חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

יומטוביאן

האם יש ב פניני הלכה שבת ה תיחסות לשאלה, האם באיזה אופן פיקוח נפש של בעלי חיים דוחה איסורי שבת? לא מצאתי בפרק על בעלי חיים. תודה רבה

יש רק היתרים ספציפיים של טלטול וחליבה, לא יותר מזה.

טלטול

בעלי חיים שאין הדרך להרימם לשעשוע הם 'מוקצה', כיוון שאין כל שימוש בגופם. אך כדי למנוע מהם צער, מותר לגרור אותם, וכשאין פתרון אחר מותר אף להרימם. לכן דג שקפץ מהאקווריום, מותר להחזירו כדי שלא ימות. וכן כשאחד מהדגים שבאקווריום מת, ויש חשש שידביק את שאר הדגים במחלתו, מותר להוציאו מן האקווריום כדי להצילם.

חליבה

אסור לחלוב בשבת פרה וכל בהמה ('מפרק' – 'דש'), אמנם כיוון שבלא לחלוב את הפרות יום שלם יסבלו מאוד, מותר לעשות זאת באיסור מדברי חכמים, כגון לחלוב לאיבוד על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל, או לומר לגוי לחלוב רגיל, או שיחלוב ישראל בעזרת מכונות שאיבה שמופעלות על ידי שעון שבת בדרך 'גרמא'.

וראה גם כאן – https://www.toraland.org.il/25499

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-07 07:23:46

שקית חימום בשבת

שלום וברכה, אנחנו לוחמים בשהייה מבצעית ארוכה בשטח. האם מותר להשתמש בשקיות חימום בשבת? תודה רבה

במקום מצווה, צורך גדול, או צער משמעותי שאדם חש בגופו, מותר לעשות שני איסורי חכמים. דרבנן אחד זה הפעלת השקית, ודרבנן שני זה הפעלתה בשינוי או על ידי שניים, ואם יש אתכם גוי, לכתחילה עדיף לבקש ממנו לעשות זאת, ואזי אין צורך בשינוי.

אם אין אפשרות להפעיל בדרבנן נוסף, אזי כשהקור משמעותי ניתן להחשיבכם כחולה שאין בו סכנה, שהתירו עבורו לעשות איסורי חכמים גם כאשר לא ניתן לעשותם בשינוי וכדומה. ואם הדבר נצרך לשם ערנות מבצעית, אזי יש בזה משום פיקוח נפש, ובוודאי מותר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-06 10:28:26

תרומות ומעשרות

יש לי גינה שיש בה צמחי מרפא לחליטות ולבשמים לשבתות איך מעשר מה אומר כל פעם שלוקח ענף .. יש גם זעתר קורנית טימין שלעיתים מתבל מזון בהם

צמחים שנועדו למרפא או לריח או לצבע ונוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן דין עלי גת. גם המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות.

גם מיני תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אלא משמשים לנתינת טעם, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה – פטורים מתרו"מ. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט – חייבים בתרו"מ, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם.

עלי נענע שרבים נוהגים להטעים בהם משקה, ויש שגם אוכלים אותם כחלק מהסלט: אם שתלם לאכילה – חייבים בתרו"מ, ואם להטעמה בלבד – פטורים, ובספק יפריש בלא ברכה.

אם הגינה מחוץ לבית צריך להפריש תרומות ומעשרות כרגיל בכל פעם שאתה קוטף. אביא לך את נוסח ההפרשה עם הסבר:

סדר ההפרשה

א. את התרומות והמעשרות צריך להפריש כסדר:

תחילה מפרישים לתרומה גדולה כלשהו מהפירות (בנוסח להלן – "החלק הנוסף על אחד ממאה").

לאחר מכן מפרישים מעשר ראשון עבור הלוי (10% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה עם עוד תשעה חלקים כמוהו").

מתוך המעשר הראשון מפריש כיום בעל הפירות במקום הלוי תרומת מעשר (10% מהמעשר הראשון, שהוא 1% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה". נמצא שנשאר ללוי 9% מכלל הפירות).

בסוף מפרישים מעשר שני או מעשר עני, לפי שנת הפרי (בנוסח – "מעשר ממה שנותר". כיוון שנשארו לאחר הפרשת המעשר הראשון 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, מעשר זה הוא 9% מהפירות).

