בפרשת השבוע אנו נקראים כולנו להתייצב,
וכותב השפת אמת:
אתם נצבים היום כולכם כו'. כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל.
בפרשת הקודמת ראינו קללות חמורות למי שלא ישמע לדברי ה', אבל הפרשה פותחת ואומרת: 'אתם נצבים היום כולכם'. וכותב רש"י:
למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מארבעים ותשע קללות שבתורת כוהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו.
וממשיך רש"י לבאר:
היום – כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו…
והשאלה עולה מאליה, האם הקללות הם איומים סתמיים? מה כוונת התורה שהיא אומרת, אתם נצבים היום כולכם?
לשפת אמת יש תשובה מופלאה לכך, כולכם, כלל ישראל תמיד יהיה, הבחירה של האדם, היא האם להיות שייך לכלל או לא, אבל כלל ישראל הם תמיד קיימים, כי כלל ישראל הם מעל הבחירה, כלל ישראל זו הבטחה ובריאה אלוקית, שעליה יש ברית נצחית שלא תופר.
התפקיד של האדם לקראת ראש השנה הוא לבטל את עצמו אל הכלל, לא להתעניין בעצמו ובצרכיו, אלא להיות כולו בכל תפילותיו, רצונותיו ומחשבותיו משתוקק שעם ישראל יצליח, שהאומה הישראלית תתחזק בארצה, בדביקות באלוהיה ובתורתה, בכלכלתה, בביטחונה ועוד.
כפי שכותב הרב קוק:
להעיר על הנהגה גדולה הדרושה לנו ממש בתחילת השנה. והנה צריך לדעת מה היא עבודת הלילה של ראש השנה, והלוא המשפט הוא ביום, כדאמרינן בירושלמי: כשהקב"ה דן את ישראל אינו דן אותם אלא ביום, בשעה שהם עסוקים במצוות. אלא נראה שאנחנו מזרזים את עצמינו להקדים ולהתאחד כולנו בלב אחד, כדי שיהיה כל אחד מצורף אל כלל עם ד'. כי כל אחד כשהוא לעצמו צריך זכויות גדולות, גם יחיד אימתי – דווקא בעשרת ימי תשובה הוא מתקבל בקל, אבל אנו חפצים שנזכה להיכתב תיכף ומיד בכתיבה טובה בספר החיים, על כן צריך לזה זכות הרבים.
על כן הדרך המוצלחת שהורונו חז"ל היא להתאחד עם הכלל, כדי שכשנבוא למחר בעזרת ד' יתברך ונהיה מוכנים ליום הדין הגדול והקדוש, כבר תהיה זכות הרבים מסייעת אותנו. ואף על גב שאין אדם יוצא ידי חובתו בזה שהוא משתתף עם הציבור לבדו, וצריך כל אחד לתקן את עצמו בפני עצמו גם כן, אבל זכות גדולה היא ומועילה מאֹד להיות אחר כך בא לתיקון שלו הפרטי.
כלומר עבודתינו בליל ר"ה זה להתאחד עם הכלל, לרצות את טובת הכלל, זה לא קל לשים את טובתי האישית ואת הצלחתי הפרטית בצד, אבל זה מה שנדרש.
ממשיך השפת אמת ואומר:
וזה 'היום' הוא בכל יום ויום. וגם מאחר שכתוב בתורה 'אתם נצבים'. ו'שפת אמת תכון לעד' כי אם היה הפסק לדבר לא היה נאמר זאת בתורה. ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו כמאמר לירושת אבותי אני חוזר.
אחת המילים החוזרות ביותר בספר דברים היא המילה 'היום', רק בפרשיות נצבים-וילך, מוזכרת המילה 'היום', כעשרים פעמים.
לאירועים רבים בתורה יש תאריך מדויק, אך כאן אין תאריך רק את המילה 'היום', מסביר השפת אמת, היום המוזכר כאן הוא הווה ממושך, כל יום ויום, כל יום יכול האדם להצטרף לברית, לשוב אל הכלל.
