השבת אנו נפגשים לראשונה במה שעתיד לעמוד במרכז חיינו, במה שעתיד להיות מושא תפילתנו, המשכן, שהוא ההופעה הארעית, שאחר שהוקמה מלכות הקבע של ישראל בארץ ישראל הפך להיות למקדש. והפגישה הראשונה הזאת מתחילה מפנייה אלוקית אלינו:
"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי…ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו".
הבקשה האלוקית אלינו היא לתרום. לתרום לא מתוך הציווי והחובה, אלא מתוך רצון הלב העמוק, הרצון לתת, הרצון להעניק, הרצון להתנדב. ואכן עם ישראל מגלה את הרצון האדיר והגדול שלו לתת, ותוך פחות מיומיים מובאת יותר תרומה מהנצרך:
"והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר (שני בקרים של תרומה), ויבאו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צווה ה' לעשת אותה, ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא, והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר".
הביטוי לזמן הבאת הנדבה הוא "בבוקר בבוקר" ולענ"ד זה רומז על הזריזות וההקדמה של נתינת התרומה, כפי שכתוב באברהם אבינו: "וישכם אברהם בבוקר", שהזדרז וקם בהשכמה, (ועל כך אמרו חז"ל שהאהבה מקלקלת את השורה).
בעם ישראל טבועה תכונת הנדיבות והנתינה. אין דבר שמשמח את עם ישראל יותר מאשר לתת. ברגע שהובע הרצון האלוקי, עם ישראל נותן מכול הלב, נותן הכול. אני מצייר בדמיוני את הגזברים -אוספי התרומות – מגיעים מוקדם בבוקר, ומגלים לפניהם עשרות אלפי אנשים עומדים בתור כדי לתת…
זכינו להיכנס לחודש אדר. חלק משמעותי משמחת אדר היא שמחת הנתינה: "משנכנס אדר מרבים בשמחה"; "באחד באדר משמיעין על השקלים". המצוות המיוחדות לפורים הם מצוות של נתינה, כי זו השמחה הגדולה ביותר לתת!
ישנם שני סוגים של שמחה:
השמחה האחת היא שמחה מחוץ לחיים, שהאדם חי את חייו, ובכדי לשמוח הוא מפסיק את שגרת חייו, ועוצר בכדי לשיר, לרקוד או להרים כוסית משקה עם חבריו, וזו היא שמחתו. אני נוהג לכנות שמחה זו כ"שמחת הנופש" – אדם עובד בעבודתו, ואז כדי לשמוח, הוא יוצא לחופשה-לנופש, וכך הוא חי מנופש לנופש, מחופשה לחופשה. שמחה זו איננה בעשייה היום יומית, אלא ביציאה מן השגרה.
השמחה השנייה היא שמחת החיים, שהאדם שמח בעשייתו היום יומית, שמח לקום ולהתפלל בבוקר, מאושר מהלימוד הקבוע אחת התפילה, צוהל לחזור לילדיו ולאשתו אחר הלימוד, ולהתארגן איתם לקראת היום הנפלא שהגיע, הוא מלא בתחושת שליחות ועשייה בעבודתו וכך הוא שמח בחייו, יום יום, שעה שעה. הוא חי בשמחה.
זו השמחה אליה אנו מייחלים, זוהי שמחת אדר ופורים. בפורים איסור מלאכה, ואולי רצו חז"ל להדגיש את שמחת היום יום, של ימי החולין שהיא שמחת החיים.
שמעתי פעם דרשה על דברי חז"ל (מגילה טז, ב): "'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר' – אמר רב יהודה: 'אורה' – זו תורה…שמחה זה יום טוב…ששון זו מילה…ויקר אלו תפילין…". ויש להבין את משמעות הדרשה שכן כבר היו להם את המצוות הללו? אלא שבזכות פתיחת הלב, נפקחו עיניהם לראות שהתורה היא האורה הגדולה בחייהם, והימים הטובים הן השמחה העמוקה בחייהם, ושהכבוד הגדול ביותר הוא היותם מעוטרים בתפילין, לראות את האורה, השמחה והיקר בחיים, בלימוד התורה היום יומי, בהנחת התפילין ובמועדים המגיעים בעיתם – זה מה שהתחדש.
אני כותב את הדברים ומול עייני עומדת דמותו המאירה של אהובנו הרב איתמר בן גל הי"ד. לכל אדם יש את ה'הוא היה אומר' שלו, את המימרה החוזרת בחייו. ההוא היה אומר של הרב איתמר היה 'בכל דרכיך דעהו', כל תלמיד שהיה קרוב אליו שמע אותו אומר זאת עשרות פעמיים, בכל דרכיך דעהו, מה שאתה עושה עכשיו זה עבודת ה' שלך, תשקיע את כל הכוחות לעשות אותו טוב, לעשות אותו בכל הכוח והחיוניות וככה הוא היה.
כתבתי שבוע שעבר:
"התכונה המיוחדת והבולטת ביותר אצל איתמר היא החיות. איתמר היה פשוט חי כל דבר שהוא עושה. התכונה המיוחדת הזאת אפשרה לו לתת לכל נקודה בחיים שלו משמעות ועומק, החל מהלימוד הכי פשוט, שתמיד הדליק לו אור בעיניים והוא היה נסחף לתוכו כל כולו. החזון של הישיבה שפיעם בו בעוצמה. רק תיתן לו הזדמנות והוא בלהט יסביר לך איך מחברים שמיים וארץ, איך התורה גדולה דווקא כשהיא מתבטאת בכל תחומי החיים. איך החיים הטובים והשפע הם ממש ציווי אלוקי. הוא היה יכול לסדר כוסות במייבש בפינת קפה, אבל בחיות שבה זה היה נעשה, היה אפשר לחשוב שהוא עושה את אחד הדברים שהכי חשובים לו. כי הוא באמת היה רואה את האידיאל בכל דבר קטן. מצליח לראות מעבר לאותו אובייקט. לתת לו משמעות".
שנזכה מתוך חודש ה' לשמוח בחיים עצמם – 'אשירה לה' בחיי, אזמרה לאלוקי בעודי, יערב עליו שיחי, אנוכי אשמח בה".