ב. את שתי התרומות (אחוז ומשהו) מוציאים בפועל מתוך הפירות, וכיוון שיש בהן קדושה, עוטפים אותן ומניחים בפח. ואילו את המעשר ללוי ולעני לא מוציאים בפועל בשעת ההפרשה, אלא מייחדים להם מקום באחד הצדדים של הפירות, ולאחר מכן ייתן אותם או את שוויים ללוי ולעני (עי' לעיל ט, יח). גם לפירות המעשר השני מייחדים מקום בשעת ההפרשה, ולאחר מכן פודים אותם על פרוטה.

נוסח ההפרשה עם פירוש

ג. מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". כאשר לא ברור שצריך להפריש תרו"מ מהפירות, לא מברכים.

נוטלים מעט יותר מאחוז אחד מהפירות המיועד לתרומה גדולה ותרומת מעשר, מפרידים אותו משאר הפירות, ואומרים: "החלק הנוסף על אחד ממאה ממה שהפרשתי שנמצא בצד ימין שלי, יהיה 'תרומה גדולה' (בכך מייחדים מקום לחלק הנוסף על האחוז בצד ימין של כלל הפירות המיועדים לתרומות).

האחד ממאה שנשאר כאן (הוא האחוז שהפרדנו מכלל הפירות המיועד לתרומת מעשר שתופרש להלן מתוך המעשר הראשון) עם עוד תשעה חלקים כמוהו (היינו 9% המיועדים למעשר ראשון) בצד ימין של הפירות הללו (היינו כלל הפירות המיועדים לאכילה) יהיו 'מעשר ראשון' (בכך מייחדים מקום לפירות המיועדים למעשר ראשון, שאותם או את שוויים ייתן אח"כ ללוי).

אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון ומונח מופרד מהפירות (הוא האחוז שהופרד מתחילה מכלל הפירות, ועדיין נחשב בכלל המעשר הראשון), הרי הוא 'תרומת מעשר' (ובכך הפרשנו תרומת מעשר מהמעשר הראשון. אחר כך עוטפים את התרומות ומניחים אותן בפח).

מעשר ממה שנותר (10% ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו. וכיוון שהפרשנו מעשר ללוי, נותרו 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, ומעשר מהם הינו 9%) בצד השמאלי של הפירות יהיה 'מעשר שני' (בכך מייחדים מקום למעשר שני בשנים א' ב' ד' ה') / 'מעשר עני' (בשנים ג' ו'). (כאשר יש ספק לאיזו שנה שייכים הפירות, יאמר לאחר הפרשת מעשר שני – "ואם הם חייבים במעשר עני, הרי הם מעשר עני". להלן, ו).

ד. בשנים של מעשר עני, מסיימים כאן את ההפרשה, וייתן אחר כך את הפירות או את שוויים לעני. ובשנים של מעשר שני, יש לפדות את הפירות כדי להוציאם לחולין:

אם ההפרשה נעשית מפירות שוודאי אינם מעושרים, וברור שהם משנה שמפרישים בה 'מעשר שני', יש לברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני". ואם יש ספק בדבר, פודים בלא ברכה. ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה לפירות שייחדנו להם מקום בצד שמאל של כלל הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (עי' לעיל ט, לא-לז. אם פודהו על מאכל, יאמר: "יהיה מחולל על מאכל זה").

ה. כאשר אדם פודה את המעשר השני על מטבע של חברו, או כאשר פירות המעשר השני שווים יותר מפרוטה אחת אבל פחות מארבע פרוטות (פרוטה שווה בין חמש לעשר אגורות. הערך משתנה מעט מתקופה לתקופה), לא מוסיפים חומש, ולכן יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה מן המטבע שייחדתי/שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני". ואם הוסיף בטעות "הוא וחומשו" – יצא.

