הפער בין הדמיון למציאות!
בפרשת השבוע שלנו, אחרי הכנות משמעותיות ומרובות, מחנה ישראל מתחיל לנוע, לכיוון ארץ ישראל, ההכרזה החגיגית של משה רבנו, בדבריו אל יתרו מסמלת את הצפייה והתקווה, את העתיד הנפלא אותו רואה משה בדמיונו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל…וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.
אך מיד שמתחילים לנסוע מתחילות הנפילות, נפילה אחר נפילה, והסוף ידוע משה רבנו וכל דורו לא ייכנסו לארץ, עם ישראל יעבור ארבעים שנה במדבר ורק אז יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.
למה זה קורה? למה התיכנון נכשל כשלון חרוץ?
שתי תשובות בדבר,
התשובה האחת היא אמונית-רוחנית, שמגיעים למסע לארץ ישראל, עם ישראל נדרש ללכת מכוחו, ברור שכל המסע אפוף נס, אך את הרצון, ההתקדמות וההליכה עם ישראל נדרש לעשות בעצמו, וברגע שעם ישראל מתחיל לנסות ללכת, כמו תינוק בנסיונותיו הראשונים ללכת, הוא נופל ונופל ונופל, הנפילות הם חלק מתהליך הצמיחה והגדילה של התינוק, ולכן עם ישראל שנדרש ללכת לבד, לראשונה, נופל ונופל, כמו שאמרו חז"ל:
אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם
התשובה השנייה היא תשובה מציאותית, תמיד יש פער בין התיכנון לביצוע, תמיד יש הבדל בין הדימיון למציאות, העשייה איננה רק הביטוי של מה שהאדם תכנן היא למידה בפני עצמה, ולעיתים היא רוב הלמידה, אולי זהו עוד פירוש על דברי עם ישראל לקב"ה: נעשה ונשמע, מתוך העשייה יש למידה והבנה.
כדברי הבן איש חי:
אם יהיה האדם מקיים המצווה על ידי ציור שבלב בלבד, יהיה לפעמים דעתו מבולבלת, ולא יצייר הדבר כמו שהוא אלא יצייר אותו חסר או מהופך או מעורבב, דרך משל אם הוא אינו אוחז שופר בידו ותוקע, אלא יצייר בלבו שאוחז שופר בידו ותוקע תשר"ת, תש"ת ותר"ת, אפשר שיצייר הקולות חסרים או מהופכים ומעורבבים. אבל כיוון שנתלמד לאחוז שופר בידו ולתקוע הנה הוא תוקע הקולות כסדרן, כי מעשה שהיה עושה בשופר בעת שהיה אוחזו בידו תזכירהו לעשות בכל שנה הקולות כמנהגו אשר נהג לעשותם. סימן לדבר מה שאמרו "מצוות אנשים מלומדה", שהלימוד לא יהיה קיים אלא על יד מעשה…
הבן איש חי מתאר לימוד על ידי עשייה, ודיבר על כך שהדימיון והמחשבה אינם בהירים והמעשה מבהיר את הדברים.
בדרך כלל הדברים הם הפוכים, דווקא בדימיון- בתיכנון הדברים בהירים וברורים, נראים קלים להגשמה וליישום, אך שהם מגיעים למעשה הם נתקלים בסלעי המציאות, ומתרסקים, וצריכים בנייה מחודשת, הפער הזה הוא הפער של הפרשה שלנו.
ולמען האמת, הפער הזה הוא עבודת החיים שלנו.
שאנו מתבוננים בתהליך שעובר עם ישראל אני חושב שאנו יכולים לראות דבר מופלא, החטאים שאנחנו פוגשים שני חטאים – חטא המתאוננים וחטא המתאווים. שני אלו אינם חטא במובן הרגיל, לא נמצא לאו מדאורייתא שעליו עברו המתאוננים והמתאווים. לאור הנקודה הזו, עולה תמיהה על הפרופורציה שבין החטא לעונש –
הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד.
חטא המרגלים הוא מרידה בה' ובתהליך יציאת מצרים, ממילא מובנת גם התגובה החריפה על החטא החמור. אך במקרה שלנו, אנו נפגשים עם עונשים של אש ומכה רבה מאוד, כאשר כלל לא ברור, במושגים שלנו, מה בכלל החטא.
