חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

אבטחת גוי בשבת

שלום הרב רציתי לשאול האם מותר לאבטח גוי חשוב (הכוונה לשר או נשיא גוי) בשבת, האבטחה נעשית כחלק מצוות של ישראלים כך שבמקרה של אירוע יש שמירה אחד על השני. תודה הרב

ההיתר לחלל שבת עבור גוי הוא רק במקום שאין שם גוי אחר שיעשה זאת.

עיין בדברים בפניני הלכה כאן: https://ph.yhb.org.il/01-27-03/#_te01ftn27_2

ובספר הקיצור לפניני הלכה מובא כך: "מחללים שבת עבור גוי, שהואיל ואנו רוצים שגויים יצילו יהודים, גם אנו צריכים להציל אותם. אבל כשיש שם גוי אחר עדיף שהוא יציל, ולכן בבתי חולים עדיף לקבוע בשבת תורנות לרופאים ואחיות גויים שיטפלו בגויים."

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-19 08:43:39

בשר וחלב

שלום אשמח לקבל מידרג של גיל ושעות לילדים לשמירת בשר וחלב לדוג' עד גיל 6 שומרים כך שעות עד גיל 9 שומרים כך שעות

עניין זה מובא בפניני הלכה כאן: https://ph.yhb.org.il/17-26-07/

ובתמצות בספר הקיצור לפניני הלכה (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/) כך:

קטנים

ט. אסור להאכיל אפילו תינוק מאכלים אסורים, ובכלל זה נתינת המאכל בידו. ומשהגיע לגיל שלוש, על ההורים להתחיל לחנכו שלא לאכול מאכלים אסורים, כיוון שמגיל זה הוא מסוגל להתרגל לכך שהדבר אסור תמיד (ועי' הלכות שבת כד, א-ג). לפיכך אסור להאכיל תינוק בבשר וחלב יחד. אבל לגבי שהיית הזמן, הדבר תלוי בהבנתו ובמצבו הגופני והנפשי:

עד גיל שלוש בערך, הקטן לא מבין את ההבדל בין בשר לחלב, ולכן מותר להאכילו חלב אפילו מיד אחרי בשר, ובלבד שפיו וידיו נקיים משאריות בשר. מגיל שלוש עד חמש בערך, הקטן מבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא מסוגל להבחין בין זמנים ארוכים לקצרים, ולכן נכון כשאפשר שימתין כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך מיוחד לתת לו מאכל חלבי, אפשר לעשות זאת לאחר ניקוי פיו וידיו בלא להמתין שעה.

מגיל חמש עד תשע בערך, הילד מתחיל להבחין מעט בזמנים, ולכן מתחילים להרגילו להפסיק כשלוש שעות בין בשר לחלב. ומגיל תשע, הוא כבר יודע לחשב את השעות ומסוגל להמתין יותר זמן, ולכן נכון כשאפשר להרגילו להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון כאשר הוא אוכל עם אחיו הקטנים, וקשה לתת לו אוכל אחר כך, אפשר שימתין רק שלוש שעות בין הסעודות. וכשנה לפני שיגיע למצוות, יתרגל להמתין שש שעות.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-19 09:40:21

דיבור או הרהור?

1) האם האזנה לשיעור מוקלט עם אוזניות נחשבת דיבור בתורה או הרהור בתורה? 2) האם מותר להאזין לשיעור מוקלט עם אוזניות אם הוא רואה נשים לבושות לא צנוע? 3) האם מותר להאזין לשיעור מוקלט עם אוזניות בחדר רחצה שאין בו אסלה?

  1. מצב ביניים.
  2. לא. אמנם אם הוא עושה ריצה, ובדרכו הוא חולף על פני נשים לא צנועות, זה מסדר, משום שאינו מסתכל בהן, אלא רק רואה אותן וממשיך בדרכו.
  3. בזמן הרחצה עצמה נכון להחמיר בזה מפני כבוד התורה, אבל אם הוא רק עובר שם, כגון שהוא צריך משם משהו לרגע או שנכנס לשם תוך כדי שטיפת הבית, אינו צריך לסגור את השיעור בזמן שנכנס לחדר הרחצה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-19 06:44:30

נטילת ידיים אחר תרומת דם

האם יש דין של חובת נטילת ידיים אחר תרומת דם כמו הדין של נטילת ידיים אחר הקזת דם?

