על המילים הפותחות את פרשתנו: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען', כותב המדרש (שהובא ברש"י):
אמר ר' אחא: בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג ואומר: לא דַיָּם שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?
תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו על שביקש לישב בשלוה בעולם הזה, נזדווג לו שטנו של יוסף: "וישב יעקב". "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז" (איוב ג כו), "לא שלותי" – מעשו, "ולא שקטתי" – מלבן, "ולא נחתי" – מדינה, "ויבא רוגז" – בא עלי רוגזו של יוסף
המדרש אומר הצדיקים אל להם לישב בשלווה, כי מידת הצדיקים היא לפעול ללא הרף לתיקון העולם, הצדיקים רוצים להביא עוד ועוד אור וטוב.
כפי שאומרים חז"ל:
"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון"
הסיבה שהצדיקים אין להם מנוחה, היא שהצדיקים מחוברים לנשמה, והנשמה היא תמיד מייחלת להידבק בבוראה, היא תמיד מתפללת, כדברי הרב קוק:
אין התפלה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה, מתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית התפלה הנשמתית התדירית הרי היא מתגלה…התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת גם כן לגלות את מהותה וכוח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים…
הנשמה חשה את הפער האדיר בין המצוי לרצוי, בין האידאל לבין היישום, ולכן היא כל הזמן מרגישה חסרה ומתפללת, הצדיקים חשים, מרגישים וקשובים לקולה של הנשמה, ולכן הם לא יכולים לנוח הם לא יכולים לשקוט, הם כל הזמן מוסיפים טוב ואור בעולם.
תכונתם של הצדיקים חושפת את הנשמה ומגלה אותה, הצדיקים נשמעים לנשמה כפי שכתבנו וגם מגלים את מהותה של הנשמה, שהיא תמיד רוצה כפי שממשילים חז"ל את הנפש לבת מלכים שלא מסתפקת בשום דבר וכל הזמן רוצה עוד.
"וגם הנפש לא תמלא" – משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים, אם יביא לה כל מה שבעולם – אינן חשובין לה כלום, למה? שהיא בת מלך. כך הנפש – אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה. למה? שהיא מן העליונים".
על פי דברים אלו מובן לנו מדרש חז"ל נוסף שכותב על גנות הישיבה:
כל מקום שהוא צער אומר "וישב" – לשון צער הוא. "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן" – "ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית מז). "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" – "ויפול מן העם ביום ההוא" (שמות לב). "וישבו לאכול לחם" – "והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד" (בראשית לז). "וישב יהודה וישראל לבטח" (מלכים א ה) – "ויקם ה' שטן לשלמה" (מלכים א יא). "וישב ישראל בשטים" – "ויחל העם לזנות" (במדבר כה). וכן אתה פותר את כולם ברעה הזו. ואף כאן: "וישב יעקב" – "ויבא יוסף את דבתם רעה".
כל מקום שאין פעולה נמרצת לטובה, שיש איזו עייפות ולאות, שמתבטאת בישיבה, מיד המציאות טופחת על פנינו ומראה שיש מה לעשות ויש לאן להתקדם, והעולם צריך תיקון.
יעקב ביקש לישב בשלווה, ואז מגיע רוגזו של יוסף, יוסף הוא הקריאה להוסיף, לשאוף, לחלום, לרצות ולפעול!
רחל אימנו נטעה את השאיפה הזאת, בפנימיותו של יוסף, כאשר מיד ברגע לידתו, היא מבקשת עוד, עוד בן.
מדבר אחד יש להיזהר מאד, התכונה הנפלאה, ששייכת לצדיקים, ולכל ההולכים בדרכם, להוסיף, עלולה לגרור בצידה 'מידת מיצרנית' נוראה, שעלולה להמיט חורבן, ככל מידה טובה וגדולה, יש גם למידת הצמיחה וההתקדמות, רצון ההוספה, מידות שליליות, שעלולות להתלוות אלה, ומהם צריך להיזהר מאד.
רצון ההוספה מונע מראיית הפער הגדול בין המצוי לרצוי, מחזון גדול שאיננו מופיע עדיין במציאות, וכפי שהדבר מעורר תנועה קדימה, הוא עלול לעורר ביקורת, כעס, שיפוטיות, מירמור מתמיד, שעלול להביא לדברים הרסניים (הרחבה במאמרו של הרב קוק בזרעונים 'נשמות של עולם התוהו').
לכן הרב קוק באחד ממשפטיו הידועים אומר:
על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה.
ואולי זה מה שהפרשה מלמדת אותנו, יוסף, בתחילה מתוך הרצון הטוב, מתוך שאיפת התיקון, יוסף מביא את דיבת אחיו:
"יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם"
אמנם כבר דייקו רבים שיוסף עשה כדין (בנספח אביא בירור בעניין), והוא אומר זאת רק אל אביהם מתוך רצון של תיקון, אך זאת לא הדרך, והדבר מתגלגל לשנאה.
יוסף מבין זאת, ולאחר מכן הוא פועל רק בדרך של תוספת אור, ואולי התיקון הגדול שיוסף לא סיפר את סיפור מכירתו לאביו!