ו. שנות השמיטה הבאות הן תשפ"ט, תשצ"ו וכן הלאה. המסופק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת מעשר שני או מעשר עני, יפריש מספק את שני המעשרות. את המעשר שני יפדה על פרוטה, ואת המעשר עני ייתן לעני. והרוצה להקל, רשאי להפריש מעשר שני בלבד.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-05 18:17:56

פדיון מעשר שני

שלום, בהמשך לתשובה שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת? התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)." רציתי לשאול בכל זאת, הרי להחליט שמעשר שני היום שווה רק פרוטה זה דבר אחד, אבל להגיד שמה שכבר החלטתי ששווה עשר פרוטות למשל ולהגיד שעכשיו הוא שווה פרוטה זה כבר לא הגיוני לכאורה! תודה מראש כבוד הרב

כסף שלא ניתן להשתמש בו, לא שווה יותר מפרוטה. לכן אין הבדל בין המקרים, שכן כמו שבגלל שהמעשר השני הולך לאבדון, הוא כבר לא שווה יותר מפרוטה, כך גם הפרוטות שיש במטבע פדיון המעשר – שמכיוון שאיננו יכולים להשתמש בפרוטות אלו, אינם שווים יותר מפרוטה, ולכן פעמיים בשנה מחללים אותן על מאכל בשווי פרוטה ומאבדים אותו. וכשם שניתן לחללן על מאכל בשווי פרוטה, כי כך הוא שוויין משום שאין אפשרות לממש את השווי העקרוני שלהם, כך ניתן לחללן על פרוטה שבטבע אחר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-09 10:00:03

פדיון מעשר שני

שלום כבוד הרב! בפניני הלכה כשרות א' נכתב: "יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה". לא הצלחתי להבין איך אפשר לפדות כמה פרוטות על פרוטה אחת? למה זה הגיוני? תודה מראש!

שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת?

התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)."

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-08 14:39:42

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת תרומה – המהפכה של פרשת תרומה

פרשת בשבוע שלנו פותחת במהפכה, מהפכה שמרוב שהיא הוטמעה אצלנו אנו לא שמים לב כמה היא חדשנית ופורצת דרך, וכך אומרת התורה:

דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי.

יש כאן חידוש אדיר, המשכן נבנה על פי רצון הלב של עם ישראל, אנו בדור שרצון הלב הוא המוביל את חיינו, אבל צריך להבין שמדובר פה בחידוש עצום, אם נתבונן מעט נגלה שעד לשלב זה, הקב"ה לא ביקש את רצון הלב, ולהיפך עד עכשיו הכול היה בכפייה.

עם ישראל כעם של עבדים, עם שלא שואלים אותו מה הוא רוצה, יצא ממצרים בעל כורחו, מי שלא שיתף פעולה חטף, הן במכת החושך, והן במכת בכורות, כפי שאומרת התורה, כאשר מצטווה עם ישראל למרוח את הדם על פתח הבית:

והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

מכלל הן אתה שומע לאו, בתים שיהיה בהם דם, ינצלו, ובתים שלא יהיה בהם דם יהיו לנגף.

נחדד את הדברים קצת יותר, יש כאן בחירה מסויימת של כל אחד ואחד האם הוא מאמין בדבר ה' שמובא על ידי משה או איננו מאמין, אך אם הוא מאמין לא ניתנת לו בחירה, כי אם הוא לא ישים את הדם על המשקוף והמזוזות הוא יינגף.

וכך בכל השלבים עד עכשיו, יש ציווים ברורים ועם ישראל מבצע, אפילו קבלת התורה, שניתן לראות בפשט הפסוקים שהיא בבחירת העם וברצונם, ולכן הם אומרים: נעשה, נעשה ונשמע, באים חז"ל ומגלים לנו שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית, שהפשט בדברי חז"ל אלו הוא כדברי המשך חכמה:

ויתייצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהן הר כגיגית. פירוש, שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעית ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה', והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה…

כלומר שאתה רואה את הקולות והברקים, את ההר עשן, אין לך באמת בחירה.

וכאן מתחולל שינוי אדיר – מאת כל איש אשר ינדבנו ליבו – הקב"ה נותן בחירה, תולה את הקמת המשכן בנדבת הלב.