מכאן אנו למדים שיש דברים שהם לעיתים גרועים מחטא ספציפי, מידות נפש, ערכים ואידאלים, שהם לא חטא ספציפי אבל הם גורמים לכל החטאים.
התאווה עצמה, הלך הרוח של התלוננות וראיית הרע, אינם עבירות אך הם הגורמים לכל העבירות.
כפי שכותב רעיון זה הרב חיים סבתו, הרמח"ל במסילת ישרים עומד על כך שלא מצאנו איסורים מפורשים על גאווה וכעס בתורה. אך למרות זאת, כאשר האישיות של האדם מקולקלת ודרך החיים שלו פגומה, הדבר חמור הרבה יותר. אפשר לעשות תשובה על מעשה עברה ספציפי, אך אם מידותיו של האדם מעוותות, הוא יעבור עברות רבות. בשעה שאדם מתגאה או כועס הוא אינו עובר על חטא ספציפי, אך למרות זאת 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה', משום שהוא יכול לבוא ולעשות הכל. אין זו עברה אחת, אלא דרך חיים שגויה. בדרך כלל, אנו חוזרים בתשובה על עברות ספציפיות. הרמב"ם, בהלכות תשובה, כותב שתשובה על חטאים היא יותר קלה, אך עיקר החזרה בתשובה צריכה להיות על המידות.
הפרשה אינה מציגה חטאים ספציפיים אלא דרך חיים קלוקלת של עם שלם. מי שזו אישיותו, ברור שיגיע לחטא המרגלים ולסדרה שלימה של עברות ומרידות. כאשר כל סדרי החיים משובשים האדם רואה דברים בצורה אחרת. מסיבה זו, שני החטאים הראשונים שמתוארים הם דרך החיים, להראות שהם שמביאים לשאר החטאים.
נתבונן בדברי הרמב"ן בפירושו לתורה:
ויהי העם כמתאננים – אמר ר"א מגזרת און, וכן מחשבות אונך (ירמיה ד יד), שדברו דברי און. ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות. והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו, מלשון מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו… והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם.
מדברי הרמב"ן עולה בבירור – לא מדובר על חטא ספציפי אלא על דרך חיים שגויה. לאחר כל הנפלאות של הקב"ה, העם צריך להיות מאושר. אך במקום זאת, העם מקטר ודואג על העתיד. כאשר אדם אינו שמח ואינו שבע רצון מעצמו, הדבר הראשון שאליו הוא פונה הוא התאווה, על מנת למלא את החסר. החטא הוא מצב הרוח הקודר של עם ישראל. כאשר אדם מאושר ובעל עין טובה, הסיכוי שיעשה עברות נמוך יותר מאשר מי שכל הזמן מתלונן.
אולם, אין זה החטא הראשון. חז"ל גילו לנו חטא קדום יותר:
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.
שואלים חכמים, למה פסוקים אלו מוקפים בנו"ן הפוכה. רש"י מפנה לגמרא בשבת שפסוקים אלו מפסיקים בין המתאוננים למתאווים. מקשה הרמב"ן, והרי הפסוקים כלל לא מפסיקים בין החטאים הללו! לכן הרמב"ן מזהה את החטא בפסוק הקודם לשני הפסוקים הללו:
וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה.
מבאר הרמב"ן:
אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד.
עם ישראל רואים שכל יום שהם נמצאים בהר סיני, הם מקבלים מצוות נוספות ואיסורים נוספים. החטא הוא העובדה שעם ישראל רוצה לנסוע, לעזוב את הר ה', מקום השכינה. הניתוק מהתורה הוא שמביאה לסדרת החטאים הבאה.
את שלושת החטאים של הפרשה, לא ניתן למצוא בספר המצוות. אך שלושת הדברים האלה הם דרך חיים קלוקלת, והיא גרועה מחטאים ספציפיים. אישיות פגומה מובילה לעברות רבות אחרות. אדם צריך להיות קשור לתורה ולהצטער בעזיבתה; להתנהג בטוב לב ושביעות רצון; להמנע מהתאווה וההמשכות אחריה. זה החינוך של עם ישראל במדבר.
יהי רצון שנצליח לעבור את המשוכה הקשה שבין הרעיון להגשמה, בין הדמיון למציאות, וע"י מידות טובות ואישיות טובה נזכה להתקדם להגשמה משמעותית וגדולה.