והדברים כמובן מזכירים את הזוהר הידוע על האשה השונמית:
וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. מַאי קָאַמְרַת. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעָלְמָא, לָא יִתְפְּרַשׁ בַּר נָשׁ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יִתְרְשִׁים לְעֵילָּא, וְלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא בְּזִמְנָא דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעוּן וּרְשִׁימִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אַף עַל גַּב דְּזַכָּאִין אִינּוּן, אִינּוּן אִתָּפְסָן בְּקַדְמִיתָא. וְעַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ, לְאִתְפָּרְשָׁא מִבֵּין עַמָּא לְעָלַם, דִּבְכָל זִמְנָא רַחֲמֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַמָּא כֻּלְּהוּ כְּחַד. ולא לבעי ליה לאיניש לאתפרש מן עמא לעלם וּבְגִינֵי כַּךְ אָמְרָה, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, וְלָא בְּעֵינָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, כְּמָה דְּעָבֵדְנָא עַד יוֹמָא דֵּין.
תרגום:
וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. מָה אָמְרָה? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין תָּלוּי בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִפָּרֵד אָדָם לְבַדּוֹ, וְלֹא יִהְיֶה רָשׁוּם לְמַעְלָה וְלֹא יַכִּירוּ אוֹתוֹ לְבַדּוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּזְמַן שֶׁהַדִּין תָּלוּי בָּעוֹלָם, אוֹתָם שֶׁרְשׁוּמִים וְנוֹדָעִים לְבַדָּם – אַף עַל גַּב שֶׁהֵם צַדִּיקִים, הֵם נִתְפָּסִים בָּרִאשׁוֹנָה. וְעַל כָּךְ לֹא צָרִיךְ לָאָדָם לְהִפָּרֵד מִן הָעָם לְעוֹלָם, שֶׁבְּכָל זְמַן רַחֲמֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָעָם כֻּלָּם כְּאֶחָד, ואין צריך האדם לפרש מן העם לעולם, וְלָכֵן אָמְרָה בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי ישָׁבֶת, וְלֹא רוֹצָה לְהִפָּרֵד מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
האשה השונמית הבינה היטב שכדי לצאת מן הדין הפרטי והאישי צריך להיכנס לתוך כלל ישראל.
ונסיים בדבריו של מו"ר הגר"א מלמד, מגדולי פוסקי דורנו שכתב:
יכולים היינו מרוב דאגה על עתיד חיינו בשנה הבאה, להקדיש את כל יום הדין לתפילות פרטיות על פרנסה ובריאות וכל שאר הדברים שאדם טרוד בהשגתם כל השנה. אולם זוהי סגולתם המיוחדת של ישראל, שרצונם העמוק ביותר, שתתגלה מלכותו יתברך, והעולם כולו יתוקן וייגאל, ואפילו אם לשם כך יצטרכו לסבול ייסורים. בדרך גדולה ונוראה זו בחר עם ישראל, החל מאבות העולם שקיבלו על עצמם להאמין בה' אל מול כל עובדי האלילים שמסביבם, ועד הגלות הארוכה, שלמרות כל הסבל שבה, בחר עם ישראל שלא להתבולל בעמים ולהמשיך לשאת את דגל האמונה והתורה, כדי לתקן עולם במלכות שד-י.
וכשישראל מניחים את צערם ועוסקים בכבודו וגילוי מלכותו, אומר הקב"ה למלאכים: ראו בני חביבי, שמניחים צערם ועוסקים בכבודי (זוהר ח"ג כב, א). ובכך מסתתמות טענותיו של השטן שרוצה לבטל את ישראל מהעולם, וישראל זוכים לשנה חדשה שבה יתקדמו עוד צעד לקראת התיקון והגאולה. ככל שנזכה יותר לקבל עלינו בראש השנה את מלכותו, כך נזכה יותר לשנה טובה ומבורכת.
יהי רצון שנזכה לכוון את כל תפילתנו ורצוננו אל ענייני הכלל ומתוך כך בטוח שיגזרו עלינו גזירות טובות!