אם נדייק יותר, כבר היה מקום שבו עם ישראל פעלו מרצונם החופשי, ופעלו מתוך ליבם וזה בחטא העגל, שע"פ רוב הפרשנים קדם לצווי  על המשכן, שם עם ישראל מתעוררים ליוזמה ופועלים מרצונם החופשי, ואולי דווקא בשל כך, אומר להם הקב"ה, חטא העגל היה חטא חמור כי פעלתם מרצונכם ללא ציווי אלוקי, אך תנועת הנפש הזאת, לפעול בבחירה, לפעול מתוך רצון חופשי היא תנועת נפש חשובה מאד, היא מעידה על ההתבגרות והצמיחה של עם ישראל, אך גם רצון הלב והבחירה, צריך להיות מנווט על פי יסודות אלוקיים, הכיוון הכללי הוא בהדרכה אלוקית, אך העשייה בפועל היא מנדבת הלב.

אלא שכאן צריכים להעיר שתי הערות:

האחת, את הבסיס יש לחייב, כדי שהאדם יוכל לבחור נכון, לבחור טוב, הבסיס הוא חובה, מתוך הבסיס הטוב, אז יצמח האדם לבחירה, ליוזמה – לנדבת ליבו, לכן גם במשכן הבסיס האדנים הם חובה, כפי שקראנו בשבוע שעבר בפרשת שקלים, כל אחד חייב להביא מחצית השקל.

השנייה, אחרי שאדם התנדב, אנו כופים אותו לקיים את ההתנדבות שלו, כפי שמביא הנצי"ב בפירושו העמק דבר:

וגם האי 'תיקחו' אפשר לפרש בעל כרחם, והכי פירשו מי שינדב ויפריש כופין להביא ומעשין (מכריחים) אותו.

ויש להבין מדוע להכריח את האדם, הרי הוא החליט להביא מרצונו העצמי, ומדוע איננו יכול לחזור בו, 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'? – התשובה היא שיש בעולם שני סוגים של רצונות, רצון פנימי ורצון חיצוני, ואנו רוצים שאדם יעורר את רצונו הפנימי, ויפעל על פי רצונו הפנימי, ולכן שהתגלה הרצון הפנימי של האדם, אנו רוצים לשמור עליו מפני הרצונות החיצוניים, ולא לתת להם לבטלו ולהחלישו.

השבוע נכנסנו בשמחה גדולה לחודש אדר, חז"ל מגלים לנו שבפורים עם ישראל קיבל על עצמו את התורה מחדש, את אותה התורה שנכפתה עליו עם ישראל מקבל מחדש מרצונו 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש', חז"ל דורשים זאת מהפסוק:

קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה.
ויש לשאול הרי לא כתוב כאן – שקיבלו את התורה, אלא שקיבלו עליהם את ימי הפורים, אך על פי מה שהסברנו, צריך להסביר, מה החלק של הרצון? – התורה מצווה מצוות עשה ולא תעשה, והחלק של הרצון הוא להבין את כוונת וכיוון התורה ולהמשיך את הכוונה הזאת ברצון עצמי, בנדבת הלב, עם ישראל הבינו באופן עמוק את כוונת התורה, שנראה את יד ה' במציאות, שנשמח שהשגחת ה' על ישראל, שנבין את החשיבות של כל יהודי ויהודי, את חשיבות האחדות ועוד ערכי יסוד שמתגלים בפורים, ומרצונם ומנדבת ליבם קיבלו על עצמם לחגוג את ימי הפורים.
ובאמת מי שילך רק על פי הדין ורק על פי החיוב, עבודת ה' שלו תהיה מאד מצומקת ומצומצמת, ועיקר החיות בעבודת ה', היא שלקיחת החיוב וההוספה עליו, וזה דברי עם ישראל בשירת הים: 'זה אלי ואנווהו' – התנאה לפניו במצוות, הקב"ה ציווה, אך הציווי כלשון בעלי המוסר הוא רק רביעית דם, שזוהי כמות הדם המינמלית שעל פי חז"ל אדם צריך כדי לחיות, אך מי שיש לו רביעית דם, הוא אדם ששוכב ללא תזוזה, וחי בקושי רב, והעיקר הוא לקחת את החיוב ושכל אחד יוסיף, על פי שליחותו, בחסד, בתורה, ביישוב הארץ, בתפילה, במשפחה וכך בכל ערכי התורה.

יהי רצון שנזכה ל'הדור קיבלוה', וכל אחד על פי שליחותו, יגדיל תורה ויאדיר!

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן