פרשת נשא וחג השבועות – קבלת התורה והברכה באהבה!

אנו נצבים לפני חג מתן התורה, חג השבועות שאנו עומדים לפניו, איננו רק זכירה של מעמד הר סיני, אלא כבכל חג אנו זוכים לחזרת המאורע שהיה, זוכים לקבל את התורה מחדש, לכן קריאת התורה של עשרת הדיברות, היא בטעם עליון, כי אז אנו מקבלים תורה מחדש.

כתוב בתלמוד הירושלמי:

בכל הקרבנות כתיב 'חטא', ובעצרת אין כתיב 'חטא'; אמר להן הקב"ה: מכיוון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם.

ומסביר קרבן העדה

כל הקרבנות כתיב: 'ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת', ובעצרת לא כתיב 'לחטאת' אלא 'שעיר עיזים אחד', שבכל שנה בעצרת הוא כיום אשר עמדנו לפני הר סיני ומקבלים התורה מחדש וכדאמר רב יוסף אי לאו האי יומא וכו' הלכך אין שם חטאת ביום הזה.

המציאות המחדשת את קבלת התורה בכל שנה ושנה היא הגורמת לכך שיתכפרו חטאיו של האדם בכל שנה מחדש. זהו דבר נפלא לכל הדורות, אין חטאת כי ביום זה מקבלים תורה.

קבלת התורה היא מתוך אהבה גדולה, כמו שאומר המדרש:

'ישקני מנשיקות פיהו' – יש בפסוק הזה זכירת מתן תורה. יום שדבר הקב"ה עם אבותינו בחורב כעניין שנאמר: 'מן השמים השמיעך את קולו'. ואומר 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן'. ואומר: 'קול דברים אתם שומעים'.

יום מתן תורה הוא אהבה אדירה, נתינת התורה היא ישקני מנשיקות פיהו, וכדברי המשנה במסכת תענית:

'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו', 'ביום חתונתו' – זה מתן תורה, ו'ביום שמחת לבו' – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

ובאמת ההודאה על התורה ,היא בברכת האהבה:

אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלֹקינוּ, חֶמְלָה גְדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וּבַעֲבוּר אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ, וַתְּלַמְּדֵם חֻקֵּי חַיִּים, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם.

נתינת התורה היא מתוך אהבה עצומה, אהבת עולם ואהבה רבה של הקב"ה לישראל, וכאשר אנו מעלים על ליבנו את אהבת ה', שמתוכה קיבלנו את התורה, מתמלא ליבנו באהבה גדולה לקב"ה, ומתמלא הלב בשמחה גדולה על האהבה האדירה של הקב"ה אלינו.

בפרשת השבוע הקב"ה מצווה לכוהנים לברך את ישראל, וחז"ל תיקנו שכאשר הכוהנים יוסיפו מילה קריטית בברכה: 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה', הברכה היא מתוך אהבה גדולה.

הנתינה האלוקית לישראל, הן ברכת כוהנים, הן התורה כולה מגיעה מתוך אהבה אדירה.

וקושר את הדברים הנתיבות שלום:

"ברכת כהנים היא מתנה שנתן הקב"ה לעמו. כל התורה והמצוות הם עזר וסיוע שנתן הקב"ה ליהודי כנגד כל הדברים המרחיקים, אך נוסף על כך נתן הקב"ה ברוב רחמיו על ישראל את עניין ברכת כהנים, שבכל יום יהיה ליהודי ברכה של שפע עליון"

התורה היא נשיקה אלוקית אלינו נתינה מאהבת עולם ואהבה רבה, שנוכל להידבק בו, שנוכל להתקשר אליו, וכל יום ויום הקב"ה נותן לנו ברכת כהנים שיהיה לנו את הכוח והעוצמה להידבק בו.

וכמו שכותב בעל התניא:

נמשלה התורה למים, התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומשם נסעה וירדה בסתר המדריגות בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן… כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן ומתלבשת בהן… ולכן אמרו יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה… אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומלובשת בתורה… אזי היא תפיסא בהן ומלובשת ממש דאורייתא וקוב"ה כולא חד… ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתוניים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם.

