במרכז הפרשה, כמו במרכז כל ספר שמות ואולי אפילו במרכז כל ארבעת חומשי התורה שמכאן ועד 'לעיני כל ישראל', עומד משה רבנו. ולא לחינם מכונה התורה בסוף תקופת הנביאים, בחתימת הנבואה שבספר מלאכי, 'תורת משה עבדי'.
משה רבנו, כפי שמעידים חז"ל, הוא המייצג את כלל ישראל ואת האידיאל העליון של ישראל, וכפי שכותב הכוזרי שהאידיאל העליון ביותר של האומה הישראלית הוא הנבואה שהיא הדבקות העליונה ביותר שמופיעה בין הבורא לעולם, ובזה, כפי שמעידה התורה, משה רבנו הוא הנביא הגדול ביותר שהיה ושיהיה לעד.
לכן העיון בדמותו של משה, בגילוי והופעתו, בסדר הגדלותו והנהגתו הוא מיסודי התורה. וננסה להתבונן מעט בדמותו. (וכמובן שאין ביכולתנו להרחיב בכל מה שמתגלה מפרשה זו ולכן נדבר על נקודות אחדות בלבד).
בכל ספר בראשית מצאנו מאבקים בין אחים: קין והבל (אולי ניתן גם לצרף את אברהם ולוט אע"פ שלא היו אחים), יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. והינה כל הופעתו של משה רבנו היא מתוך אהבת אחים ואחוות אחים, דבר המלווה את משה רבנו בכל ימיו.
הגמרא (סוטה יב.) אומרת "וילך איש מבית לוי', להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא שהלך בעצת ביתו. תנא עמרם גדול הדור היה. כיוון שאמר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשווא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגרשו את נשותיהן. אמרה לו ביתו, אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה ואתה בעולם הזה ולעולם הבא, פרעה הרשע ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת אתה צדיק בודאי שגזרתך מתקיימת. עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולם והחזירו את נשותיהן".
למדנו מכאן כמה דברים:
- שכל לידתו של משה בזכות אחותו הייתה.
- שלידתו של משה היא על רקע החיבור המחודש שבין איש ואישה. כלומר, היכולת שיוולד מנהיג שיושיע את ישראל תלויה באחווה ובאהבה.
- עד כמה גדולה וניכרת האווירה המיוחדת בביתו של עמרם, משם צומח משה, אוירה של הקשבה, של הערכה של פתיחות, שהרי עמרם היה גדול הדור ואף על פי כן הוא קשוב לביתו הקטנה ואפילו מקבל את דבריה.
חז"ל לא מסתפקים בכך אלא מספרים לנו שעמרם דאג גם להחזיר את אשתו באהבה רבה ובשמחה רבה. וכדברי תרגום יונתן בן עוזיאל "ואזל עמרם גברא דמשבט לוי ואותיב בכילתא וגינונא דהלולא ית יוכבד אנתתיה דתריך מן קדם גזירתא דפרעה (והלך עמרם בן שבט לוי והושיב בכילה ובאפריון ובמנהגי נישואים את יוכבד אשתו שגירש מפני גזירת פרעה). וכפי שמבואר הדבר גם בגמרא "ויקח'- ויחזור מיבעי ליה. אמר רב יהודה בר זבינא שעשה לו מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ואהרון ומרים מרקדין לפניה ומלאכי השרת אמרו 'אם הבנים שמחה'".
נראה שההדגשה הזו באה לחזק אצלנו את הרקע להולדת משה, כפי שחז"ל אומרים שמלאכי השרת אמרו 'אם הבנים שמחה', ובודאי גם התכוונו למשה שהרי נאמר 'בנים' ברבים. ושוב מופיעה כאן האווירה המשפחתית החמה והאוהבת ששררה בבית עמרם.
לאחר מכן אנו רואים את המחשבה האימהית והאוהבת של יוכבד, שמכינה תיבה ולא שוכחת להקפיד לא רק על ביטחון התיבה אלא גם על הריח הנעים והטוב שישרור בה ולכן מצפה את התיבה מבפנים בחימר (חז"ל הדגישו את ההשגחה האלוקית על משה "שלא יריח אותו צדיק ריח רע" כמובא ברש"י, ואנו בדברינו רוצים להדגיש את האהבה העצומה של יוכבד שמתבטאת בהקפדה על כל פרטי הפרטים בנוגע לבנה).
אי אפשר שלא לציין גם שיוכבד ומרים הם בעלות החסד הגדול ועוסקות כמיילדות בגידולו וטיפוחו של עם ישראל. וודאי שגם דבר זה מצטרף ליצירת אותו הבית המיוחד.
בהמשך אנו רואים את דאגתה של מרים לאחיה, "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" ולאחר מכן לדאגתה לכך שמשה ימשיך לינוק (תרתי משמע) מאותו הבית המיוחד, גם אחרי שנלקח על ידי בת פרעה.
על כל הרקע שציינו מובן מדוע משה ואהרון יכולים לתקן את הקלקול שהופיע בספר בראשית, את מריבות האחים ואת הפירודים שהובילו עד לרצח. לעומת זאת אצל משה ואהרון אנו מוצאים אהבה עצומה ואהבה הדדית, שמחד משה אומר "שלח נא ביד תשלח" ומפרש המדרש "אף משה רבנו היה משתדל להיות אהרון שליח, שנאמר 'ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח'- מי ששלחתו כבר".
מאידך אהרון, כפי שמעיד עליו הכתוב, שמח בכל ליבו בהתמנותו של אחיו, "וראך ושמח בליבו". וכדברי המדרש "זה שמח בגדולתו של זה וזה שמח בגדולתו של זה". ועל כך אומר דוד המלך בתהילים (פרק קלג) "שיר המעלות לדוד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש יורד על הזק, זקן אהרון שיורד על פי מדותיו", שמזמור זה מדבר על אהבתם ואחוותם של משה ואהרון.
כפי שאמרנו, נגענו רק במקצת מדמותו של משה בפרשה ויהי רצון שנזכה לקחת את הנקודה הזאת של האהבה העצומה שמתחילה באהבת האיש והאישה וממשיכה באחוות ואהבת האחים, וכפי שאנו רואים בהמשך, מובילה לאהבת כל ישראל וליכולת של משה רבנו לשאת את כל ישראל 'כאשר ישא האומן את היונק'.