כיוון שנטילת הידיים היא פעולה פשוטה , נכון להחמיר, ואם שם נטלה, יסתפק בשטיפת הידיים. אין צורך להמנע מלשתות ולאכול לפני הנטילה, כל עוד הוא שוכב על המיטה כדי להחזיר לעצמו את הכוחות.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-18 18:42:20

נופש וטיול מישפחתי בימי בין המיצרים

אנחנו רוצים לעשות נופש מישפחתי, קשה לנו למצוא תאריך שמתאים לכולם. האם בסדר לצאת לנופש מישפחתי ( במיוחד השנה נחוץ כי רובינו היו מגוייסים ללחימה) בימים שבין יז תמוז לא' אב? האם יש דינים מיוחדים?

במקרה שלא מוצאים זמן אחר, אפשר להקל. דינים מיוחדים – הדינים הרגילים של שלושת השבועות, כגון לא לשמוע מוזיקה שמחה.

אביא לך את עקרי הדינים הנוגעים לעניין זה מתוך מפניני הלכה, כפי שהם מופיעים בספר הקיצור שיצא כעת לאור – 'קיצור הלכה' (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/)

ח – מנהגי שלושת השבועות

ימי בין המצרים

א. שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד ט' באב, הם ימים של צער, שעליהם נאמר (איכה א, ג): "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". לכן נהגו ישראל להימנע בימים אלו מדברים משמחים, ושלוש מדרגות ישנן: מי"ז בתמוז עד ראש חודש אב, נמנעים מדברים חגיגיים ומשמחים במיוחד. מראש חודש אב, ממעטים בכל דבר שיש בו שמחה. ובשבוע שחל בו תשעה באב, ממעטים יותר בשמחה.

בילוי ונופש

ב. עד סוף חודש תמוז מותר לטייל ולנפוש במלון וללכת לבריכה. אבל טיול שיש בו משתתפים רבים, לכתחילה אם אפשר עדיף שלא לקיימו בימים אלו, כי יש בו שמחה יתרה.

ומשנכנס אב, יש להימנע מטיולים ובילויים שעיקרם לתענוג ושמחה, אמנם מותר לצאת לטיול או לנופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי. וכן מי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות, מותר לשחות בתשעת הימים. ומי ששוחה כחלק מאורח חיים בריא, או מי שנמצא באמצע לימוד שחייה, נכון שיעשה הפסקה בשבוע שחל בו תשעה באב.

שמחה של רשות

ג. בכל שלושת השבועות אסור לנגן ולשמוע כלי נגינה, ואסור לערוך אירועים שיש בהם שמחה יתרה. לפיכך אסור להשתתף במסיבות, ערבי שירה וחוגי ריקוד. וכן אסור להשתתף בקונצרט אפילו שמנגנים בו מוזיקה עצובה.

ד. כאשר מקיימים אירוע תרבותי, מותר להשמיע בו נגינה עצובה לזכר ירושלים אפילו בתשעת הימים. וכן מותר ללמוד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב, הואיל ואין בזה שמחה, וטוב שילמדו ניגונים עצובים. וכן מותר לקיים חוג אירובי עד סוף חודש תמוז, מפני שעיקרו לצורך התעמלות, וישתדלו להתאים מוזיקה שאינה שמחה.

ה. מותר לשמוע שירים שאינם שמחים דרך מכשירים אלקטרוניים ביתיים עד סוף חודש תמוז, מפני שאין בשמיעה כזו חגיגיות כשאינה בקול רם. ומראש חודש אב מותר לשמוע רק שירים עצובים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-18 20:17:59

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת וישב – להיות מוסיף והולך!

על המילים הפותחות את פרשתנו: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען', כותב המדרש (שהובא ברש"י):

 

אמר ר' אחא: בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג ואומר: לא דַיָּם שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?
תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו על שביקש לישב בשלוה בעולם הזה, נזדווג לו שטנו של יוסף: "וישב יעקב". "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז" (איוב ג כו), "לא שלותי" – מעשו, "ולא שקטתי" – מלבן, "ולא נחתי" – מדינה, "ויבא רוגז" – בא עלי רוגזו של יוסף

 

המדרש אומר הצדיקים אל להם לישב בשלווה, כי מידת הצדיקים היא לפעול ללא הרף לתיקון העולם, הצדיקים רוצים להביא עוד ועוד אור וטוב.

כפי שאומרים חז"ל:

 

"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון"

 

הסיבה שהצדיקים אין להם מנוחה, היא שהצדיקים מחוברים לנשמה, והנשמה היא תמיד מייחלת להידבק בבוראה, היא תמיד מתפללת, כדברי הרב קוק:

 

אין התפלה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה, מתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית התפלה הנשמתית התדירית הרי היא מתגלה…התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת גם כן לגלות את מהותה וכוח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים…

 

הנשמה חשה את הפער האדיר בין המצוי לרצוי, בין האידאל לבין היישום, ולכן היא כל הזמן מרגישה חסרה ומתפללת, הצדיקים חשים, מרגישים וקשובים לקולה של הנשמה, ולכן הם לא יכולים לנוח הם לא יכולים לשקוט, הם כל הזמן מוסיפים טוב ואור בעולם.

