עסקנו בחשיבות הדיבור, אך הרגשתי שהדברים יהיו חסרים מאד, אם נעסוק בהם רק ברמת הפרט, חייבים לדבר על חשיבות שמירת הדיבור, כדי לבנות חברה, כדי לבנות מדינה, לא לחינם הפנייה בפרשתנו היא לראשי המטות להנהגה, כי זה לא רק עניין אישי זהו עניין לאומי.
אם אנו רוצים לקיים חברה מתוקנת אנו צריכים לדעת לשמור על דיבורנו, פרשת נדרים מגיעה בפרשתנו, שהיא אחת מפרשיות ההכנה לכניסה לארץ, ההכנה לייסוד המדינה והחברה הישראלית.
יש שתי דרכים לשמור על החברה, דרך אחת היא החוק, יש חוק, על כל דבר חותמים חוזה ומי שלא עומד בו בתי המשפט אוכפים את ההתחייבות, בעולם כזה צריך להיזהר לכתוב כל דבר, לחתום על כל דבר, ולדעת את החוק, כל אחד צריך עו"ד צמוד, ובתי המשפט מלאים בעבודה כי צריך כל הזמן להכריח את האנשים לעשות את התחייבויותיהם, ומי שיודע יותר את החוק, מרוויח, ומי שפחות בקי מפסיד.
אך יש דרך נוספת לחיי חברה, קדושת המילה, שמילה של אדם תהיה מילה, שכן יהיה כן ולא יהיה לא:
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה תלמוד לומר 'הין צדק'? והלא הין בכלל איפה היה? אלא לומר לך: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק!
מבטא את הדבר בצורה נפלאה הרב זקס:
כשאנחנו כובלים את עצמנו במילים אנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר אלא כדי ליצור: ליצור עתיד סדור מתוך הכאוס של הדחפים והיצרים האנושיים. המייחד את האדם איננו רק השימוש בשפה. הרי גם לבעלי חיים אחרים יש שפות. לדולפינים יש שפה. לפרימאטים יש. אפילו הדבורים הקטנות מעבירות זו לזו מידע באמצעות מערכת מורכבת של ריקודים. המייחד את האדם הוא השימוש בשפה לצורך התחייבות להתנהגות עתידית שלו – ויכולת זו היא הבסיס ליצירת הדדיות ואמון בין בני אדם. אחת מצורות ההתחייבות הללו היא ההבטחה. סוג אחר הוא הנישואים. סוג שלישי, ייחודי ליהדות, הוא הבנת החברה כברית, כמערכת של הבטחות המחייבות את שני הצדדים, בין עם ישראל לאלוקיו.
הקדוש ברוך הוא השתמש במילים כדי לברוא את העולם הטבעי ואילו אנחנו משתמשים במילים כדי לברוא עולם חברתי. התורה אומרת לנו שהמילים בוראות משום שהמילים הן קדושות; כלומר, מפני שהן מחייבות. כשמילים מחייבות, הן יוצרות אמון. האמון הוא לחברה מה שהחוקיות היא לטבע: הבסיס לסדר, היפוכו של התוהו.
אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד.
חברה חופשית תלויה באמון. אמון תלוי במילוי התחייבויות. בדרך זו הולכים בני אדם בדרכי ה', שהשתמש בשפה כדי לחולל מציאות. מילים יוצרות מחויבות מוסרית, ומחויבות מוסרית, הנשמרת מתוך אחריות ואמונים, יוצרת אפשרות לחברה חופשית. עשו אפוא תמיד את אשר הצהרתם שתעשו. אם לא נשמור את מוצא פינו, סופנו שנאבד את החופש שלנו.
בשבוע שעבר נחנכה ברוך ה' שכונה גדולה בבית אל, והרב זלמן מלמד, נשא דברים בעת חנוכת השכונה, ובדבריו הסביר מה גורמת חוסר אמינות:
"נבנו בתים נבנו שכונות וגם שכונת האולפנה בצלע ההר הגבוה שמימולנו. והנה נגזרה גזרה רעה להרוס שלושים דירות בשכונת האולפנה. עשינו כל מאמץ לבטל את רוע הגזרה ולא עלה בידינו. ולפני עשר שנים בדיוק בחודש זה, חודש תמוז, הגיע היום להוצאה לפועל של ההרס.
אנו לא היינו יכולים לעמוד מנגד ולתת ח"ו להוציא אל הפועל את ההרס המיותר חסר ההיגיון. ואז באה משלחת נכבדה מאת ראש הממשלה דאז ובראשה מזכיר הממשלה ושר בממשלה ומתאם הפעולות בשטחים ועוד עוזרים.
והם מבטיחים בשם ראש הממשלה שאם לא תהיה התנגדות אקטיבית להריסה יבנו שלש מאות יחידות דיור בבית אל, פי עשרה מהבית הנהרסים. והם פורסים מפות ואומרים כאן יבנו שלש מאות הדירות, כאן יבנו שלושים במקום השלושים הנהרסים וזה ייקח כך וכך חודשים לאישור הראשון, וכך חודשים לאישור השני, וכך תוך שנה וחצי כל האישורים יינתנו, ואפשר להתחיל לבנות את השכונה.
