השנה חל תשעה באב בשבת, ועל שבת זו נאמר בגמרא במסכת תענית:
"תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו"
ויש להתבונן למה בחרה הגמרא לדמות דווקא לסעודת שלמה בשעתו, הרי שלמה המלך מייצג אצלנו את ימי השיא של האומה, ימים שבהם כל ישראל בארצם, בית המקדש בנוי בתפארתו, השכינה מתגלה בשלימות, ודווקא כעת ביום תשעה באב, יום האבל והחורבן, אנו נקראים לאכול כסעודת שלמה בשעתו?
בשם רבי מאיר שפירא מלובלין מובא הסבר מופלא לכך, שהכוונה בדברי הגמרא 'כשלמה בשעתו' היא על אותו הזמן ששלמה ירד ממלכותו (כפי שמבואר בגמרא במסכת גיטין סח, ב שהיה זמן שירד שלמה ממלכותו).
וביאר הרב מלובלין זצ"ל שהכוונה כסעודת שלמה בשעתו הוא לאותה השעה, ונרמז בזה מהות ענין האבלות על החורבן ובא לומר שכמו שמצינו אצל שלמה שהיה מלך בתחילה וגם בסוף ימיו חזר למלכותו ורק באמצע הייתה אצלו תקופה שירד ממלכותו, כמו כן נרמז לעם ישראל שאין להתייאש בשל מצב זה של החורבן, שהרי היה לנו בית המקדש ובקרוב נזכה לגאולה שיבנה לנו בית המקדש וכל המצב הזה של החורבן הוא איזה תקופה באמצע וכעין המצב שהיה אצל שלמה בשעתו.
ואם ננסה לבאר את העניין, יש שני סוגי צער, צער של אבלות, אדם קרוב נפטר, ואנו חווים צער של פרידה, צער על דבר שלא יחזור, צער כזה הוא מוגבל בזמן, יש קצבה כמה זמן יש להצטער על החיסרון והפרידה, וגזירה על המת שישתכח מן הלב.
אבל יש סוג אחר של צער, צער על כך שאדם או אומה לא נמצאים במקום הראוי להם, וכיוון שזה לא מקומם ולא טבעם ברור שיחזרו למקומם וטבעם, והצער הוא על המצב הזמני, שייתכן שייקח זמן עד שייצאו ממנו, אבל הוא מצב זמני, וממילא הצער הזה, טוב שיימשך עד שיחזור האדם והעם למקומו הראוי.
הצער הזה הוא צער מדרבן, הוא צער שדוחף קדימה, לחתור אל המצב שבו אנו צריכים להיות, כזה הוא הצער של תשעה באב.
כלומר, הצער על החורבן, הוא כי אנו יודעים בוודאות שזה לא המצב המתאים לנו, אנו יודעים שאנו שייכים למלכות שלמה, לגילוי שלם של הקב"ה בעולם, לכן אנו מתאבלים, ואת הידיעה הברורה הזאת אפשר לבטא בשני אופנים, האחד, על ידי צער ואבלות, והשני, על ידי סעודה כסעודת שלמה, לחוות כעת את המדריגה האמיתית שלנו,
בשניהם יש אמירה יסודית – מצב החורבן, מצב הריחוק מהקב"ה איננו המצב שבאמת מתאים לנו, אנו שייכים לגילוי שכינה, לקרבת ה', לעם זו יצרתי לי תהילתי יספרו, לאתם עדיי נאם ה' ואני אל, זו מהותנו האמיתית.
לכן החודש הזה נקרא אב, ולכאורה יש לתמוה, אנו יודעים שפירוש המילה 'אב' הינה יסוד ומקור, ויש לשאול האם חודש זה, חודש החורבן, הוא יסוד ומקור? ואם כן, למה?
והתשובה היא כפי שאמרנו, שהצער והכאב, הם המולידים את התנועה, חודש אב הוא אכן היסוד והמקור לכל הצמיחה, כי בו מתגלה הצער והכאב שמתוכם ועל ידם מתפתחת הקומה הבאה בגאולת ישראל והעולם.
"משנכנס אב ממעטין בשמחה"- כי תחושת החיסרון והצער העמוק על מה שאיננו הוא הדחיפה הגדולה ביותר שקיימת בכדי להעמיק.
בימים אלה, ובייחוד בצום תשעה באב, שיחול ביום עשרה באב, עלינו לתת מקום לתחושות העמוקות של הכאב, הצער והאבלות. לא לדחוק אותם כפי שאנו רגילים, אלא לתת להם מקום בכדי שיסמנו לנו את המקומות בהם נדרשים צמיחה ובניין. כל מי שמרשה לעצמו ל"התאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".
בתחילת פרשת השבוע משה רבנו מוכיח את ישראל, הביקורת והתוכחה גורמות לכאב וצער, אך מטרת הצער וכאב של התוכחה היא לקדם, לכן אחת מהמידות היסודיות שבהם קונה האדם את התורה היא – 'אוהב את התוכחות', שאדם כואב את המצב, תהיה לו דחיפה משמעותית לתיקון.
יהי רצון שמתוך שנרשה לעצמנו לחוש את הכאב והחוסר הציבורי והאישי, נזכה לצמיחה, התקדמות וקומה חדשה.