אחת המידות הקשות ביותר, היא מידת הליצנות, או כפי שהיא מכונה היום הציניות, ננסה להתבונן במידה זו, דרך דברי חז"ל על קרח, שעל פי חז"ל היה אחד הציניקנים הגדולים בהיסטוריה^[1].

חז"ל דורשים:

'ובמושב לצים לא ישב' – זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה? כינס עליהם כל הקהל שנאמר 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה', התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו'. באת לזרוע, אמר לה 'שדך לא תזרע כלאים'. באת לקצור ולעשות ערימה, אמר הניחו לקט שכחה ופאה. באת לעשות גורן, אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה 'כל הבכור אשר יולד וגו" הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה תני לי ראשית הגז שכן אמר הקב"ה 'וראשית גז צאנך תתן לו' אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה, אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, ואמרה הרי הן עלי חרם, אמר לה כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה 'כל חרם בישראל לך יהיה', נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה, כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקב"ה (=כך כולם עושים לעלובה זו, ותולין בהקב"ה).

דרשה נוספת ומפורסמת של חז"ל:

מה כתיב למעלה מן הענין 'ועשו להם ציצית', אמר לו קרח למשה רבינו טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, אמר לו משה חייב בציצית. אמר ליה קרח טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה וארבעה חוטין פוטרין אותה. בית שמלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה, אמר לו חייב במזוזה אמר לו כל התורה כולה רע"ה פרשיות יש בה אין פוטרות את הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית. אמר לו דברים אלו לא נצטוית עליהם אלא מלבך אתם בודאם.

קורח ציניקן היה. הוא איננו מתמודד עם משה בטיעונים שכליים הגיוניים, אלא מספר סיפור תמים כביכול, שממנו יוצאת רשעותו וחוסר צדקותו של משה.

אף בדברי דתן ואבירם המופיעים בכתוב, אנו יכולים לשמוע את הציניות של עדת קרח:

וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה.

משה מבטיח פעמים רבות לעם ישראל כי יגיעו לארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. דתן ואבירם, לא מתווכחים עם משה על ענין זה, אלא בדבריהם הם מכנים דווקא את מצרים – "ארץ זבת חלב ודבש", ובעצם הם אומרים למשה – 'בניגוד להבטחותיך, יצאנו ממצרים, היא הארץ הטובה, וכעת אנו במדבר השומם הזה ארבעים שנה – הזוהי ארץ זבת חלב ודבש שהבטחת לנו?!'. דתן ואבירם משתמשים בביטוי של משה בצורה הפוכה, ובכך מציגים אותו בצורה נלעגת.

אכן, קורח ועדתו ציניקנים גדולים היו. מהי בדיוק ציניות, מדוע היא כה שלילית, וכיצד מתמודדים איתה?

על עמלק נאמר "אשר קרך בדרך" ודורשים חז"ל "קרך – ציננך", התלהבות גדולה הייתה לישראל ולעולם ביציאת מצרים. עמלק צינן את ההתלהבות.

הציניות היא אויב לכל דבר שבקדושה, לכל רגישות ורצון להעמיק. הציניות היא זילזול, דרך צחוק וגיחוך, שהופך את החשוב לקל, את הדבר המשמעותי למזולזל,.

מתנות כהונה הם דוגמא לערך של נתינה וקישור אל הקודש. קורח הציניקן מצייר אותן כניצול "כבשת הרש" לטובת הכוהנים השליטים והעריצים. על ידי ציור ציני הוא שם ללעג מצוות וערכים חשובים ויסודיים.

כל תמונה אפשר לתאר בצורה צינית. נוף נפלא אינו אלא כמה עצים ואבנים, נתינת צדקה אינה אלא סחיטה וספר תורה אינו אלא עור של עגל שאיזה יהודי זקן שפך עליו דיו…

את עם ישראל ההולך במדבר אפשר לראות כחזון הגאולה, וצעידה אל עבר עצמאות וחיים מתוקנים. ואפשר גם לצלם את המצב העכשווי של שממה סביב ולשאול האם זו ארץ זבת חלב ודבש לה ציפינו על פי הבטחותיו של משה.

אסור לנו להתעלם מן הציניות. היא לובשת פעמים צורה של חשיבה שכלית קרה והרי היא כ"מגן המשוח בשמן" שאינו נותן לתביעות מוסריות ולשאיפות רוחניות לחדור לתוכנו.

כבר אמרו חז"ל, ש'ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות', וכך כותב הרמח"ל במסילת ישרים:

ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון מפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו, מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה.

וזוהי בדיוק הציוניות שהיא מחלה מדבקת, היא מדכאת כל התלהבות, כל רצון לחיבור ולעומק.

קשה להתמודד עם הציניות היא מבוססת על עובדות, אך היא גם מקצינה את העובדות והופכת אותן לקריקטורה, וגם מתעלמת מרבדים עומק ומשמעות שנמצאים בתוך העובדות.

הציניקן מסתכל על העולם בחוסר אמון, הוא בטוח שאף אחד לא באמת צדיק, מהציניקן תשמעו משפטים כמו, הכול אינטרסים, קשה לציניקנים להאמין שיש אנשים שפועלים מתוך אידיאליסטיות, אכפתיות וערכיות.

אנשים ציניים מגלים חוסר אמון כללי במניעיהם של בני האדם מתוך הבנתם שאין באמת ערכים, הם יסתכלו על קבוצת מתנדבים וינסו להבין מה יוצא להם מזה, או יסננו מתחת לשפם: "כמה חמודים ותמימים הם". הם חשדנים מטבעם, חדי מחשבה ומסתובבים בעולם פקוחי עיניים ודרוכים, כדי שאף אחד לא יעבוד עליהם.

יש רווחים בלהיות ציני^[2], הסיכוי של אנשים שכאלה ליפול ברשתם של נוכלים נמוך מזה של יתר האוכלוסייה "המאמינה", הם משלמים לא מעט מחירים אחרים,

אבל הציני מפסיד את הערכים, את עומק, את האמת העמוקה, את יכולת ההתחברות וההתקשרות, מכיוון שהציני מחוסר בחיבור עמוק לאנשים ולערכים, הוא חשדן ומנותק, לכן מחקרים מראים שציוניות פוגעת מאד בבריאותו של הציניקן, בקרב ציניקנים יש יותר מחלות לב, ציניות משלשת את הסיכון לדמנציה, הציניים מרוויחים פחות כסף, ההסבר שהוצע לכך הוא שציניים נוטים פחות לשתף פעולה בפרויקטים, פחות מסתערים על הזדמנויות עסקיות ופחות מבקשים עזרה, מפני שהם חוששים שמישהו יחבל בעבודתם, ולענ"ד יש להוסיף, הציניים לא מחוברים לערכים ואידאלים, לא מונעים על ידי חיבור פנימי לדברים וממילא היכולות שלהם להשקיע ולהתמסר פחותות.

אוסקר ויילד אמר פעם: "ציני הוא מי שיודע את מחירו של כל דבר, אך אינו יודע את הערך של שום דבר".

יהי רצון שנזכה להשתחרר מהציניות שבסופו של דבר מונעת מאיתנו להיות מחוברים לעצמנו, ונזכה להיות פתוחים ומאמינים, מחוברים ותמימים.

[1] בדבריי נעזרתי בדברים שכתב הרב יהושע וייצמן.

[2] את המחקרים על הפגיעה של הציניות בבריאות, בכלכלה וביחסים הבאתי מתוך מאמרה של יהודית כץ, https://www.judithkatz.me/post/__190