 

תכונתם של הצדיקים חושפת את הנשמה ומגלה אותה, הצדיקים נשמעים לנשמה כפי שכתבנו וגם מגלים את מהותה של הנשמה, שהיא תמיד רוצה כפי שממשילים חז"ל את הנפש לבת מלכים שלא מסתפקת בשום דבר וכל הזמן רוצה עוד.

 

"וגם הנפש לא תמלא" – משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים, אם יביא לה כל מה שבעולם – אינן חשובין לה כלום, למה? שהיא בת מלך. כך הנפש – אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה. למה? שהיא מן העליונים".

על פי דברים אלו מובן לנו מדרש חז"ל נוסף שכותב על גנות הישיבה:

 

כל מקום שהוא צער אומר "וישב" – לשון צער הוא. "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן" – "ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית מז). "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" – "ויפול מן העם ביום ההוא" (שמות לב). "וישבו לאכול לחם" – "והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד" (בראשית לז). "וישב יהודה וישראל לבטח" (מלכים א ה) – "ויקם ה' שטן לשלמה" (מלכים א יא). "וישב ישראל בשטים" – "ויחל העם לזנות" (במדבר כה). וכן אתה פותר את כולם ברעה הזו. ואף כאן: "וישב יעקב" – "ויבא יוסף את דבתם רעה".

 

כל מקום שאין פעולה נמרצת לטובה, שיש איזו עייפות ולאות, שמתבטאת בישיבה, מיד המציאות טופחת על פנינו ומראה שיש מה לעשות ויש לאן להתקדם, והעולם צריך תיקון.

 

יעקב ביקש לישב בשלווה, ואז מגיע רוגזו של יוסף, יוסף הוא הקריאה להוסיף, לשאוף, לחלום, לרצות ולפעול!

 

רחל אימנו נטעה את השאיפה הזאת, בפנימיותו של יוסף, כאשר מיד ברגע לידתו, היא מבקשת עוד, עוד בן.

 

מדבר אחד יש להיזהר מאד, התכונה הנפלאה, ששייכת לצדיקים, ולכל ההולכים בדרכם, להוסיף, עלולה לגרור בצידה 'מידת מיצרנית' נוראה, שעלולה להמיט חורבן, ככל מידה טובה וגדולה, יש גם למידת הצמיחה וההתקדמות, רצון ההוספה, מידות שליליות, שעלולות להתלוות אלה, ומהם צריך להיזהר מאד.

 

רצון ההוספה מונע מראיית הפער הגדול בין המצוי לרצוי, מחזון גדול שאיננו מופיע עדיין במציאות, וכפי שהדבר מעורר תנועה קדימה, הוא עלול לעורר ביקורת, כעס, שיפוטיות, מירמור מתמיד, שעלול להביא לדברים הרסניים (הרחבה במאמרו של הרב קוק בזרעונים 'נשמות של עולם התוהו').

לכן הרב קוק באחד ממשפטיו הידועים אומר:

 

על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה.

 

ואולי זה מה שהפרשה מלמדת אותנו, יוסף, בתחילה מתוך הרצון הטוב, מתוך שאיפת התיקון, יוסף מביא את דיבת אחיו:

"יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם"

 

אמנם כבר דייקו רבים שיוסף עשה כדין (בנספח אביא בירור בעניין), והוא אומר זאת רק אל אביהם מתוך רצון של תיקון, אך זאת לא הדרך, והדבר מתגלגל לשנאה.

 

יוסף מבין זאת, ולאחר מכן הוא פועל רק בדרך של תוספת אור, ואולי התיקון הגדול שיוסף לא סיפר את סיפור מכירתו לאביו!

אנו נמצאים ערב ימי החנוכה, שבהם הקריאה היא להיות מוסיף והולך, להיות מוסיפי אור, אמנם החשמונאים נאלצו להילחם, אל הקריאה אלינו היא להוסיף אור, להיות אנשים שכל הזמן מוסיפים אור, כאימרתו הידועה של הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל (הרבי מלובביץ):

 

חושך לא מגרשים עם מקל, חושך מגרשים עם אור

 

שנזכה שיתקיימו בנו דברי חובת הלבבות (הרחיבם בעל התניא בפרק יב):

 

כי המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כאשר המעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

 

שבת שלום וחנוכה שמח!