אנו נמצאים ערב ימי החנוכה, שבהם הקריאה היא להיות מוסיף והולך, להיות מוסיפי אור, אמנם החשמונאים נאלצו להילחם, אל הקריאה אלינו היא להוסיף אור, להיות אנשים שכל הזמן מוסיפים אור, כאימרתו הידועה של הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל (הרבי מלובביץ):
חושך לא מגרשים עם מקל, חושך מגרשים עם אור
שנזכה שיתקיימו בנו דברי חובת הלבבות (הרחיבם בעל התניא בפרק יב):
כי המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כאשר המעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
שבת שלום וחנוכה שמח!
נספח האם יוסף דיבר לשון הרע? – הרב איתן שנדרופי
כתב במדרש "לקח טוב" על התורה: "ויבא יוסף – ולהלן הוא אומר: 'ויֹציאו דבת הארץ' (במדבר יג, לב), לפי שהוציאו מלבם, אבל 'ויבא' ממה שהוא מביא", כלומר שיוסף אמר דברי אמת. אמנם אין באמירת אמת היתר לומר לשון הרע, אך כאשר היא מצטרפת לכוונה לתועלת היא יכולה להיות מותרת. ואכן הוסיף המדרש: "ולא הביא הדבה להגיד לאחרים, אלא 'אל אביהם' – כדי ליסרם ולמונעם". כלומר שיוסף אמר רק לאביו, ולשם תועלת – שאביו יוכיחם.
כעין זה כתב גם ה"חפץ חיים" בספרו "שמירת הלשון" (ח"ב פרשת וישב): "והנה הכתוב סיפר לנו שלא דבר זה לשום אדם, רק לאביהם, וכוונתו היתה כדי שיוכיחם אביו. ואף על פי כן עשה שלא כהוגן, שהיה לו להוכיחם בעצמו מתחילה על זה, שדין הוכחה הוא אפילו תלמיד לרב, ולא לגלות לאביו".
בספר "אפיקי ים" (לרב יחיאל מיכל רבינוביץ, ח"ב, סוף ההקדמה "בינה במקרא") כתב הסבר המלמד זכות על יוסף לגמרי, ומנקה אותו לגמרי מכל חטא!
בתחילת דבריו הוא שאל שלש שאלות על פשט הפסוק: בפרשת וישב (לז, ב) נאמר: 'יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' והוא נער את בני בלהה וגו' ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם'. והפסוק מוקשה:
מהו הפירוש 'והוא נער' ומה רצה לומר בזה?
מהו הלשון 'ויבא'? היה לו לומר: 'ויספר'! כמו שכתוב להלן (פסוק י): 'ויספר אל אביו'.
מהו הלשון 'אל אביהם'? היה לו לומר: 'אל אביו'! כמו שכתוב (בפסוקנו!): 'נשי אביו', וכמו שכתוב לקמן (פסוק י): 'ויספר אל אביו', ומהו שאמר 'אל אביהם'? וכי אביהם הוא ולא אביו?! והוא פלא.
ענה על כך ה"אפיקי ים":
והנראה בזה, שהפסוק בא לומר עד כמה גדלה צדקתו של יוסף עליו השלום, שלא בא חלילה להוציא דבה על אחיו, רק כוונתו היתה לטובה, ובאופן שמותר על פי הדין! שהדין הוא אם רואה באחד שעושה דבר שלא כהוגן, והוא רוצה לגלות לאביו או לרבו שיוכיחו אותו על זה ולהחזירו למוטב, יש בזה שלושה תנאים עיקריים:
שמקודם יוכיח לו בעצמו, ואם לא יועיל, אז מותר לגלות לאביו או לרבו שיוכיחוהו. וכן אם משער שתוכחתו לא תועיל, מותר לגלות.
שלא יגדיל העוולה יותר, ולא יוסיף שום דיבור שיוכל להגדיל העוולה, וכיוצא בזה.
שיכוון דווקא לתועלת, ולא להנות ח"ו מפגם חבירו.
ועתה יובן הפסוק, שמתחילה הקדים: 'והוא נער', כדי להסביר מדוע לא הוכיח יוסף את אחיו טרם שגילה לאביו כפי הדין, משום שלפי השערתו חשב שודאי לא תועיל תוכחתו, כיון שהם מזלזלים בבני השפחות, והוא היה משמש ומשרת אצל בני השפחות, אם כן בודאי לא תועיל תוכחתו.
ואחר כך אמר: 'ויבא יוסף', ולא 'ויספר', להורות שלא הוסיף שום דבור כמו שיכול להיות בספור, ורק: 'ויבא', כמביא דבר ממקום למקום ממש, בלא הוספה וגרעון.
ואחר כך אמר עוד לרמז שכיוון רק לתועלת שיוכיחם אביהם, וזה מרומז במה שאמר: 'אל אביהם', ולא 'אביו', שאז יכול להיות שכיוון להנות מהפגם שלהם, שאביו יחבבהו ביותר, ועל כן אמר שהיתה כוונתו רק לתועלת, כאילו אין הדבר נוגע כלל לעצמו, וכאילו אינו אביו כלל. ומבואר בכל זה צדקת יוסף הצדיק עליו השלום.
לפי דבריו לא עבר יוסף כלל על איסור לשון הרע!
