התורה אומרת:
וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זיכרון לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
גם בפרשת תצווה אומרת התורה:
ושַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן
גם אבני המילואים, הנמצאים על החושן אומרת התורה שהם לזיכרון:
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד.
וננסה לבאר מה עניינו של הזיכרון האמור באבני השוהם, האבנים המונחות על כתפות הכהן הגדול ומה עניינו של הזיכרון שמוזכר באבני המילואים המונחות על ליבו של הכהן הגדול.
רש"י מפרש בפרשת תצווה את אבני השוהם:
שיראה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם.
ונראה שרש"י יפרש שהן אבני השוהם והן אבני המילואים נועדו להזכיר את שבטי ישראל, ולהזכיר זכות אבות.
בדומה לכך מפרש בספר "כוונות התורה" (לספורנו), שגם אבני השוהם מטרתן:
להשיג רחמים על ישראל בזכותם.
וגם אבני המילואים מטרתן:
שיזכור ה' את זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם.
אך המשך חכמה מפרש שאמנם אבני המילואים הם זיכרון לפני ה', ומטרתם להזכיר את זכותם של ישראל, אך אבני השוהם הם אבני זיכרון לבני ישראל, ועניינן שעם ישראל יזכור:
שיזכרו בני ישראל ששמותם חקוקים באפוד לפני ה', ויתביישו לעשות עבירה. וכמו שאמרו גבי יוסף 'ותתפסהו בבגדו לאמור וגו' – באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו, יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?! – והיה לבבם דבוק לה' שיזכרו מעלתם שהם נושאים את הכבוד.
יש חשיבות עצומה להזכיר את זכותם של ישראל לפני ה', להתפלל להצלחת האומה, להתפלל לניצחונה, להזכיר את זכות מסירות הנפש, להזכיר את החסד והטוב של עם ישראל, את האמונה ואת התורה, לדבר טוב על ישראל!
ויש גם חשיבות עצומה לזכור מי אנחנו, מה מעלתנו, מה תפקידנו, לזכור שהקב"ה קרא את שמו הגדול והקדוש עלינו, יש לנו תפקיד ושליחות שאין גדולה ממנה, לקדש שם שמיים, להביא את דבר ה' לעולם ולתקן עולם במלכות שד-י!
בימי מלחמה אלה, אסור לנו לשכוח מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים, ודווקא בגלל זה ובזכות זה, אסור לנו לפגוע בכבוד עם ישראל, אנו חייבים לנצח.
אנו עומדים לפני פורים, כל עניינו של פורים הוא להזכיר לעם ישראל מי הם, לרומם את קרנם של ישראל, שהרי השאלה הכי בסיסית בכל סיפור המגילה היא מדוע מרדכי לא כרע ולא השתחווה להמן? – יש מדרשי חז"ל שרצו לטעון שהיה על המן עבודה זרה ולכן מרדכי לא השתחווה, אך אין לכך רמז בפסוקי המגילה וזה נראה רחוק מאד מפשוטה, הסיבה שמופיעה במפורש במגילה היא – שהוא יהודי:
וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי!
אך יש להבין למה זה מונע ממנו להשתחוות להמן?
חז"ל במדרש מתארים שבני דורו של מרדכי טענו בפניו שהוא מסכן את עם ישראל. הם דורשים את הכתובים הללו כך:
'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה' – אמר לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב, מה ראית שאתה מבטל קלווסין של מלך?
לכאורה הם מעלים טענה מוצדקת, הרי באמת אין כאן שום איסור, ולא מובן מדוע מרדכי לא היה מוכן להשתחוות להמן. נהגו תמיד להשתחוות לשרים חשובים, למלכים, ואנו מוציאים במקרא שאיש היה משתחווה סתם לרעהו. מדוע מרדכי לא היה מוכן להשתחוות להמן ובעקשנותו הזו הוא סיכן את עם ישראל כולו?
ונראה שמרדכי ראה שעם ישראל באותו הדור שכח מיהו, הוא הולך ונטמע במלכות פרס, הוא משתתף בסעודת אותו רשע, שחגג את אי שיבת ישראל לארצם, ומרדכי אומר צריך להזכיר לעם ישראל את כבודם וייעודם.
וכפי ששמו חז"ל בפיו של מרדכי:
אמר לו בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחווה, ואני בן בנו, שנאמר 'איש ימיני', וכשם שלא כרע אבי, כך לא אכרע לך, לכך נאמר 'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה'
אמרו חכמים מרדכי היה משבטו של בנימין, והוא אומר לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו, הרי שהייתה השכינה שרויה אצלו, אמר מרדכי אני איני יכול להחניף לרשע, שאני טעון סגנום של מלך, ואיפשר לי להשתחוות לו, אלא שלא ייזל השכינה השרויה אצלי על כתפיי, לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה'.
זה מופלא, הרי אמרנו שאבני השוהם, הנמצאים על כתף הכהן הגדול, הם כמו הדרגות הנמצאות על הכתף, שמזכירות את הדרגה והמעמד, את התפקיד והשליחות, אומר מרדכי אני לא יכול להשתחוות, להשפיל את עצמי, יש לי שכינה על הכתף – 'ובין כתפיו שכן' – יש לי ייעוד ודרגה.
הכתף מייצגת את הכבוד והמעמד.
מרדכי טען שהוא נושא את דגלה של השכינה: "אני טעון סגנום של מלך". עם ישראל הם הסמל של הקב"ה בעולם – בין אם הם רוצים בכך בין אם אינם רוצים בכך.
מרדכי הבין שדגל כבוד ישראל הוא כבוד שמים. אין ספק שעמידה נועזת כזאת היא הימור עצום, אבל מרדכי ידע שאם הוא לא יהמר, אם הוא ייכנע בפני המן, הם בוודאי לא יינצלו. אולי יצליחו לדחות את הקץ בכמה שבועות, חודשים או שנים, אבל הקץ יגיע והמן יעשה בעם ישראל כרצונו. הוא הבין היטב מה זמם המן. מרדכי הבין שאם יש סיכוי כלשהו להצלה הוא רק בדרך של עימות ישיר – להיקהל ולעמוד על נפשם, וכדי שהיהודים ייקהלו ויעמדו על נפשם, הוא צריך להרים את דגל כבוד ישראל. עם מושפל שמחניף לרשע אינו מסוגל לעמוד על נפשו.
מרדכי לא סירב להשתחוות כי היה על המן דמות של עבודה זרה, הוא סירב להשתחוות להמן כי הוא בעצמו נשא את השכינה עצמה על כתפיו, כדברי המדרש. הוא עמד ואמר – אני יהודי, ואני לא אכרע ולא אשתחווה כי על כתפיי שורה השכינה. כבוד השמים הופקד בידי. אנחנו יודעים את סופו של הסיפור – אנחנו יודעים שמרדכי הצליח לגרום למהפך קיצוני בעם ישראל, מן הקצה אל הקצה. עם ישראל נזכר מי הוא ומה הוא נושא על כתפיו, וממילא התכנסו לעמוד על נפשם והכניעו את המן צורר היהודים.
דווקא בפורים הזה, שאנו נתונים במתקפה חסרת תקדים בכל תולדות מדינת ישראל (ח"כ עמית הלוי), מפי אויבים וידידים מזויפים, נתונים לניסיון ההשפלה הגדול בתולדות מדינת ישראל, נזכור שאנו יכולים וצריכים לעמוד זקוף, קוממיות בארצנו, להרים את הכתפיים, ולזכור שאנחנו לא לבד:
וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם!