לימוד התורה הוא הדרך שלנו לחבק את הקב"ה, שהוריד את התורה אלינו לתת לנו את האפשרות לחבק אותו מתוך אהבה.

האהבה, היא הקשר העמוק ביותר, נתינת התורה כולה מותנית באהבה, כי כפי הקשר לנותן התורה כך התורה מאירה את חיינו, כפי שכותב המהר"ל בהקדמתו לספרו תפארת ישראל העוסק בתורה:

"ובפרק "אלו נדרים": "אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: 'מי האיש החכם ויבין את זאת על מה אבדה הארץ' וגו'. דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו. שנאמר: 'ויאמר ה' על עזבם תורתי ולא הלכו בה. היינו ולא שמעו בקולי, היינו ולא הלכו בה? אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה".

ודבר זה מן התימה, שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה?

אמנם ביאור זה, כי הדבר שהוא סיבה אל מציאות דבר אחר, הוא גם כן סיבה אל קיום מציאותו (כלומר, הקב"ה שברא את העולם ויצרו יש מאין, הוא ם סיבת קיומו של העולם, כי היוצר האמיתי, שיצר יש מאין כל המציאות תלויה בו כל רגע ורגע).

ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחילה לומר "ברוך נותן תורה לישראל", והיה אהבה אל ה' יתברך במה שנתן תורה לישראל…ואז היה זה סיבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה השי"ת נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים, אף אם היו עוברים לפעמים מצווה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים, וזה היה מן השי"ת אשר הוא סיבה לתורה והוא גם כן סיבה שלא תתבטל. דומה לזה, כאשר הגיע נזק אל ענף היוצא מן האילן, אז העיקר שממנו יצא חוזר וגודל גידולו מן השורש, אשר היה סיבה לגידול שלו שיצא, ובלא השורש אין קיום לאילן כלל (כלומר, אם מברכים לפני לימוד התורהף מתחברים באהבה אל הקב"ה נותן התורה ולכן התורה מתקיימת).

ולפיכך אילו היו מברכין בתורה תחילה, מה שהוא יתברך סיבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, מצד הדבקות הזה היה השי"ת סיבה גם כן שלא תתבטל התורה. אבל מפני שלא ברכו בתורה תחילה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סיבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה, ודבר זה גורם שאבדה הארץ.

ואל יקשה לך למה לא היו מברכין בתורה תחילה? שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, דוודאי הדיבור בפה היו מברכים. אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך, לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו עניין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ולא היה להם האהבה הגמורה אל השם יתברך, במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך הש"י ויתעלה שמו על זה בכל לבו. וכפי הטובה העליונה לא היו מברכים בכל לבם.

והמהר"ל מסביר שיכול להיות מצב שילמדו תורה בלי אהבת ה', בלי חיבור לקב"ה, ואז אין לתורה קיום:

וזה שאמרו שם (נדרים פ"א א) גם כן: "מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים שיוצאים מהם תלמידי חכמים? מפני שאין מברכין בתורה תחילה."

כי אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה שהוא נתינת התורה, צריך לברך ה' יתברך בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל השם יתברך. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור, רחוק הדבר הזה שיברך השם יתברך בכל לבו, על נתינת התורה כפי הראוי. ועוד, כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל ה' יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השם יתברך במה שנתן התורה.

וזה שאין מברכים בתורה תחילה – ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים. כי אילו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה ה' יתברך גם כן סיבה לתורה, לצאת מהם תלמידי חכמים. ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך, במה שהוא יתברך סיבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסיבה המשפיע את התורה…

יהי רצון שמתוך האהבה האלוקית האדירה אלינו, בנתינת התורה, נזכה אנו להתמלא באהבת ה', אהבת תורה, אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל.

 

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לרשימת התפוצה

דילוג לתוכן