מיד אחרי שמתואר מעבר הירדן והכניסה לארץ, התורה כותבת:
וידבר משה והכוהנים הלווים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך, ושמעת בקול ה' אלוקיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו אשר אנכי מצווך היום
והשאלה המתבקשת היא מה קרה ביום הזה, שמשה רבנו, הכוהנים והלווים יוצאים בהכרזה 'היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך'?
רש"י ככל הנראה התקשה בקושיה זו, ולכן הוא כותב:
היום הזה נהיית לעם – בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית.
כלומר, רש"י מבאר, שלא קרה כלום ביום הזה, אבל האדם צריך להרגיש כל יום ויום, את השמחה, את המחוייבות, את האחריות ואת הגודל, להיות העם שבא בברית עם הקב"ה, עם ה', כאלו זה קרה כעת.
את העקרון הזה כותב רש"י על עוד פסוק בפרשתנו:
היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך
וכותב רש"י:
בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטווית עליהם
פרשת כי תבוא היא פרשת השמחה, וכאן לפי רש"י חוזרת התורה שוב ושוב, על אחד מעקרונות היסוד של השמחה, לא להפסיק להתרגש, להודות ולשמוח, מהטוב שבחיינו, למרות שהוא כבר נמצא בחיינו זמן רב, כפי שאנו מודים יום יום בברכות השחר.
אבל לענ"ד למרות שדברים רש"י הם וודאי יסוד חשוב לחיים, פשט הפסוק הוא על פי הקשרו, שרק שעם ישראל נכנס לארץ ישראל, הוא הופך להיות לעם ה', כל הדר החוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, עם ישראל איננו עם אלא בארץ ישראל, רק כאן, יש לאומה גוף המתאים להגשמת תפקידה וייעודה.
בסוף פרשתנו מביא רש"י פירוש נוסף:
שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב: 'ויתנה אל הכהנים בני לוי', באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם, 'היום הזה נהיית לעם', היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום.
כלומר, מתי עם ישראל הופך לעם, לא שהוא מקבל את התורה אלא שהוא רוצה אותה, כמו שאדם הופך לבוגר שהוא עושה את מעשיו מבחירה ומרצון.
כפי שכותבת סיוון רהב מאיר:
צריך להדגיש: במשך ארבעים שנה משה שומע מהעם הרבה סוגים של תלונות. על האוכל ועל המים ועל הדרך ועל הארץ. פתאום הם באים עם תלונה מסוג חדש, תלונה נפלאה: גם אנחנו רוצים להיות חלק מקבלת התורה, גם לנו יש בה חלק, אנחנו רוצים לשמור עליה, גם לנו יש צימאון ושמחה ורצון לקחת בה חלק ממשי. האכפתיות הזו והאחריות הזו כלפי התורה היא כל כך משמעותית, שהיא מובילה את משה להכריז את ההכרזה המפתיעה הזו, כאילו הוא בעצם אומר: "עכשיו אני יודע שהיה שווה, כל המסע הזה, הצלחנו".
שלושה פרושים בפסוק זה, וכל אחד ואחד מהם הוא יסוד חשוב:
- א. לשמוח בטוב הגדול שבחיינו, בברית האלוקית עמנו, בתורה שזכינו לקבל, ולא להתרגל, לא להיכנס לשגרה ולהפסיק להתרגש.
- ב. עם ישראל הוא עם ה' באופן ממשי וחי רק בארץ ישראל.
- ג. רק שאנו רוצים את התורה והמצוות, את הנהגת ה', את הברית האלוקית עמנו, אז אנו הופכים להיות עם ה'.
בימים אלו של הכנה לראש השנה, שלוש היסודות הללו צריכים לעמוד מול עיננו ויהי רצון שנזכה להגשימם בחיינו.