 

נספח האם יוסף דיבר לשון הרע? – הרב איתן שנדרופי

כתב במדרש "לקח טוב" על התורה: "ויבא יוסף – ולהלן הוא אומר: 'ויֹציאו דבת הארץ' (במדבר יג, לב), לפי שהוציאו מלבם, אבל 'ויבא' ממה שהוא מביא", כלומר שיוסף אמר דברי אמת. אמנם אין באמירת אמת היתר לומר לשון הרע, אך כאשר היא מצטרפת לכוונה לתועלת היא יכולה להיות מותרת. ואכן הוסיף המדרש: "ולא הביא הדבה להגיד לאחרים, אלא 'אל אביהם' – כדי ליסרם ולמונעם". כלומר שיוסף אמר רק לאביו, ולשם תועלת – שאביו יוכיחם.

כעין זה כתב גם ה"חפץ חיים" בספרו "שמירת הלשון" (ח"ב פרשת וישב): "והנה הכתוב סיפר לנו שלא דבר זה לשום אדם, רק לאביהם, וכוונתו היתה כדי שיוכיחם אביו. ואף על פי כן עשה שלא כהוגן, שהיה לו להוכיחם בעצמו מתחילה על זה, שדין הוכחה הוא אפילו תלמיד לרב, ולא לגלות לאביו".

בספר "אפיקי ים" (לרב יחיאל מיכל רבינוביץ, ח"ב, סוף ההקדמה "בינה במקרא") כתב הסבר המלמד זכות על יוסף לגמרי, ומנקה אותו לגמרי מכל חטא!

בתחילת דבריו הוא שאל שלש שאלות על פשט הפסוק: בפרשת וישב (לז, ב) נאמר: 'יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' והוא נער את בני בלהה וגו' ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם'. והפסוק מוקשה:

מהו הפירוש 'והוא נער' ומה רצה לומר בזה?

מהו הלשון 'ויבא'? היה לו לומר: 'ויספר'! כמו שכתוב להלן (פסוק י): 'ויספר אל אביו'.

מהו הלשון 'אל אביהם'? היה לו לומר: 'אל אביו'! כמו שכתוב (בפסוקנו!): 'נשי אביו', וכמו שכתוב לקמן (פסוק י): 'ויספר אל אביו', ומהו שאמר 'אל אביהם'? וכי אביהם הוא ולא אביו?! והוא פלא.

ענה על כך ה"אפיקי ים":

והנראה בזה, שהפסוק בא לומר עד כמה גדלה צדקתו של יוסף עליו השלום, שלא בא חלילה להוציא דבה על אחיו, רק כוונתו היתה לטובה, ובאופן שמותר על פי הדין! שהדין הוא אם רואה באחד שעושה דבר שלא כהוגן, והוא רוצה לגלות לאביו או לרבו שיוכיחו אותו על זה ולהחזירו למוטב, יש בזה שלושה תנאים עיקריים:

שמקודם יוכיח לו בעצמו, ואם לא יועיל, אז מותר לגלות לאביו או לרבו שיוכיחוהו. וכן אם משער שתוכחתו לא תועיל, מותר לגלות.

שלא יגדיל העוולה יותר, ולא יוסיף שום דיבור שיוכל להגדיל העוולה, וכיוצא בזה.

שיכוון דווקא לתועלת, ולא להנות ח"ו מפגם חבירו.

ועתה יובן הפסוק, שמתחילה הקדים: 'והוא נער', כדי להסביר מדוע לא הוכיח יוסף את אחיו טרם שגילה לאביו כפי הדין, משום שלפי השערתו חשב שודאי לא תועיל תוכחתו, כיון שהם מזלזלים בבני השפחות, והוא היה משמש ומשרת אצל בני השפחות, אם כן בודאי לא תועיל תוכחתו.

ואחר כך אמר: 'ויבא יוסף', ולא 'ויספר', להורות שלא הוסיף שום דבור כמו שיכול להיות בספור, ורק: 'ויבא', כמביא דבר ממקום למקום ממש, בלא הוספה וגרעון.

ואחר כך אמר עוד לרמז שכיוון רק לתועלת שיוכיחם אביהם, וזה מרומז במה שאמר: 'אל אביהם', ולא 'אביו', שאז יכול להיות שכיוון להנות מהפגם שלהם, שאביו יחבבהו ביותר, ועל כן אמר שהיתה כוונתו רק לתועלת, כאילו אין הדבר נוגע כלל לעצמו, וכאילו אינו אביו כלל. ומבואר בכל זה צדקת יוסף הצדיק עליו השלום.

לפי דבריו לא עבר יוסף כלל על איסור לשון הרע!

 

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן