופר…
נזדרז קודם שנבוא ללשון התפילות הנשגבות של מלכויות, זיכרונות ושופרות לחתור חתירה בעומק הנשמה, לפני ולפנים של הלב, ולהוציא משם את מה שהוא עמוק יותר וקדוש יותר מהלשון והשפה, את דממת-הקודש של עצם הנפש, שאין ערוך לה אפילו בשפה היותר עשירה והיותר יפה שבעולם…
ובראש השנה שחל בשבת אפילו הקול מקטין את זעקת הנשמה, נעמוד ונזעק ללא קול לפני ה', נבכה ללא דמעות, על רצוננו להתקרב אליו יתברך, על ליבנו ההומה להידבק בו, לעשות רצונו בכל כוחנו ולקדש את שמו בעולם.
שנה טובה ושבת שלום!