והציבור אומר אי אפשר להסכים להריסה עקרונית ומעשית. אין לתת אמון בהבטחות הם לא יקוימו, ראש הממשלה לא יקיים את הבטחתו. ועלי נופל כובד ההחלטה האם להסכים ולתת אמון או להתנגד. ואני קבלתי החלטה לתת אמון. אנחנו לא מסכימים להרס אבל לא נעשה פעולות אקטיביות נגד ההריסה.
עוברת שנה וחצי ואין אישור לבנית השכונה עוד שנה ואין אישור ואנשים אומרים לי אתה רואה ראש הממשלה לא מקיים הבטחות ואני מרגיש פגוע. והנה גזרה חדשה על הבתים של דריינוף, ושוב מאבק נגד ההרס ושוב ראש הממשלה מבטיח הפעם ההבטחה תקויים, ואני כבר לא יכול לתת אמון… ועוד שנה עוברת ועוד שנה… בסוף בא האישור והבתים נבנו. כמובן אחרי מאמצים רבים ולחצים שראש המועצה שי אלון ועוד פעלו.
מורי ורבותי אם אדם הבטיח לקיים בזמן והוא איחר יש על זה לאו בל תאחר. גם אם לבסוף קיים הוא עבר על בל תאחר. בגלל חוסר האמינות אין לנו ממשלה קבועה זה כמה שנים. הכול מתחיל מאמונה אמיתית בשם ית' ואמונה שלמה מביאה לאמונה באדם ולאמון ואמינות.
הדברים של הרב זלמן מלמד שליט"א, שנאמרים מלב כואב, הם המציאות, בגלל חוסר אמינות, בגלל שחוסר אמינות הפכה להיות כבוד וגבורה, אין לנו הנהגה, כי אף אחד לא סומך על אף אחד!
אפשר להאריך ולהביא דוגמאות רבות, אבל זו מציאות קלוקלת, דווקא בגלל שנפתלי בנט יצא מן המשחק הפוליטי, ואינו עומד לבחירה, אני יכול לומר שהערכה רבה חשתי שהוא עמד בהסכמו מול ראש הממשלה יאיר לפיד, אני יודע שיקשו עליי, אבל הוא היפר כמה וכמה הבטחות לבוחריו, יש לכך תשובות ולא כאן המקום, אבל לקיים הבטחות, התחייבויות והסכמים זה בסיס לחברה מתוקנת.
התקדמנו הרבה מאד מהעולם העתיק, המוסריות עלתה, אבל יש דברים שירדנו בהם, ואחד מהם הוא העמידה בדיבורינו, כותב הרב חיים נבון:
באחד מקרבותיו המוצלחים שבה חניבעל 15 אלף חיילים רומאים. הוא שלח עשרה שבויים לרומא, כדי שיציגו את דרישתו לתשלומי כופר. הם הבטיחו לו שבכל מקרה יחזרו למחנה השבויים, והוא לא דרש ערובה נוספת. הסנאט הרומי סירב לשלם תמורת פדיון השבויים. תשעה מתוך הנציגים חזרו לחניבעל, כמו שהבטיחו, הודיעו לו על הסירוב, והצטרפו לחבריהם האסורים. כשנודע לחברי הסנאט על כך, הם איתרו את הנציג העשירי, ושלחו אותו תחת משמר חמוש אל אויבם המר חניבעל, כדי לקיים את ההבטחה.
הסיפור הזה נשמע לנו מטורף, משום שהתרגלנו לחיות בעולם של שקרנים. אם הקדמונים היו שומעים על קלות הדעת שבה אנחנו מפירים הבטחות, זה היה נשמע להם מטורף ובזוי, ובצדק. האם מן הבחינה המעשית אנחנו לפחות מצליחים יותר? לו שבוייו של חניבעל היו מתנהגים כמונו, הם לא היו מרוויחים הרבה, כי הוא מראש לא היה שולח אותם לרומא. בעולם של שקרנים, איש אינו בוטח באיש, וכולם מפסידים.
תורת ישראל רואה בחובה לקיים הבטחות אקסיומה יסודית של העולם המוסרי שלנו. אפשר להוכיח זאת בקלות. התורה מעניקה משקל גדול לברית שכרתו אבותינו עם א־לוהים, למרגלות הר סיני. חכמי ישראל במשך הדורות ניתחו את התוכן ואת המשמעות של ההתחייבות הזו, "נעשה ונשמע", וראו אותה כתשתית של הקשר בין ה' לבין עמו ישראל. כל זה מבוסס על הנחה פשוטה, שקודמת לכל התחייבות שבתורה: חייבים לקיים הבטחות. בלי ההנחה הזו, להבטחתם של אבותינו אין שום ערך.
