פרשת בשבוע שלנו פותחת במהפכה, מהפכה שמרוב שהיא הוטמעה אצלנו אנו לא שמים לב כמה היא חדשנית ופורצת דרך, וכך אומרת התורה:

דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי.

יש כאן חידוש אדיר, המשכן נבנה על פי רצון הלב של עם ישראל, אנו בדור שרצון הלב הוא המוביל את חיינו, אבל צריך להבין שמדובר פה בחידוש עצום, אם נתבונן מעט נגלה שעד לשלב זה, הקב"ה לא ביקש את רצון הלב, ולהיפך עד עכשיו הכול היה בכפייה.

עם ישראל כעם של עבדים, עם שלא שואלים אותו מה הוא רוצה, יצא ממצרים בעל כורחו, מי שלא שיתף פעולה חטף, הן במכת החושך, והן במכת בכורות, כפי שאומרת התורה, כאשר מצטווה עם ישראל למרוח את הדם על פתח הבית:

והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

מכלל הן אתה שומע לאו, בתים שיהיה בהם דם, ינצלו, ובתים שלא יהיה בהם דם יהיו לנגף.

נחדד את הדברים קצת יותר, יש כאן בחירה מסויימת של כל אחד ואחד האם הוא מאמין בדבר ה' שמובא על ידי משה או איננו מאמין, אך אם הוא מאמין לא ניתנת לו בחירה, כי אם הוא לא ישים את הדם על המשקוף והמזוזות הוא יינגף.

וכך בכל השלבים עד עכשיו, יש ציווים ברורים ועם ישראל מבצע, אפילו קבלת התורה, שניתן לראות בפשט הפסוקים שהיא בבחירת העם וברצונם, ולכן הם אומרים: נעשה, נעשה ונשמע, באים חז"ל ומגלים לנו שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית, שהפשט בדברי חז"ל אלו הוא כדברי המשך חכמה:

ויתייצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהן הר כגיגית. פירוש, שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעית ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה', והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה…

כלומר שאתה רואה את הקולות והברקים, את ההר עשן, אין לך באמת בחירה.

וכאן מתחולל שינוי אדיר – מאת כל איש אשר ינדבנו ליבו – הקב"ה נותן בחירה, תולה את הקמת המשכן בנדבת הלב.

אם נדייק יותר, כבר היה מקום שבו עם ישראל פעלו מרצונם החופשי, ופעלו מתוך ליבם וזה בחטא העגל, שע"פ רוב הפרשנים קדם לצווי  על המשכן, שם עם ישראל מתעוררים ליוזמה ופועלים מרצונם החופשי, ואולי דווקא בשל כך, אומר להם הקב"ה, חטא העגל היה חטא חמור כי פעלתם מרצונכם ללא ציווי אלוקי, אך תנועת הנפש הזאת, לפעול בבחירה, לפעול מתוך רצון חופשי היא תנועת נפש חשובה מאד, היא מעידה על ההתבגרות והצמיחה של עם ישראל, אך גם רצון הלב והבחירה, צריך להיות מנווט על פי יסודות אלוקיים, הכיוון הכללי הוא בהדרכה אלוקית, אך העשייה בפועל היא מנדבת הלב.

אלא שכאן צריכים להעיר שתי הערות:

האחת, את הבסיס יש לחייב, כדי שהאדם יוכל לבחור נכון, לבחור טוב, הבסיס הוא חובה, מתוך הבסיס הטוב, אז יצמח האדם לבחירה, ליוזמה – לנדבת ליבו, לכן גם במשכן הבסיס האדנים הם חובה, כפי שקראנו בשבוע שעבר בפרשת שקלים, כל אחד חייב להביא מחצית השקל.

השנייה, אחרי שאדם התנדב, אנו כופים אותו לקיים את ההתנדבות שלו, כפי שמביא הנצי"ב בפירושו העמק דבר:

וגם האי 'תיקחו' אפשר לפרש בעל כרחם, והכי פירשו מי שינדב ויפריש כופין להביא ומעשין (מכריחים) אותו.

ויש להבין מדוע להכריח את האדם, הרי הוא החליט להביא מרצונו העצמי, ומדוע איננו יכול לחזור בו, 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'? – התשובה היא שיש בעולם שני סוגים של רצונות, רצון פנימי ורצון חיצוני, ואנו רוצים שאדם יעורר את רצונו הפנימי, ויפעל על פי רצונו הפנימי, ולכן שהתגלה הרצון הפנימי של האדם, אנו רוצים לשמור עליו מפני הרצונות החיצוניים, ולא לתת להם לבטלו ולהחלישו.

השבוע נכנסנו בשמחה גדולה לחודש אדר, חז"ל מגלים לנו שבפורים עם ישראל קיבל על עצמו את התורה מחדש, את אותה התורה שנכפתה עליו עם ישראל מקבל מחדש מרצונו 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש', חז"ל דורשים זאת מהפסוק:

קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה.
ויש לשאול הרי לא כתוב כאן – שקיבלו את התורה, אלא שקיבלו עליהם את ימי הפורים, אך על פי מה שהסברנו, צריך להסביר, מה החלק של הרצון? – התורה מצווה מצוות עשה ולא תעשה, והחלק של הרצון הוא להבין את כוונת וכיוון התורה ולהמשיך את הכוונה הזאת ברצון עצמי, בנדבת הלב, עם ישראל הבינו באופן עמוק את כוונת התורה, שנראה את יד ה' במציאות, שנשמח שהשגחת ה' על ישראל, שנבין את החשיבות של כל יהודי ויהודי, את חשיבות האחדות ועוד ערכי יסוד שמתגלים בפורים, ומרצונם ומנדבת ליבם קיבלו על עצמם לחגוג את ימי הפורים.
ובאמת מי שילך רק על פי הדין ורק על פי החיוב, עבודת ה' שלו תהיה מאד מצומקת ומצומצמת, ועיקר החיות בעבודת ה', היא שלקיחת החיוב וההוספה עליו, וזה דברי עם ישראל בשירת הים: 'זה אלי ואנווהו' – התנאה לפניו במצוות, הקב"ה ציווה, אך הציווי כלשון בעלי המוסר הוא רק רביעית דם, שזוהי כמות הדם המינמלית שעל פי חז"ל אדם צריך כדי לחיות, אך מי שיש לו רביעית דם, הוא אדם ששוכב ללא תזוזה, וחי בקושי רב, והעיקר הוא לקחת את החיוב ושכל אחד יוסיף, על פי שליחותו, בחסד, בתורה, ביישוב הארץ, בתפילה, במשפחה וכך בכל ערכי התורה.

יהי רצון שנזכה ל'הדור קיבלוה', וכל אחד על פי שליחותו, יגדיל תורה ויאדיר!