בפרשת השבוע אנו נפגשים עם הקרבת הקורבנות, הקרבתם של בעלי חיים היא אחד הדברים הקשים ביותר להבנה בימינו, העובדה שאנו מייחלים לחזרתם, לא מובנת לרוב האנשים, ואפילו נשמעת תמוהה מאד.
לאור אי ההבנה והתמיהה הגדולה, יש שיטות שמדברות על ביטול הקורבנות לעתיד לבוא, אך נראה שזו לא השיטה המרכזית, ולכן עלינו להזדקק להבנת עניין הקורבנות.
ואנסה לבאר את העניין משני צדדים שונים.
הצד האחד הוא הריחוק ורתיעה שמעוררת בנו השחיטה, מראה הדם, הבהמה השחוטה…על כך אמר הרב שטיינזלץ פעם משל מופלא, אם היינו מסבירים לילד קטן איך באים ילדים לעולם, כנראה הוא היה חושב שעדיף אהבה אפלטונית…אבל המציאות היא שילדים ממשיכים לבוא לעולם…והעומק של הדבר, יש עוצמות של כוחות חיים אדירות בחומר, שהם למעלה מכול הבנה והסברה, אם היינו מגיעים לגרעין החומר של כפית יש בה אנרגיה של כמה פצצות אטום, הקב"ה נמצא בחומר לא פחות מהרוח, כי לעומת הקב"ה גם הרוחניות הנשגבה ביותר שלנו היא גשמיות.
ולכן העובדה שבשכלנו ומחשבתנו, איננו מבינים את עוצמת החיים והאנרגיה, של הפעולה הגשמית של הקרבת הקורבנות, לא אומרת שאין בזה עוצמות אדירות, יותר מכך, בפעולות גשמיות, אי אפשר להבין את עוצמת החיים עד שאתה לא חווה אותם בפועל, עד שאתה לא עושה את המעשה, זהו 'נעשה ונשמע', אחרי שנעשה נבין ונשכיל מה המעשה הזה ומה משמעותו וערכו.
הצד השני הוא הרעיון המרכזי של הקורבן, וכאן יש רעיון יסודי ומופלא מאין כמוהו, כדי להתקרב צריך להקריב, כשאנו אוהבים אנו מקריבים, וכשאנו מקריבים בעבור משהו אנו מתקשרים ומתחברים ואוהבים.
הדבר נכון בכל תחומי החיים שלנו, בני זוג הנשואים באושר ובאהבה מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים שרוצים לסייע ולעזור לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם.
מי שאוהב את עמו, ארצו ומדינתו, מוכן להקריב את חייו למענם, וההקרבה הזאת, שהיא הביטוי האדיר ביותר של האהבה, היא גם מחזקת ומעצימה מאד מאד את האהבה.
כותב הרב זקס:
שם-העצם 'קרבן' והפועל 'להקריב' עצמם מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר"ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות…בכל פרשיות הקרבנות נזכר ה' בשמו המפורש, המבטא את מידת הרחמים ואת קרבת האל למאמיניו, ולעולם אין הוא קרוי בהן 'אלוקים', השם המבטא את מידת הדין ואת הריחוק. המילה 'אלוקים' מופיעה בכל ספר ויקרא רק חמש פעמים, כולן בהקשר של עמים אחרים. שם ה', לעומת זאת, מופיע בחומש זה מאתיים ותשע פעמים, אפילו שמו של החומש, ויקרא, עניינו קריאת קרבה ואהבה. כשיש אהבה יש קרבן.
יש חברות שהאידאל הראשי שלהם הוא רווחת הפרט, העיקר הוא היחיד דאגתו לעצמו, בחברות כאלה, ערך ההקרבה יורד, וממילא האהבה נותרת מילה ריקה מתוכן, מילה ללא משמעות אמיתית, ואז מה שנראה בחברה כזאת, שההקרבה היא לא ערך עליון, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה, ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה, ההתמסרות לארצה, עמה ומדינתה תחלש, חברה ללא הקרבה, היא חברה שצועדת לכילויה.
הרב עמנואל יעקובוביץ' זצ"ל, הסביר את דברי חז"ל שאמרו שכשאדם מגרש את אשתו הראשונה "מזבח מוריד עליו דמעות", מה הקשר בין מזבח לנישואים? שניהם, הסביר הרב יעקובוביץ', עניינם קורבנות. הנישואים כושלים כאשר בני הזוג לא מוכנים להקריב זה למען זה.
ואעיר עוד שתי הערות, האחת, כשאתה נמצא מול אוייב שמוכן למות כדי לפגוע בך, שאצלו להיות 'שאהיד', זה האידיאל, אין לך שום אפשרות לנצח אותו אלא על ידי מסירות נפש.
השנייה, הקב"ה באהבתו אלינו, העמיד אותנו מול אוייב כזה, כי מסירות הנפש שלנו, מחברת אותנו לארצנו, עמנו ומדינתנו, לולא המאבק ומסירות הנפש הנדרשת מאיתנו כבר יתר על מאה שנה, על תקומתנו, לא היינו מחוברים כל כך לארץ, לעם ולמדינה, כל חלל שנטמן באדמת הארץ, הוא עוד שורש המחבר אותנו לארץ, לעם ולמדינה, והשורשים האלה, מחזקים ומעמיקים בעומק אדיר, בנפש, בלב ובמחשבה, את קשר החיים שלנו, קשר הדם שלנו, לעם, לארץ ולמדינה.
החיבור הזה הוא הדבר הכי יקר וחשוב בחיינו.
יש דיון וויכוח שמתחולל כעת בחברה הישראלית, על גיוס חרדים לצבא, ומעבר לכל הדיונים ההלכתיים והאמוניים, צריך לומר בחדות, מי שלא מוסר את נפשו למען העם, הארץ והמדינה, לא יהיה מחובר אליה, לא יהיה מחובר אלינו, זה נכון לציבור החרדי, וזה נכון לכל מי שלא שותף מלא במסירות הנפש למען העם, הארץ והמדינה, ומי שלא יהיה מחובר לעמו וארצו, בחיבור של הקרבה, בטווח הארך הוא לא יהיה חלק מהעם והארץ, ואנו רוצים באהבה גדולה את כולם מחוברים, כי החיבור הזה הוא חיבור של חיים.
עם ישראל, מחובר אל התורה והקב"ה, אל הארץ והאומה, לא למרות הקורבנות הנוראים והכואבים שהוא הקריב במשך כל הדורות, אלא בזכות ובגלל הקורבנות האדירים שהוא הקריב בכל הדורות, כי כל קורבן מקרב ומחבר.
יהי רצון שנזכה שהמוכנות שלנו למסירות נפש, תעלה לרצון כאילו מסרנו את נפשנו, ונזכה לקרבת ה', ולחיבור לעם, לארץ ולאומה.