לפני 35 שנה, ב-20 באוקטובר 1986, התפטר שמעון פרס מראשות הממשלה, ופינה את מקומו ליצחק שמיר, לפי הסכם הרוטציה שעליו התחייב. לא מזמן מלאו חמש שנים לפטירתו של פרס, ואנשים הזכירו את מפעליו הטובים ואת מעלליו הרעים, על זה פחות דיברו: על ההחלטה שלו לקיים את התחייבותו, ולעמוד בהסכם הרוטציה. בדורות קודמים זה היה נחשב מובן מאליו. בדור שלנו – לא.
בספרו החדש והמצוין מספר עמית סגל שרוב מקורביו של פרס האיצו בו להפר את הבטחתו לשמיר, ולא להתפטר. בישיבה מכריעה בביתו תהה פרס איך יוכל להסתכל לנכדיו בעיניים אם לא יעמוד בדיבורו. "איך תוכל להסתכל להם בעיניים אם תפקיר את המדינה בידי שמיר?" השיבו לו גיחזיו. ואז, באופן נדיר, דיברה סוניה, רעייתו השקטה, ואמרה: "הבטחות צריך לקיים". פרס קיים. הסכם הרוטציה של שמיר ופרס, ציין סגל, לא נסמך על שום הסדר חוקי, אלא רק על דברתם של שני המנהיגים. זאת לעומת הסכם הרוטציה שחתם נתניהו עם גנץ ב־2020, שחוּשק בחקיקה מיוחדת. ולא בסתם חקיקה, אלא בחוק יסוד, שנוסח בידי משפטנים מיומנים, כדי למנוע כל אפשרות של הפרת ההסכם. נתניהו הבטיח שיקיים את ההסכם "בלי טריקים ובלי שטיקים", ואז מיהר למצוא פרצה בחוק היסוד, ומנע את קיום הרוטציה. זה היה מלוכלך וגם מטופש. פרס שילם מחיר על שעמד בדיבורו, אך נראה שנתניהו שילם מחיר גבוה יותר על שנהג להפך. לשקרים יש מחיר. נפתלי בנט ואנשיו שיקרו לבוחריהם, ואני חושב שגם הם ישלמו על זה מחיר כבד.
אינני רוצה לצמצם את הדיון המוסרי לשיקולים של תועלת מעשית. חברה שבה אנשים אינם מקיימים הבטחות היא מקום רע לחיות בו, אך לא זו הסיבה העיקרית שבגללה צריך לקיים הבטחות. ק"ס לואיס אמר פעם שהוא מעדיף לשחק קלפים עם אדם שאמו לימדה אותו שג'נטלמן לא מרמה, ולא עם פילוסוף שמתמחה בתורת המוסר. באופן תיאורטי, אפשר למצוא לַשקר הצדקות. אך תחושת הבטן שלנו צודקת כאשר היא מלמדת אותנו שהשקר הוא רע במהותו, והאמת טובה.
לפעמים מותר לשקר. חז"ל פסקו שמצווה לשיר בחתונה "כלה נאה וחסודה", גם אם הכלה אינה מופת עילאי בשני התחומים הללו. אבל הכזבים שאנו מספרים לא נועדו בדרך כלל להגן על אחרים, אלא להביא תועלת לעצמנו. אנחנו מכנים אותם "שקרים לבנים", אך יותר משהם לבנים, הם סתם שקרים. גם שקר קטן הוא שקר. אני לא יכול לסבול בעלי מקצוע שאומרים לי "עוד חמש דקות אני אצלך", לפני שטרחו לצאת מביתם בנהריה. מספרים שלקוח של הפרקליט האגדי אמנון גולדנברג שאל אותו פעם מה לומר בעדותו בבית המשפט. גולדנברג השיב: גם האמת היא אופציה.
כולנו רוצים לחיות בחברה שבה מילה זו מילה, שאתה שומע בעל מקצוע ובעל מלאכה ויודע שהוא אומר אמת, שאתה שומע מנהיג ויודע שהוא אמין, שאתה לא צריך לחשוד ולחשוש כל רגע מי מרמה אותך וזה מתחיל מכך שכל אחד ברמה האישית, ידבר אמת, יעמוד מאחורי המילים שלו, זה ממשיך בכך, שכל בעל מקצוע יידע שאם הוא נתפס בחוסר אמינות, עסקיו ייפגעו קשה, כי לא עובדים אם אדם לא נאמן, גם אם המחירים שלו טובים, וממשיך בכך שמנהיג שקרן יידע שיש לכך מחיר כבד, הציבור לא מעריך שקרנים, הציבור לא מעריץ את מי שניצח, את מי שהצליח, אלא את מי שאמין ונאמן.
זו החברה שאנו רוצים לחיות בה, ולא חברה שבה אתה צריך עו"ד על כל צעד ושאל, ואיום בבית משפט בכל רגע, חברה שבה האמת היא ערך עליון.
זה בכוחנו וזו חובתנו, יהי רצון שנזכה לכך!
